אם אלה החיים: צוות CNN נסע למקומות המסוכנים ביותר בסוריה
"72 שעות תחת אש" הציג את סיפורם של העיתונאים שמתעקשים לצאת להתרוצץ בשדות קרב ולסכן את חייהם במקום לשבת עם לפטופ בבית קפה. למה הם עושים את זה?
ארווה דמון, כתבת סי-אן-אן שבילתה ימים ארוכים בחומס שבסוריה, אמרה שאין סיפור ששווה למות למענו, אבל חייבים להיות שם כדי לדווח לעולם על גודל הזוועה. אני חושב שאם דמון לא הייתה כתבת מלחמות, היא הייתה מתחרה במרוצים, קופצת באנג'י בלי לחבר את החבל לגוף או מסניפה שורות של אדרנלין בשביל לסדר טוב-טוב את הדופק. היא מסוג האנשים שאינם יכולים לחיות בלי ריח חריף של נפלם על הבוקר.
סי-אן-אן הציג בימים האחרונים את הסרט "72 שעות תחת אש", שמסקר את מסעם של חברי הצוות שלו בסוריה. צוות מצומצם שכלל את דמון, קצין הביטחון טים קרוקט והצלם הוותיק ניל הולסוורת, שהוצג כמי שבילה במקומות הכי מסוכנים. עיראק, אפגניסטן וישראל. אנחנו? מסוכן? מי היה מאמין.
זה היה אמנם סרט יחצני משובח לטובת הרשת, אבל הוא גם הציג את העבודה הסופר-מטורפת של כתבים שכל חייהם מדלגים משדה קרב אחד לשני. אין להם חיים. בעברי פגשתי בקרבות בגיאורגיה עיתונאי נורווגי כזה; מי שהיה יכול לשבת רגל על רגל בבית קפה באוסלו ולדווח על שפעת הברבורים, אך בחר להסתובב באפגניסטן ולהתמקד בחיפושים אחרי בן לאדן. בזמנו החופשי קפץ הנורווגי לראות מה קורה ברחובות גורי המופצצת, ובשעה שחיפשתי מחסה מפני הירי, התלונן שהחמיץ את רוב האקשן.
דמון שייכת לזן הזה של עיתונאים. אישה בת 35 שנולדה במסצ'וסטס לאב אמריקאי ואם סורית, ומכאן גם הערבית השוטפת. בשנים האחרונות היא מוצבת בביירות, קופצת לעיראק כשיש קרבות, ומשם למפקדת חיזבאללה, מרחרחת אם יש סיפור טוב אצל השייח' נסראללה.
בסרט ששודר אתמול מבחינים באמפתיה על פניה של דמון כשהיא מלטפת את הפצועים ושומעת על הסבל, אבל באותה נשימה רואים כיצד היא מדלגת בקלילות בין ההריסות, רצה בין הכדורים, חומקת מפגז של טנק שפגע בבניין שבו שהתה. זה גורם לי לתהות: האם אין עבודות יותר סימפטיות בעולם החופשי?
כתבי מלחמות רצים לתוך האש בלי להסתכל לאחור. אני זוכר שבגיאורגיה, באותו קיץ מפחיד ב-2008, ראיתי קצין רוסי יורה לעבר רגליו של אחד העיתונאים שמיהר לנוס על נפשו. כולנו ברחנו, אבל תחת מחסה מיהר הכתב לשאול צלם אמריקאי אם קלט בעדשה את התמונה המקפיאה, כדי שתהיה לפחות מזכרת מאזור הסכנה. מארי קולווין, כתבת "סאנדיי טיימס" הבריטי, איבדה את חייה בחומס לא מזמן. דמון סיפרה איך הן יצאו מאזור הקרבות, אבל קולווין החליטה לחזור. חשבה שהיא חייבת עוד חומר וחטפה את המכה
אני לא יודע אם זה עצוב או מרשים. דמון אמרה בסיום הסרט שזה לא פייר שהם מצלמים, מדווחים, עוזבים, והסבל וההרג נשארים מאחור. למזלם של הכתבים האלה, מלחמה אחת נגמרת ואחרת מתחילה. האיראנים הרי בסוף יספקו את הסחורה, רק נקווה שאנחנו לא נהיה התחנה הבאה בקריירה של הכתבת האמיצה.
קטנה לסיום. חצי שעה אחרי שסיימתי לראות את הסרט, התקשרו מהעיתון וביקשו שאצא לסיור בדרום המופצץ. והרי אני כל כך צעיר, כל החיים לפניי. בעיתון אפילו לא ענו למכתבי התלונה, ובצהריים כבר הייתי ברחובות אשדוד עם כפל"ד (כובע פלדה) ושכפ"צ. הייתי שמח לספק חוויות שישתוו לאלו של הגברת דמון, אבל מה לעשות שכאן הרחובות, טפו-טפו-טפו, בריאים ושלמים בינתיים, וההרוגים היחידים שהותיר המטח היו חבורת תרנגולות למאכל וכמה כלבים. כואב, אך פחות. אני יכול להבין מה מגביר את הדופק של כתבי המלחמות ומה מושך אותם לעולם הדמדומים. עם זאת, אני מעדיף את הקרב שלי נקי, און-דה-רוקס, על הספה מול הטלוויזיה.
"72 שעות תחת אש", סי-אן-אן
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם