אני רוקרית, מותק: שילה פרבר מדברת על החיבור שלה לאלתרמן
לכבוד הפעם המאה בה תעלה על במה לבצע משיריו של אלתרמן, שילה פרבר מסבירה איך בכלל נערת רוק כמוה מצאה עצמה מתעסקת בטקסטים של המשורר, ולמה הוא עוזר לה יותר מאשר היא לו
המופע, שרץ מזה כשנתיים, החל כערב חד פעמי במסגרת הפרויקט של פרופ' ניסים קלדרון, "שירה פלוס", המחבר בין משוררים לבין מוזיקאים צעירים. לאחר שזכו לתגובות נלהבות החליטו בלזיצמן ופרבר להפוך את שיתוף הפעולה למופע שלם, והיום (א') יציינו השתיים את הפעם המאה בה יבצעו את שירי המשורר המנוח בהופעה בזאפה הרצליה. "אותי זה קצת מפחיד לשמוח, אני תמיד מפחדת ונראה לי שעכשיו זה קצת מוקדם מדי" אומרת פרבר בדאגה. "קצת קשה לי לקלוט את זה, אני מסתירה את זה משום מה, שזו הופעת המאה. זה התגלגל מעצמו והפך להיות משהו מאוד משמח בחיים שלי".
מאיפה נובע החיבור שלך לאלתרמן?
"אמא שלי מאוד אוהבת את אלתרמן ואת לאה גולדברג והייתה תמיד מקריאה לי שירים וסיפורים שלהם. היא הייתה מקריאה לי סיפורים של אלתרמן לילדים כשהייתי קטנה, אלה דברים שגדלתי עליהם, ואהבתי מגיל צעיר. פשוט לקח לי זמן עד שהעזתי לשיר את השירים האלה לא רק בבית לעצמי, אלא גם על במה. אחרי שנה שהופענו עם אלתרמן נוצר מצב שבכל מקום שהגענו אליו שאלו איפה אפשר להשיג את ההקלטה, אז לאור דרישת הקהל הקלטנו את המופע ועכשיו יש לנו גם דיסק שלו. עוד דבר משמח שקרה לנו זה האירוח של חווה אלברשטיין במופע. בקיצור, קרו לי רק דברים טובים עם הפרויקט הזה".
יש דיסוננס בין השפה וההגשה של אלתרמן לשלך. אלתרמן מוקפד ומדויק, את יותר משוחררת.
"מבחינתי גם אני מוקפדת, כל מילה שלי טעונה בהרבה מחשבה, אבל ברור שהשפה והדימויים שלו עשירים מאוד. זה הגיבור שלי. הדיסוננס הוא רק תיאורטי, בדבר עצמו יש לי חיבור מאוד עמוק וטבעי. יש לאלתרמן משהו קברטי בכתיבה, יש בו אפילו הרבה אפלה והומור שחור ואני מתחברת לזה. מהכיוונים האלה אני מרגישה שזה דווקא טבעי מאוד. רוב ההופעות שעשיתי מאז שהתחלתי להוציא אלבומים היו הופעות שלי לבד עם גיטרה, עכשיו זה עם צ'לו. זה לא מעבר כזה דרמטי, בשבילי לפחות".
היית מצפה שאלתרמן ימשוך קהל מבוגר יותר. איזה סוג של קהל את רואה בהופעות?
"גם צעירים וגם ומבוגרים. זה מה שהכי הפתיע אותי, אין לזה חתך ברור של קהל. אני דווקא ציפיתי שיהיו בעיקר אנשים בגילי, כי אני כל כך אוהבת את אלתרמן וכמוני כמעט כל מי שאני מכירה. אז יש אנשים בגילי, יש גם יותר צעירים. יש דור של ילדים קטנים ששמעו דרך ההורים שלהם את האלבום ומכירים אותו בעל פה. זה מדהים, ילדים בני שש שרים בשיא ההתלהבות את השירים. ויש כמובן אנשים מבוגרים".
את רואה את המופע כחלק ממגמת חזרה לטקסטים של משוררים עבריים גדולים?
"אני חושבת שבאופן כללי בישראל יש פתיחות לשירה מולחנת, נדמה לי שיותר מאשר בחו"ל. זה דווקא דבר טוב שלנו, אני לא רואה את זה כמשהו שקרה פתאום בזמן האחרון, כי תמיד היו לנו משוררים מולחנים. השירים שמאיה ואני שרות הן בעיקר שירים מלפני חמישים שנה בערך. יכול להיות שזה עניין של טיימינג, שאנשים פתוחים לזה עכשיו. בכל אופן זה סיפור מאוד משמח מה שקורה איתנו".
אולי זו העובדה שאין הרבה משוררים גדולים בדור הזה.
"אני חושבת שאף פעם אין באמת משוררים גדולים. גם אז לא היו הרבה, פשוט היו כמה והם היו ממש ענקיים. בטח גם עכשיו יש כמה, אנחנו עדיין לא יודעים עליהם אבל נדע יום אחד".
את חושבת שההצלחה של המופע מסמלת געגוע לישראליות ישנה?
"כן, יש בזה משהו. זו ישראל היפה. יש את זה גם בשירים שלו. ישראל, כשחלמו עליה, הייתה ממש יפה. איכשהו בהופעות של אלתרמן הקהל ממש איתנו וכולם שרים, אז לפעמים יש הרגשה שארץ ישראל היפה עדיין כאן. היא פשוט לא צועקת בקול רם, אבל אם מסתכלים טוב היא נמצאת פה".
באיזשהו מקום המופע הזה הוא סוג של שליחות. את מנגישה את אלתרמן לקהל אחר.
"ממש לא, אין לי שום שליחות בשום דבר שאני עושה. אני עושה מה שאני חושבת שטוב, באמת שאין לי שום יומרות כאלה. גם נראה לי שבסופו של דבר זה לשכנע את המשוכנעים. מי שאוהב את אלתרמן בא להופעות ומי שלא מלכתחילה לא יבוא. אז לא, אין לי עניין לחנך
לא במקרה מתנערת פרבר מכל אחריות שאולי דבקה בה. היוצרת, שפרצה לפני כעשור וסומנה כנושאת דגל הרוק הישראלי הנשי, כבר תיארה בשיר שלה את סלידתה מעורכים מוזיקליים ובאופן כללי מתנהלת כמי שהפנימה את העובדה כי לא תזכה להשמעות רבות ברדיו. גם העלייה במעמדן של נערות הרוק הישראליות, מאיה זהבי פייגלין ועד נינט, לא גורמת לה להרגיש כמו מובילת שינויים חברתיים מרכזית מידי.
את חושבת שהשתפר מעמד הרוקרית הישראלית?
"אני לא כל כך ממהרת להגדיר כ'רוק' כל מה שכולם מגדירים. לא כל מי ששרה עם דיסטורשנים בהכרח עושה רוק, אבל יש הרבה דברים חדשים. זמרות רוק אף פעם אין הרבה ואני לא מרגישה שיש גם עכשיו. הרבה פעמים זה פשוט נשמע כמו פופ חנפני לגמרי. יו, לא רציתי ללכלך על אף אחת. אני לא מרגישה שיש המון רוק. יש המון זמרות ויש ביניהן כאלה שאני אוהבת".
גם את סומנת בהתחלה כרוקרית אפלה ועכשיו את עושה אלתרמן.
"אני רוקרית מותק, מבחינתי אני רוקרית לגמרי. ההגדרות שלנו מעט שונות. מבחינתי זה עדיין רוק. רוק זה קצוות מחוספסים, זה כמו משולש שיש בו זוויות חדות. גם בפרויקט אלתרמן יש את זה. יש את זה בקול שלי, אני לא יכולה להפטר מזה. רוק זה חופש, את כל זה יש באלתרמן. אני מרגישה אני הולכת בדרך מאוד עקבית".
באופן עקבי את גם ממשיכה בהחלטה המודעת שלך לא להתעסק בפלייליסטים?
"זה אף פעם לא עניין אותי. באלבום הראשון שלי עשיתי ממש דווקא. אחר כך טיפה התבגרתי מלעשות דווקא, אבל המשכתי להתעקש לעשות מה שאני מרגישה באותו רגע. אם עצוב זה עצוב, אם מלודי אז מלודי, אבל לא היה לי ניסיון להכנס למיינסטרים. אני לא חושבת שיש לי סיכוי. אני יותר מדי... משונה אולי. אלתרמן הושמע בעבר ברדיו, אבל מבחינתי הפרויקט הוא לא ניסיון להגיע למיינסטרים, זה לא מה שמעניין אותי. אני לא בדרך לקיסריה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם