מרפרפת: לריף כהן יש הרבה מה לומר על ישראל והישראלים
ריף כהן, התקווה הלבנה של האינדי הישראלי, מחזיקה במשנה סדורה: ירושלים עדיפה על תל אביב, ישראל צריכה לעשות מה בראש שלה, והתרבות המקומית לא צריכה להיות מושפעת מהגויים. אבל למה הצברית שהתגוררה כאן כמעט כל חייה אומרת את כל זה במבטא צרפתי עדין?
פורים כבר שקע, וריף כהן סוחבת על פניה תשישות פוסט-חג טיפוסית. היא לא יצאה למסיבות המקורחנות באמת, רק דאגה לפקוד מסיבת רחוב באור יום, לכבודה התאפרה קלות, אבל מה זה להתחפש יום אחד בשנה עבור בחורה שכל מהותה זגזוג בין זהויות?
כהן, מי שעומדת מאחורי הלהיט "A Paris", היא מכונת דיסוננסים. צברית לכל דבר האוחזת במבטא צרפתי מובהק ובשיבושי לשון קלים, בלתי סבירים כמעט לילידת הארץ. דוברת נלהבת בעד זכותה של ישראל לשמור על צביונה היהודי ועל בידול תרבותי (!), אשר ניסתה לחדור לשוק המוזיקה הצרפתי עוד בטרם עשתה זאת כאן. בחורה יפהפייה שבולטת על רקע האפרוריות המקומית למרות, ואולי בגלל, קוטנה הפיזי.
>> הקליפ החדש של ריף כהן הוא כבר להיט
אלא שגם הנתון האחרון, המזכה אותה בדמיון מסוים לאמלי - אותה דמות ילדותית ומקסימה בגילומה של אודרי טוטו מסרטו של ז'אן פיירז'נה - אין בו כדי להעניק תשובה לשאלת השאלות בנוגע אליה: מהיכן המבטא התמוה שבוקע מפיה? האם זה בגדר משחק תפקידים? תרגיל בפוליטיקה של זהויות? תחפושת פורים שלא הוסרה וצריך לגרד בשפכטל?
"אני צפון אפריקאית, ככה אני מדברת ברגיל", היא אומרת חצי בכעס כשאני שואל האם השנתיים שבהן גרה בפריז, בקומפלקס ענקי של 500 אמנים מכל העולם, שיבשו את מבטאה. אחרי התרככות מסוימת היא מוכנה לומר את הדברים הבאים: "לא יודעת איך נהיה לי מבטא כזה, אין לי מושג. צריך לבדוק צילומי וידיאו שלי מפעם. כשהייתי קטנה והשתתפתי בחוג דרמה התאמצתי מאוד שתהיה לי האינטונציה הישראלית, אבל אני זוכרת שזה אף פעם לא היה לי טבעי. השתדלתי מאוד לדבר עברית נכונה. בכל מקרה אני חושבת שזה יותר עניין של אינטונציה, כי יש את זה גם לחברים שלי. יש להם גם דיבור כזה".
אז זה לא כי גרת בצרפת שנתיים.
"זה כנראה התחיל מהבית, כי לאמא שלי יש מבטא. אמא שלי דיברה איתי צרפתית כשהייתי קטנה, זו שפת האם שלי, וכשהגעתי לבית הספר עדיין לא היה לי אוצר מילים עשיר כמו לשאר הילדים בכיתה. אולי לא גדלתי מספיק על טלוויזיה ישראלית, לא היתה לי החשיפה הזו. קצת גמגמתי בהתחלה אבל אחר כך זה השתחרר. יכול להיות שמאז שחזרתי מצרפת זה נתקע. גם המנהלת שלי צרפתייה ואני איתה כל היום, יכול להיות שהיא מדביקה אותי. זה באמת מידבק, אני בטוחה שאחרי כמה זמן איתי גם אתה תתחיל לדבר במבטא".
כהן, בת 27, תל אביבית במקור. בילדותה היתה כתבת בתוכנית הילדים "זאפ לראשון", בהמשך עשתה כמה תפקידים קטנים בסרטים מקומיים ואף השתתפה בסדרה "פרשת השבוע". היא פסנתרנית בעלת טאץ' עדין. חיוכה כובש ועיניה כה גדולות, עד שהן כמעט שלא מאפשרות לך לא להתאהב בה. מנגד - והרי לכם דיסוננס נוסף - היא מתגאה בשפתה הבוטה ובפה נטול מחסומים, זה שלא מסתיר את עמדותיו לגבי התעשייה שלא רצתה בה עד לאחרונה; עד "A Paris". על כן נסעה כאמור לצרפת, ושם קיימה סבבי יחצנות סיזיפיים שכללו פגישות עם עשרות נציגי חברות תקליטים, אך הם לא נשאו פרי. "חוץ מקליפ אחד שביימתי שם", היא מטעימה.
ספרי איך נראו הפגישות שלך עם כרישי תעשיית המוזיקה הצרפתית.
"לרוב זה הסתכם בפגישות עם נציגים שחוץ מאחלה ארוחות צהריים לא יצא מהן כלום".
איך הסברת את זה לעצמך?
"בגדול אני מאמינה שחברות התקליטים בצרפת ממש דפוקות שהן לא החתימו אותי מראש. אבל זה גם עבד לטובתי, כי הבנתי שהחברות היום כאלה חלשות, שהן צריכות שפשוט אבוא עם אלבום מוכן. אז זה מה שעשיתי. לקחתי את הזמן, עשיתי השלמות ותיקונים וכרגע ההצעה שלי שונה. זה לא 'בואו קחו אותי' אלא 'אני אקח אתכם, אני בוחרת אתכם'".
אולי את לא אמנית שצריכה שתהיה חברת תקליטים מאחוריה.
"יכול להיות באמת. אבל היום אני כבר מבינה שהגישה של חברות התקליטים היא לחפש אמנים כמוני, שיודעים מה הם רוצים, שיש להם חזון, שהם כבר מגובשים, כי אחרת הן לא ממש יודעות מה לעשות איתך. הן במצב כל כך קשה שהן לא יפיקו איזו בחורה שלא יודעת מהחיים שלה. הן לא צריכות מישהי שצריך לייצר לה דימוי. אלה דברים שהיום צריך להיות ממש מתוחכם כדי לייצר אותם טוב, כי רואים מיד מה פייק, קולטים כל זיוף. אנחנו בעולם של ריאליטי, ואתה לא יכול לביים מישהו אם הוא לא ככה באמת.
אולי זה בגלל שכל הזמן אומרים לנו שזה לא בסדר להיות ישראלי?
"מי אמר שזה לא בסדר להיות ישראלי? מה השטויות האלה? מי שמנסה להיות משהו אחר צריך לעשות לו נו נו נו".
קצת מוזר לשמוע את זה מאמנית שנראית כל כך לא מפה ושצמח לה מבטא צרפתי בתוך הלשון.
"אני חושבת שאני לגמרי ישראלית. נכון שיש הרבה אנשים שלא מבינים איפה אני גרה, אבל היום זה ממש לא משנה איפה אתה גר. יש לי גם תפיסה מאוד בינלאומית. כלומר אני יכולה לחיות בישראל ועדיין לנהל קריירה בחו"ל, זו לא בעיה היום. אבל בזהות שלי אני ישראלית לחלוטין, וגם יהודייה. עם זה אני עובדת. גם אם גדלתי בתרבות אורבנית לחלוטין, בתל אביב. יש לי שתי סבתות צפון אפריקאיות והכרתי את השורשים שלי דרך הסיפורים שלהן. אני חושבת שאני יכולה לייצג את ישראל, אבל אני לא רוצה לייצג אותה בתור מישהי שיודעת לחקות ממש טוב מה שיש בחו"ל, כי זה גרוע".
ועדיין , את רחוקה מלייצג ישראליות קלאסית.
"לא רואים את זה עליי באמת, כי חצי מהחיים הסתובבתי בצרפת וכי כל המשפחה של אמא שלי שם. יש לי שם חברים וגדלתי איתם, אבל זה לא אומר שהם יותר טובים, מגניבים, מחונכים או פחות אלימים וגזענים מאיתנו. זה ממש לא ככה וצריך להיפטר מהמחשבה הזאת. כשאני רואה ישראלי שמנסה להיות כמו בחו"ל זה נראה לי פאתטי".
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שגם כהן, כמו רוב אמני הפלייליסט הישראלים בעשור האחרון, מתחזקת. המושג "חזרה בתשובה" מעצבן אותה, אבל היא בהחלט מודה שבשנים האחרונות התקרבה לדת. אבל כמצופה מהטיפוס שהיא - היא עושה זאת בדרכה שלה, לוקחת מה שהיא יכולה מכל זרם ביהדות וחופרת בו כרצונה.
"חשוב לי לייצר זהות של תרבות שאין לאף אחד", היא מסבירה. "יש לנו כוח עצום שאנחנו לא מודעים אליו. בכל פעם שאמרתי בצרפת שאני מישראל מיד הגיעה תגובה, שלילית או חיובית. אנחנו צריכים לקחת על זה אחריות. הקונפליקטים הפנימיים שלנו מיותרים. חבל על האנרגיה שלנו".
כשאני מציג בפניה את הדוגמה של אביתר בנאי, שמאז חזרתו בתשובה ספגה המוזיקה שלו פגיעה לא קטנה, היא מגיבה בצחוק גדול. "מה, אתם מפחדים שתראו אותי עם כיסוי ראש ותוף מרים בעוד כמה שנים? ", היא שואלת, משועשעת. "תחשבו מה שאתם רוצים, אני בעצמי עוד לא יודעת מה יהיה איתי".
ריף כהן תופיע ביום שלישי הקרוב, 20 במרץ, בזאפה תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם