משחקת אותה: מורן אטיאס כבר לא מתנצלת על ההצלחה
מורן אטיאס היא כבר מזמן לא הדוגמנית ומגישת השעשועונים החביבה עליכם. אחרי הצלחה בינלאומית מסחררת בתחום המשחק היא חוזרת ארצה לכמה דקות כדי להשתתף בדרמה חדשה. רגע לפני שהיא עולה על המטוס היא מתיישבת לדבר על המחיר שצריך לשלם כדי להיות מורן אטיאס
כרגע אחותה הקטנה מתגוררת בבית שמעבר לים, נהנית ממזג האוויר הנוח של העיר, בזמן שאטיאס בילתה את החורף האחרון בביקור מולדת שנמשך ומתארך, "אני לא מאמינה שאני כבר שלושה חודשים פה, זה הכי הרבה שהייתי בארץ ב-12 השנה האחרונות".
הסיבה שבזכותה זכינו לביקור מולדת ארוך יחסית של אקס נציגתנו באיטליה ואחת מנציגותינו הבולטות בהוליווד היא שאטיאס מצטלמת בימים אלה לדרמה "אלנבי" בבימויו של אסף ברנשטיין על בסיס ספרו של גדי טאוב העונה על אותו שם (הדרמה תעלה בערוץ 10 באוקטובר השנה). "היה לי קשה לעזוב את אל.איי כי אני בתקופה קריטית בקריירה. אני בעלייה ובמקום טוב".
מה זה אומר מבחינתך להיות במקום טוב בהוליווד?
"אחרי שעשיתי את 'התרסקות' (סדרת הטלוויזיה האמריקאית שבה כיכבה אטיאס לצד דניס הופר, ל"ל) הגעתי למצב שאני לא צריכה לעשות אודישנים, למשל לסדרות כמו CSI, סדרת משטרה אמריקאית, כבר מבקשים אותי לתפקידי אורח טובים מאוד. לא כאלה של שניים וחצי משפטים, אלא לתפקידים עם נפח ועומק. אז לעזוב באקסטזה של סוכנים סביבך זאת הייתה בחירה קשה. קשה ואמיצה". היא מוסיפה בחיוך.
בחירות אמיצות הן לא התנסות חדשה עבור אטיאס. הקלילות שבה היא חוצה יבשות ואוקיינוסים בדרך לכבוש את החלום הבא הפכה לחלק מהותי
ואת בכל זאת קמת ועזבת.
"כי אני מכורה לאתגר. אני לא מכורה להצלחה".
האתגר החדש של אטיאס היה עולם המשחק. אף על פי שלא מדובר בחלום הילדות שלה - היא לא למדה בבית צבי ואין לה זיכרון מעורפל מגיל חמש על בית הקולנוע שאליו התגנבה רק כדי לראות סרטים - יום אחד באיטליה היא החליטה לעשות את הסוויץ'. וכמו עם כל דבר עד כה, היא הלכה עם הסוויץ' הזה עד הסוף. בריאיון היא כמעט ולא מדברת על שום דבר אחר מלבד חוויותיה כשחקנית, ואף על פי שניתן לחשוד בה שהיא בסך הכול עובדת על התדמית, יש משהו כן להפליא בהתמסרות שלה למקצוע, לעבודה הקשה ולאיך שהיא מדברת עליו. עד רמת המושגים. אולי עד כדי כך שזה לא בשליטתה.
"המעבר לעולם המשחק התחיל בכלל משיקולים קרייריסטיים. הסוכנת שלי באיטליה ואני חשבנו איך מבדילים אותנו מעוד מנחת טלוויזיה והחלטנו דווקא לעשות משהו שנוגד את הזהות שלי, משהו ששובר את התדמית של הבחורה והמנחה שהיא 'פאן' ו'האפי'. המעבר לאמריקה באמת היה אתגר מאוד מפחיד. הפחד מעוות אותי מבפנים, אבל נראה שהוא מוציא ממני דברים מיוחדים, גם לתוך התפקיד וגם לחיים שלי".
אם עד לפני שנים לא רבות התואר שלפני השם שלה היה מבלבל - דוגמנית? שחקנית? דוגמנית/מגישה? היום די ברור שמדובר בשחקנית מורן אטיאס. בלי סלאשים. בלי ספקות. היא אמנם ממשיכה לדגמן ולככב בקמפיינים (בשתי העונות האחרונות הצטלמה אטיאס לקמפיינים של נעלי טו-גו ושל מותג לבני הנשים פמינה, ל"ל), אך את מלוא האנרגיה היא מקדישה לעבודה על השחקנית שבפנים. אטיאס הולכת לסדנאות, לומדת את השפה, עובדת על המבטא, מחזיקה קואוצ'רית. מתמסרת, מזיעה ומתגברת.
פחד? זה נראה שאין דלת שלא הצלחת לפתוח בסוף.
"אני משתתפת בסדנאות משחק כבר שנים עם אותם השחקנים, ועדיין כל פעם שאני עולה מולם לבמה אני חרדה מחדש. וכשאני מספרת את זה בסדנה כולם המומים. הם אומרים לי, 'את? מפחדת? אבל על הבמה את נראית מאוד אמיצה'. ואני יודעת שאני מפחדת כי אני מרגישה את זה בגוף. חם לי ואני מזיעה. אפילו בסאונה אני לא מזיעה, את מבינה? וכולם חושבים שאני נורא אמיצה כי בסופו של דבר זה הדבר שרואים מבחוץ. אבל ברגעים האלה, כשאני נדרשת לאומץ, משהו מופלא קורה. אז כן יש איזה דיסונאנס בין התחושות שלי לבין איך שאני נראית מבחוץ, כי כשמגיע רגע האמת אני יודעת להתנתק. אני אומרת לעצמי 'תפסיקי לבכות. זה לא הזמן עכשיו למורן הקטנה והמפחדת', כי היא מפחדת לפני כל טייק, 'זה הזמן של הדמות', בין אם זאת מיקה, הדמות שהיא משחקת באלנבי, או אינז, הדמות ששיחקה ב'התרסקות'. ואם מיקה נחרדת אז מבחינתי זה אומר להביא את הפחד שלה, לא שלי, לתוך הסצנה ולהתגבר עליו, ואז נראה שאני הכי אמיצה כי אני מתגברת על זה עם הדמות".
ובחזרה מהמציאות של הוליווד למרפסת בתל אביב: עוד שעה אוספת את אטיאס המונית לצילומים של "אלנבי" והיא כבר מוכנה עם המעיל של מיקה. על הדרמה היא מנועה מלדבר, כי היא עתידה לעלות רק באוקטובר, ובכל זאת אני לא מתאפקת, וגם לא היא.
"מיקה היא חרדית לשעבר, בחורה שעוברת טראומה שלא ידועה לצופה בהתחלה ולאט לאט מתגלה. היא מתפרצת בי כל הזמן וחוויתי דברים אדירים איתה. בכלל 'אלנבי' היא סוג של מוזאיק מאוד כן של החברה הישראלית שמתרכז בתוך מועדון חשפניות קטן, אפל ובטוח ברחוב אלנבי, ובלוקיישן הזה מסתתרות דמויות מאוד לא צפויות, סיפורי אהבה ואונס ומה לא. ומה שעניין אותי יותר מכל שזה באמת קיים. זאת רק טעימה קטנה ממה שלא מוכר לנו".
הסיפורים של דמויות השוליים?
"כן. בהתחלה כשקראתי את התסריט הייתי בטוחה שזה הדמיון של גדי, אבל בפעם הראשונה שהגעתי לשם נתקלתי בדמויות האלה והבנתי שהעלילה בספר היא רק טעימה ממה שקורה שם באמת. משהו שאנחנו, האנשים הנורמאלים, לא מכירים כל כך".
אחרי שמתרגלים לטריילרים אישיים בסטים הוליוודיים וכפילות שיעשו בשבילך טסטים של תאורה ומצלמה איך זה לעבוד ב'ישראלית'?
"תראי, מאוד פחדתי להיות כאן לתקופה מאוד ארוכה, אבל הסתכלתי על זה כאילו אני אורחת. וכשאת אורחת את מצפה לפחות ומעריכה את כל מה שנותנים לך וכל מה שמנסים לייצר עבורך. זה נכון שפה התנאים שונים ומרגישים אותם, אך לא מרגישים את זה בצילום וזה מה שחשוב, כי את התהליך אפשר לסבול".
אז את לא מפונקת?
"התנאים הם דבר מאוד הכרחי לביצוע יותר טוב של העבודה עבור כולם. ברגע שיש לכל הצוות מקום לנוח ולהתפנות, ושיש אוכל בריא על הסט - שזה דברים אלמנטריים - זה מאפשר לכל אחד להתעסק בעבודה שלו. אם אתה צריך לבוא ליום צילום ולהחנות את הרכב ואז לא למצוא חניה ולקבל דו"ח - כל מיני דברים קטנים כאלה - אתה מביא את העומס הזה לעבודה ובסופו של דבר הוא משפיע על התפקוד המקצועי שלך ועל כל הפרויקט. פעם הייתה לי חוויה כזאת בארץ שראיתי שכל הצוות חולק את אותם שירותים וזה הפריע לי, לא ברמת הפינוק אלא ברמה שאני צריכה את העשר דקות האלה לעצמי כדי להשתחרר, כדי להירגע ולהגיע לסט הכי מרוכזת שיש. זה קצת מה שחסר פה ובסופו של דבר זה עלול להשפיע על המוצר הסופי.
"קחי את דניס הופר האגדי לדוגמה, הוא לא מגיע לסט כדי לעשות מינגלינג. דניס לא היה יוצא מהטריילר עד שכולם היו מוכנים לו. הוא בא מרוכז, עושה את המדיטציה שלו, את ה'ביט' שלפני הסצנה, ואז יוצא. וגם אני לא כזאת שבאה לעשות מינגלינג. אני לא יכולה לנהל שיחות סרק שמתפזרות - לדבר על הדודה ועל החתונה שאת הולכת אליה והפקקים, כי אז פתאום בקלות את מוצאת את עצמך מתמסרת לשיחה ושוכחת את המורכבות של הסצנה".
זה לא מקצועי לדבר עם אנשים על הסט? שלא יגידו שאת סנובית.
"משחק זה לא רק לבוא ולהגיד את המשפטים שלי, כי מה שכתוב כל אדם יכול להגיד. יש דברים שלא מספרים ולא אומרים וזאת העבודה שלי כשחקנית, להביא עוד רבדים ועוד צבעים לדמות, כאלה שאפילו התסריטאי לא חשב עליהם. וכשאני מתפזרת זה מבטל את המקצועיות שלי".
אז בעצם עם שינוי הקריירה מ'פאן פאן' נהיית פתאום אפ-טייט?
"כשמנסים להגדיר דברים זה רק תוקע אותי, כי אי אפשר להגדיר דבר שהוא בתהליך".
ובכל זאת...
"אני לוקחת דברים מסוימים בקלילות כי זאת הפאוזה בין טייק לטייק. פתאום גם לנו יש צורך בהפוגה מהדרמטיות, מהתסכול, מהמועקה, מהפחדים".
עושים שיגועים?
"לפעמים אני עושה חיקויים של זמרים מזרחיים, או שרה שירים קיטשיים. אני חייבת את הדבר הזה. כשנגמר יום הצילום אני משתדלת להשטתות. אני רואה למשל 'האח הגדול'. מפה אני מניחה שאני אעשה משהו קומי".
ואלה דברים שהיית עושה גם על סט הוליוודי, נאמבר במזרחית? או שפה את מרשה לעצמך להיות יותר מורן?
"פה אני יותר מורן וזה מוזר, כי בהתחלה לא הייתי משוחררת, היו לי המון פחדים ורציתי למצות את התפקיד, אבל אסף ברנשטיין (במאי 'אלנבי', ל"ל) הוא אדיר. כיף לי לעבוד איתו".
אה, זה השלב בריאיון שמחלקים מחמאות לבמאי?
"אסף מבין קולנוע בצורה מתוחכמת ולא מתאמצת ויש לנו שפה משותפת כי הוא חווה את העולם. גם אני אוהבת בימוי. היו מספר רגעים קטנים שהוא רצה לצלם דברים שהם בין לבין, אז הוא היה קורה לי 'הר דירקטור', ואני הייתי באה. את הפרויקט הבא שלי בבימוי אשמח לעשות איתו". לתשומת לבך, הקורא אסף ברנשטיין.
ומה בכל זאת יותר נעים פה?
"העובדה שכולנו באותה סירה. אף אחד לא מרוויח פה כסף, אין פער מעמדות או מישהו שהוא הכוכב. זה נחמד כי זה מאוד רגשי, מאוד מקרב ומאוד מדויק. זה לא אני עם התפקיד שלי והוא עם התפקיד שלו".
עכשיו, אחרי הזמן הזה שאת פה ואת מרגישה יותר מורן, את יכולה להגיד שזה מרגיש קצת שוב כמו בית?
"כן, אבל הבית שלי בלוס אנג'לס. חברות הילדות שלי פה ואיתן אני עושה שטויות. אנחנו מדברות בשפה בוטה וגסה, לא מחושבת ולא מאופקת. אנו עוזרות ותומכות אחת בשנייה וזה כיף, אבל אני מאמינה שלכל דבר יש את הייעוד שלו - יש חברים בשביל השיחות ויש חברים שאת יוצאת איתם בשביל הפאן".
בימים האחרונים מספרים מדורי הרכילות שאטיאס יוצאת עם השף אביב משה. אטיאס אמנם לא מכחישה, אך גם נמנעת מלדבר כרגע על זוגיות מוגדרת ומעדיפה להגדיר את משה כחבר ולא במובן של בויפרנד (אחרי הכול, הם מכירים רק כמה ימים, והיא אמורה לחזור בקרוב לאל.איי).
דווקא באל.איי החיים החברתיים של אטיאס פחות זוהרים מפה. הבילוי האמיתי שלה זה סרט בקולנוע, "עם הפופקורן הגדול, עם החמאה והקולה, ואם אחרי יש הוט דוג אז גם כן". חברים מעבר לים אין ממש, אבל משפחה יש. אחותה הצעירה, שהיא גם החברה הכי טובה שלה, עברה לא מזמן להתגורר בבית, ומורן מאושרת מהשותפה החדשה לדירה, "אבל אין לנו מאפיה ישראלית כל כך", היא אומרת, "כמו שלאוסטרלים ולבריטים בהוליווד יש, שזה חבל כי זה יכול להיות דבר כיפי ומגניב. אבל אולי זה עוד יקרה".
זה מפתיע, כי המיתוס הוא שישראלים בחו"ל נוטים להתחבר, יש תחרותיות?
"אני חושבת שזה יקרה ברגע שהישראלים ירגישו בטוחים בהוליווד. אנחנו עדיין מחפשים את הזהות שלנו שם. תוהים אם יש בכלל מקום לשחקנים ישראלים בהוליווד כי יש מעט מאוד סרטים שעוסקים בישראל, וגם אז לוקחים שמות ידועים בעולם. אבל אני מרגישה שפתאום עכשיו יש התעוררות. למשל, אלון אבוטבול המדהים - שראיתי אותו פה במלון איזה יום - היה לי כיף להגיד לו - תיהנה מזה, זה פאקינג באטמן!".
הוא לא נראה לך נהנה?
"אני חושבת שעדיין קיימת ההתנצלות היהודית הזאת, שאתה מצטנע ואומר 'לא זה קטן. זה בסדר. זה שום דבר חשוב'. אבל לא, זה פאקינג מדהים. ילדים גדלו על הקומיקס הזה ועכשיו אתה מאיים על חייו".
את מרגישה שאת צריכה להתנצל?
"זה מה שהרגשתי כשקיבלתי את 'התרסקות'. היה לי חשוב להקטין את זה ולהפוך את זה למשהו לא אדיר, והיום אני מסתכלת בגאווה על המסע המטורף הזה לכיבוש התפקיד - עד שהסכימו לקבל אותי לאודישן ועד שעברתי את מבחן הבד הראשון והשני והשלישי, ובסוף בכלל רצו להחליף אותי כי הייתי דומה מדי לשחקנית הראשית".
בסוף התפקיד שלך הפך מתפקיד של שני פרקים לתפקיד ראשי.
"אמרו לי שהייתי הכי טובה באודישן. אם לא היו אומרים לי את זה הייתי נשארת עם הספק ואומרת - 'הנכון לתפקיד מנצח'. ברגע שאמרו לי שהייתי הכי טובה יצאה מורן הקטנה, חדורת הצדק והתמימה שחושבת לעצמה - אמא שלי חינכה אותי שהטוב מנצח. שיש צדק. ואחר כך, כשראיתי את עצמי בטלוויזיה עם המשפחה שלי באל.איי, אמרתי 'יואו אני בסדרה אמריקאית ואני מדברת אנגלית. אמא'לה!' וכן לחגוג את זה. כי זה מאוד קשה להתמיד עם אומץ הלב, ואם היו תומכים יותר בשחקנים שנוסעים ויותר מעודדים את זה אני חושבת שזה היה יותר קל".
מה, אנחנו לא מפרגנים? ואני חשבתי שכל דבר שעושים השחקנים הישראלים מעבר לים, אפילו האזוטרי ביותר, זוכה ישר לסיקור.
"אני לא חושבת שאנחנו מפרגנים. תראי את אקי וסנדי. הרגשתי רחמים כלפי אותם כתבים שכתבו עליהם בצורה מאוד צינית, מבטלת ולא מעודדת. זה באמת כל כך קשה, צריך קודם כל למחוא להם כפיים על האומץ לעזוב מקום מבטחים שהם מצליחים בו ולעבור למקום שהם לא מכירים בו כלום. וכן, מתחילים מהתחלה. איפה התמיכה? איפה להגיד, לכו תצליחו, אנחנו מאחוריכם? גם גופה זה מכובד, למה לבטל?".
גם את חווית את חוסר הפרגון הזה קצת, לא?
"איתי זה היה קצת אחרת כי אני ישר התחלתי לעבוד, אבל אין ספק שהציניות קיימת באופן מובהק בזהות הישראלית והיא לא עובדת בארצות הברית בכלל. האמריקאים פשוט לא מבינים את הערך שלה ואני מבינה גם למה. כי יש בה מידת רוע. זה לא שאני מתחסדת, אבל זה ההומור הכי קל, זה הכי פשוט לרדת על מישהו. אבל אם לכלל הגדול זה עושה טוב... אז טוב".
אבל אחרי כל הדרך הזאת לא תהיה זאת רוח הציניות או הטונים הממורמרים שישברו אותה. מיד היא אוספת כמה תובנות ניואייג'יות נוסח לוס אנג'לס ונאספת חזרה. "זה נכון שיש פרויקטים שעשיתי שהיו ניסיונות לא מוצלחים, אבל הם תרמו לי יותר מדברים שבהם הצלחתי כי הם החזירו אותי ללמוד ולהתייעל. חזרתי ב'פול פאוור' לסדנאות משחק ולמורים פרטיים. ב'התרסקות' אין סצינה שלא עבדתי עליה".
ואם כבר גינונים של דיווה הוליוודית אמיתית, גם אטיאס ביקרה, פעמיים, בהאיטי מוכת האסון, ומאז היא משתדלת לעסוק בעניינים הומניטריים. 'אחרי האסון השקעתי בזה 90 אחוז מהזמן, היום לצערי יוצא לי להתעסק בזה רק 30 אחוז. את יודעת, זאת לא עבודה שאפשר להתפטר ממנה ולהגיד 'טוב הילד הרעב הזה יחכה, בינתיים אני אלך לים לדפדף במדורי האופנה של 'את'''.
אחרי הפעם השניה בהאיטי אטיאס חלתה, ובינתיים היא הבטיחה לאמה שלא תיסע שוב. בינתיים מלוס אנג'לס היא התעסקה בגיוס כספים להקמת בית ספר חדש. "הצלחתי בשנה וחצי לגייס 2.5 מיליון דולר", היא מתגאה. היום בית הספר כבר נמצא ובנוי. "לראות תקווה במקום הזה זה היה לחלום מבחינתי".
תסלחי לי על השאלה, אבל מה לקחת במזוודה להאיטי?
"לקחתי רק החלפה אחת".
לשבועיים?
"לקחתי ג'ינס ארוך ושני טישירטים, כי בעיקר לובשים אפר. את עטופה באפר. אמרו לי להביא חיתולים אז את כל המקום במזוודה שלי תפסו 1,500 חיתולים, את יודעת כמה סוגי חיתולים יש? חוץ מזה הבאתי גם אנטיביוטיקה ושישה בקבוקי יין".
יין מציל הרבה אנשים, תדעי לך.
"בדיוק. ובסוף היום כשכולם לא יכולים לעכל ולא רוצים לעכל ובטח לא לדון במה שראו כי מחר יש עוד יום, צריכים את כוס יין הזאת".
מהאבק חזרה לאבק הכוכבים: אטיאס אמנם עוד מבססת את מעמדה כשחקנית, בכל זאת, היא טרם התהלכה על כל הליסט של השטיחים האדומים שהציבה לעצמה, "החלום שלי זה להגיע ל'סאג אוורדס'", טקס פרסים בתחום משחק טלוויזיה וקולנוע, אבל היא פוזלת גם לעבר כתיבת תסריטים. "אחרי שנה וחצי של לימודי תסריטאות ב-UCLA אני מורידה את הכובע בפני כל אדם כותב", וגם לבימוי היא לוטשת עיניה.
אז מה הצעד הבא שלך בדרך לשטיח האדום של פרסי הסאג?
"יש לי סוכנת חדשה עכשיו, ואני רוצה שהיא תיקח את הקריירה שלי למקום של סיפורים חשובים. בין אם רואים אותם שלושה אנשים, ובין אם זה מצטלם בקזחסטן או באמריקה. יש לי ולחברים שלי ספריית סרטים שהיא משמעותית - חלקם עשו כסף חלקם לא. היום אני רוצה שלסיפור תהיה משמעות".
מה למשל אפשר למצוא אצלך בספרייה הזאת?
"'טראפיק', 'קראש', '21 גרם', 'טריינספוטינג' - סרטים קומיים כאלה".
כן, אבל כולם הצליחו.
"הסרט '21 גרם' לא נחשב להצלחה. הוא נחשב במגזר שלנו, אבל לא מדובר ב'משימה בלתי אפשרית'. זה לא ג'יימס בונד. הסוכן שלי נגיד מאוד רצה שאני אעשה ג'יימס בונד, ונכון, אני לא מוותרת על האפשרויות האלה, אבל בסופו של דבר זה בשביל 'הפאן' וכמובן בשביל הכסף. אלה תפקידים כיפיים - לירות באקדחים ולרוץ, אבל בסופו של דבר לא נשאר מזה כלום. מיקה תישאר איתי. אינס מ'התרסקות' נשארה איתי קצת. הכי כיף פתאום שהיא יוצאת כי היא ערסית אמיצה ברמות", היא צוחקת. "איפה אני ואיפה אמיצה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם