הכריש: דמיאן הירסט מסכם קריירה של פרובוקציות
לקראת רטרוספקטיבה ראשונה שתוצג בחצי השנה הקרובה בלונדון, דמיאן הירסט מנסה לענות על השאלה שעדיין מטרידה את מבקרי האמנות: איך בחור קולני בעל נטיות חוליגניות ממעמד הפועלים הופך לאמן הכי עשיר בעולם?
אנחנו יושבים על ספה מתחת לציור כחול וגדול של פרנסיס בייקון, בחדר יקר בקומה הראשונה בסיינס בע"מ, המטה המרכזי של הירסט בלונדון. זה בניין גדול שבו כמה קומות, והוא מכיל יותר אמנות בת זמננו מכמה גלריות בגודל בינוני. יש שם יצירות של ג'ף קונס, ריצ'רד פרינס, שרה לוקאס, וכמובן הסמלים המסחריים שלו כאמן: ציורי spin and spot (משטחי צבע עגולים ושורות של נקודות צבעוניות) וכמה ארונות תרופות ממתכת ומזכוכית. ערדלי הפראדה של הירסט מונחים על הרצפה מולנו. הוא נראה מוצק יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני שנתיים, וגם קצת יותר שקט. "זה האלמוות, בן אדם", הוא אומר. "הבן הבכור שלי, קונור, בן 16. כמה מהחברים שלי מתו. אני מזדקן. אני כבר לא הממזר המשוגע שצועק על העולם".
אבל אתה רק בן 46, זה לא שמלאך המוות כבר ניצב בפתח ביתך.
"אני יודע, אני יודע, אבל זה יותר ההבנה שאתה כבר לא צעיר. תמיד חשבתי 'אני לא רוצה להביט אחורה, אף פעם'. אני חושב שהייתי אובססיבי לגבי החדש. זה השתנה".
רטרוספקטיבה של אמצע הקריירה יכולה לעורר את השינוי הזה.
"אולי, אבל כשאתה צעיר, אתה בלתי מנוצח, אתה בן אלמוות - או לפחות אתה חושב שאתה כזה. האפשרויות הן בלתי מוגבלות, אתה ממציא את העתיד. ואז אתה מזדקן ופתאום יש לך גם עבר והיסטוריה. וזה מקובע. אתה לא יכול לשנות דבר. זה קצת מטריד אותי, למען האמת".
התערוכה , ששמה יהיה פשוט "דמיאן הירסט", תהיה "מפה של חיי כאמן, לא הלהיטים הגדולים", הוא מסביר. עם זאת יהיו בה רבים מלהיטיו הגדולים, כמו גם עבודות מוכרות פחות מתחילת הדרך. "יש שם הקופסאות הצבועות והלוחות ששמתי ב'Freeze' (התערוכה פורצת הדרך שאצר ב-1988), ויש שם גם דברים מימיי כסטודנט בגולדסמית - מחבתות צבועות שתליתי על הקיר, דברים מביכים כאלה".
ניק סרוטה, מנהל הטייט, הוא שהתעקש שהירסט יציג עבודות מוקדמות, כמו גם את הפריט הראשון מכל סדרה שאי פעם יצר. "ציור הנקודות הראשון, הוויטרינה הראשונה, ארון התרופות הראשון. כולם
ועכשיו אתה שמח שזה בתערוכה?
"כן. זה מספר חלק מהסיפור של 25 השנים שלי כאמן. זה חשוב ברמה הזאת. זה אומר שלא רק הגעתי לעולם הזה ואמרתי 'פאק יו' לכולם, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים".
אבל גם עבודות ה"פאק יו" נוכחות שם במלוא עוזן: הכריש המפורסם בפורמלין, בעל השם האקסטרווגנטי האופייני להירסט - "חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" (1991), שמתואר בקטלוג כ"אחד האימג'ים האיקוניים של אמנות סוף המאה העשרים"; "Mother and Child Divided" מ-1993, פרה ועגל עומדים באוויר, מחולקים בין ארבעה מכלים; האוסף החייתי-מיתי "Beautiful Inside My Head Forever" מ-2008, שכולל זברה, חד קרן ועגל זהב; ארונות זכוכית ומתכת והרבה גלולות מאורגנות בקפידה; וציורים כגון ציורי סיבוב עם או בלי גולגולת במרכז וציורי נקודות שנעים בין חיוניות לסתם אווירתיות.
יש זבובים חיים שבקעו מרימות וניזונים מראש פרה כרות בוויטרינה, ופרפרים צבועים ונעוצים בסיכה על קנבס, ויונה לבנה בודדה שקפואה במעופה מעל גולגולת אדם. חיים ומוות, יופי וגועל, קודש וחול, כל הצהרות הירסט הגדולות שדחו חלק מהמבקרים בשל הפשטנות לכאורה שלהן, אבל גם גררו את הקונספטואליזם מהשוליים של עולם האמנות אל הזרם המרכזי.
מחוץ לטייט מודרן יעמוד "Hymn" מ-1991 המונומנטלי של הירסט - מודל הוראה של אדם שאיבריו הפנימיים חשופים. בפנים, באולם הטורבינות הענקי המוגן על ידי אנשי אבטחה, תשב היצירה הקטנה יחסית "For the Love of God" מ-2007, יצירת האמנות היקרה ביותר שאי פעם נוצרה, במונחים של חומרים: יציקת פלטינה של גולגולת אנושית מצופה ביהלומים. יצירת הבל מודרנית על מוות ועל כסף, אבל בעיקר על כסף. "להרכיב את התערוכה", אומר הירסט, "היה כמו סיבוב של 180 מעלות בשבילי. אני מסתכל אחורה על כל העבודה הזאת ומנסה להכניס בזה היגיון. חלקים ממנה נהדרים, חלקים עוד לא פורסמו, וחלק זה סתם זבל. אלה 25 שנים ארורות של עבודה, ואני כמובן גאה בהן, גאה במאמץ שעשיתי, אבל יש בי גם חלק שאומר 'איך כל זה קרה?'".
איך באמת? זאת שאלה שמעסיקה את מלעיזיו הרבים בעולם האמנות: איך בחור קולני ממעמד הפועלים בלידס, בעל נטיות חוליגניות, הופך לאמן הכי גדול והכי עשיר בעולם? (הונו של הירסט נאמד ב-215 מיליון ליש"ט ברשימת העשירים של 2010 של עיתון הסאנדיי טיימס). התשובה ארוכה וסבוכה וקשורה לא מעט לשינויים הרדיקליים שחלו בתרבות, הן בבריטניה והן בעולם, ב-25 השנים האחרונות . העלייה של אמנות כמוצר צריכה ושל האמן המצליח כמותג, עלייתו אחרי עידן תאצ'ר של דור האמנים הבריטים הצעירים (YBAs), שבלי להתנצל יצרו "אמנות הלם" שעושים ממנה כסף, העלייה של סוחרי-על כמו ג'יי ג'ופלינג בלונדון ולארי גגוזיאן בניו יורק, ולידתה של תרבות גלריות חדשה, שבה שולטות תערוכות ששוברות קופות ומרוויחות כסף רב ממכירת מרצ'נדייז.
במרכזו של עולם האמנות האולטרה ממוסחר הזה ניצב דמיאן הירסט, סופרסטאר: האמן הבריטי הצעיר הקולני, העשיר והגדול מכולם. איתו, כך נדמה, זה תמיד מגיע בסוף לשלושה דברים - אמנות, אמביציה וכסף, לא בהכרח בסדר הזה. כש"חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" הוצג לראשונה בגלריה סאצ'י בלונדון, הוא שינה באופן רדיקלי את עולם האמנות בת זמננו, ואת מסלול חייו של הירסט. אחרי שנקנה על ידי סאצ'י תמורת 50 אלף ליש"ט, הכריש בוויטרינת הפורמלין הפך לאייקון של האמנות העכשווית ואולי ליצירה המכוננת של מה שיכונה מאוחר יותר תנועת האמנים הבריטים הצעירים ("50 אלף ליש"ט עבור דג בלי צ'יפס" היתה הכותרת של הסאן באותו זמן. בשנת 2004 היצירה נמכרה לאספן אמריקאי, סטיבן א' כהן, תמורת 8 מיליון דולר. בשנת 2006 הכריש המקורי, שמצבו הידרדר, הוחלף בחדש, לבקשת הירסט, והושאל למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. זה גם הכריש שיראו המבקרים בטייט. "זה מה שג'ף קונס דיבר עליו פעם כיצירה שיקר לתחזק אותה", אומר הירסט כשאני שואל אותו על ההיבט הפרקטי של בעלות על כריש בתוך מכל. "על יצירות הפורמלין יש אחריות ל-200שנה. אני רוצה שהן תמיד תיראנה טריות כמו ביום שעשיתי אותן, אז חלק מהחוזה אומר שאם הזכוכית נשברת, אנחנו מתקנים אותה. אם המכל מתלכלך, אנחנו מנקים אותו, אם הכריש נרקב - אנחנו מוצאים לך כריש חדש".
זה בטח סיוט לשנע משקל של 22 טונות, לא?
"לא ממש. מביאים בנפרד את המכל ואת הכריש. ואז מנקים ומרכיבים את זה, ומוסיפים את הפורמלין. בעיקרון", הוא אומר, ללא אירוניה, "זה רק אקווריום גדול שבתוכו דג מת".
מאז שהדג שחה לראשונה למודעות הציבור ב-1992 הירסט הודה בפניי שנהיה "קשה לראות את האמנות מרוב דולרים". כוח הרווח המדהים שלו הומחש במכירה הפומבית של סותביס ב-2008, כשסך המכירות היה פי עשרה יותר מהשיא הקודם ליצירה של אמן יחיד. באותו זמן הוא כבר החזיק בשיא של הסכום הגבוה ביותר ששולם ליצירה של אמן אירופי חי: שנה קודם לכן שילם האמיר של קטאר 9 מיליון ליש"ט על "Lullaby Spring", ארון תרופות ובו מסודרות בקפידה 6,136 גלולות.
"הכסף הוא עצום", אומר הירסט, כשאני מזכיר לו את זה. "אני לא חושב שזאת צריכה להיות המטרה, אבל בתור ילד לא היה לי כסף בכלל כך שאולי המוטיבציה שלי היתה גדולה משל השאר. אבל אני מאמין שלאמנות יש יותר כוח מלכסף. אני עדיין מאמין בזה". בגלל כל אלה דמיאן הירסט הפך עבור רבים לסמל של האמן כאיש עסקים, יזם ומותג גלובלי. זאת טרנספורמציה לא פשוטה, בהתחשב בכך שבשנות התשעים הסוערות, כשאמנים בריטים צעירים אכלו, שתו ולקחו סמים עם נואל וליאם ושאר מוזיקאי בריט-פופ, הירסט היה הכי קולני, הכי שיכור, ויש האומרים שאף הכי מעורר התנגדות מבין החבורה. החשבונות שלו במועדון גראוצ'ו, שנשלחו מדי חודש בחודש לביתו, היו אגדתיים, כמו גם הנטייה שלו לצאת לשתות בערב שישי ולחזור הביתה אי שם בשעות המוקדמות של ראשון. הוא לא נגע באלכוהול - לא לקח כדור ולא שאף דבר - כבר חמש שנים.
האם הוא מתגעגע לימים הרעים-טובים ההם? "לא, זה מאחוריי, בן אדם", הוא אומר, מניד בראשו ומושיט יד לדיאט קולה. "היו לי עשר שנים יפות ואז פתאום זה התחיל לכאוב. לא יכולתי לעמוד בהנגאוברים, להתעורר על הרצפה בחדר מטונף ודביק בקולוני רום, להזיע את דרכי לפגישה עם הנורופן והמשאף לאף, להיראות כמו חסר בית אלכוהוליסט. זה לא היה טוב. פשוט התעוררתי יום אחד וחשבתי: 'זהו זה. זה נגמר'. ולא נגעתי בטיפה מאז". אנחנו מדברים על הפסלת לואיז בורז'ואה, שהירסט ביקר אצלה לפני מותה בשנה שעברה, ואני מזכיר את האמונה שלה בזה שאנשים מאושרים לא יכולים ליצור אמנות גדולה. האם הוא מאושר? הוא צוחק. "לעשות אמנות, אמנות טובה, זה תמיד מאבק. זה יכול לגרום לך אושר כשאתה מצליח. אין תחושה טובה מזאת. אבל זה גם קשור לעבודה קשה ולהשראה ולזיעה ולרעיונות טובים. אני לא חושב שמדובר על כישרון שהוא מתת אלוהים, אבל אני כן מאמין, בניגוד לרצוני, בקסם שבאמנות. אני מאמין במדע. אני רוצה תשובות ברורות". הוא עוצר לרגע. "אני רוצה לעשות אמנות, ליצור דברים שתהיה להם משמעות לנצח. זה שאפתני מאוד, אמת אוניברסלית, אבל מישהו צריך לעשות את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם