המילה האחרונה: "טיש בשלושה" מנסים לנסח את הישראליות
ערב אחד, במהלך הופעה, קרא משה להב ("הטיש הגדול") לג'קי לוי ולקובי אריאלי לעלות לבמה. הכימיה היתה מעולה, ומופע חדש נולד: "טיש בשלושה"
יש משהו טבעי מאוד בחיבור של השלושה, שמזוהים אולי יותר מכל עם ירושלמיות - מה שזה לא אומר. אבל לזה נחזור בהמשך. משה להב הוא אחד ממובילי הגל המחודש של השירה בציבור. את ג'קי לוי ואת קובי אריאלי אין צורך להציג. השידוך נולד במופע הוותיק "הטיש הגדול" של להב: לוי ואריאלי התארחו, נקראו בספונטניות לבמה לספר סיפורים ירושלמיים, ולהב קלט מיד שמדובר בשידוך הולם. "כמו במשחק הזיכרון, שצריך להרים את הקלפים זה ליד זה, וזה יוצא בול", הוא אומר.
התוצאה: מופע המשלב חוויות אישיות של המספרים עם שירים ישראליים. זה מצחיק כמעט יותר מכל סטנד אפ, ללא צורך בבדיחות פיפי-קקי. "קובי ואני באים מז'אנר שמחפש להיקלט: לספר סיפורים כשאתה לא סטנדאפיסט", אומר לוי. "סטנד אפ הוא זונה של צחוקים. הוא בנוי כך שהטקסט הוא אמצעי להגעה לאפקט מיידי. אני יכול להשתמש באלמנטים של סטנד אפ, אבל הבחירה האמנותית שלי היתה ללכת על הסיט דאון סטורי טלינג, סטייל שיקה אופיר, יוסי בנאי ויוסל בירשטיין שהיה מורי ורבי. סיפורים שבהם יש לך סבלנות וקרדיט לקהל".
בזמן שמופעים אחרים מונעים מהחשש שהקהל יקום ויימלט על נפשו, "טיש בשלושה" מתייחסים אליו ברצינות, ובד בבד מנסים לנסח את הישראליות. בתפריט: ילדות מזרחית, שעון שבת, חוויות מבית הכנסת והחיים של מי שנחשב במילייה התקשורתי לדתי להשכיר (אריאלי). בין השאר, אריאלי מתאר במופע נופש זוגי בפראג שנפל על שבת. ב-17 מעלות מתחת לאפס הוא תר אחר גוי של שבת שיכבה את האור כדי שאשתו תוכל לישון. "בזה קובי מחליט לעשות דבר שהוא לא סטנדאפיסטי בעליל: לספר איך הוא מרגיש", מסביר לוי. "ברגע שתיארת רגע במלואו, עם סיטואציה, נוף ותחושות, אתה כבר בתוך הספרות. זו ספרות מצחיקה וקורעת עם אלמנטים סאטיריים ואלמנטים של סטנד אפ. אתה תיאורטיקן מחורע שלא פורש את התיאוריה שלו רק כדי לתרום תובנה, אלא גם כדי לצחוק על כל זה".
אם להב ולוי הם ילידים ששום דבר ארץ-ישראלי לא זר להם, אריאלי מאכלס את משבצת המהגר שעדיין מפלס את דרכו בתוך עולם עם קודים אחרים של לבוש, של שפה ושל התנהגות. "בתיאוריה של הסטנד אפ יש מה שנקרא רישיון להצחיק", ממשיך לוי. "עד שאתה רוכש לעצמך את הרישיון, אתה עולה לבמה ואף אחד לא סופר אותך. יום אחד העולם נותן לך את הרישיון להצחיק. אתה עוד לא
להב : "לפני המון שנים הלכתי להופעה של שרה'לה שרון. היא רק הניחה את הידיים על הפסנתר וכל הקהל קם על הרגליים. הנה, זה קורה גם לי".
לא מפתיע שלוי ואריאלי מצחיקים. אבל כשלהב בנישה הזאת, זו כבר הפתעה. "סליחה", מתקן אריאלי את ההנחה השגויה. "משה לא מצחיק. יושב לו גוש של לחץ על הבמה ואז פתאום הוא שם את היד על המיתרים ויוצא ממנו אדם אחר לחלוטין. מה שכן, אם לא היה לו חוש הומור מפותח, זה לא היה עובד".
שלושתם חיים ונושמים במה. איך הם לא דורכים זה לזה על האצבעות? "זה לא שלמישהו מאיתנו חסר אגו", אומר לוי. "יש גם גבול לענווה והוא די קרוב, אבל יש משהו בקובי ובי שמושך לאחור. אנחנו לא מסתערים קדימה. במוד של סטנד אפ או של נונסנס זו מצווה לקטוע זה את זה. אם זו היתה הדינמיקה ב'טיש בשלושה', זה היה הטיש המתיש". להב : "לא חסרה לי במה כדי להציג את העניינים שלי".
לוי : "משה לפעמים לא סומך עלינו שאנחנו יודעים את המילים. הוא שולט במילים כמו שגבאי זקן של בית כנסת יודע את כל התפילות ואת כל האירועים. הוא מחזיק בראש את כל ההארד דיסק. אני יודע מילים כמו נחלאי חרוץ".
אריאלי: "אני עדיין לומד".
מה עלול לייבש את ההופעה?
לוי: "הדבר היחיד שמפחיד אותי במופע הזה הוא הופעה מול סנובים מדי. עם הזמן אתה נעשה קצת אנתרופולוג או פסיכולוג המונים. הקהל לא משקר. כבר בחמש הדקות הראשונות אתה קולט איפה העיניים הכי חמות שמבינות אותך".
להב: "לא קורה לך שיש מישהו קהל שלא אומר מילה אבל פשוט מפריע לך?"
לוי: "בטח. אתה מסתכל על מישהו בקהל והוא לא זז. לא ברור לך אם הוא בחיים ומה הוא בכלל עושה שם".
מה עושים במקרה כזה?
להב: "מרימים את המבט כמה סנטימטרים למעלה. יש עוד אנשים בקהל".
לוי: "לפעמים אתה בונה מגדלים של תיאוריות, כשהאמת היא שזה פשוט יום לא טוב שלו".
אפשר לשטוח תובנות מלומדות ולומר ש"מדובר במופע הנע בין המאתגר לנגיש" - אבל זה מיותר למדי. "זה מזכיר לי משהו שירון לונדון סיפר", אומר אריאלי. "פעם הוא חיכה ברציף בתחנת הרכבת והשתעמם. היתה לו קופסת סיגריות והוא התחיל לכתוב: 'ציף ציף מעל הרציף'. יום אחד הוא קלט שבאוניברסיטה מנתחים את המילים".
הם יכולים לדבר שעות על שירים, והכל פועל במין מנגנון אסוציאטיבי קדחתני. באחת הפעמים זה מוביל לדיון על השיר "מרדף", עם המסקנה של לוי: "סליחה, 'היה את אויביה תשיג, אך אויביה הם לא ילכדוה בכף'? על זה נאמר: חפרו חפראווי".
בשלב מסוים השיחה מתקבעת על ירושלים. אריאלי עבר לשם לא מזמן, לוי הגיע לירושלים לפני 20 שנה ולהב הוא ירושלמי מילדות שכבר עזב את העיר. למרות זאת, השלושה מזוהים לחלוטין עם הירושלמיות. לוי טוען בתוקף, שבפעם הראשונה שהדריך סיור סליחות בשכונת נחלאות כממלא מקום, שרבבה אחת המקומיות את ראשה מהחלון והכריזה: "אני מכירה אותו מאז שהוא כזה קטן".
"יש פה משהו מרתק", הוא מסביר. "אני דור חמישי בירושלים, אבל נולדתי בבת ים. כל הזמן חשבתי שלאבא שלי יש שפה מוזרה. המנהגים, הנוסח, הכל היה שונה מאחרים. לדוגמה, אף אחד מהחברים שלי לא קילל במילים 'אלף עזאזל'".
הדיון תופס טוויסט חדש: קללות-עצרת מתוצרת ירושלים, כמו "גיהיני גיהינום", " עזאזי עזאזל". להב : "יש גם חיני חינם, שזה לא בגזרת הקללות. חינם זה אפס, חיני חינם זה אפס פלוס משהו".
לוי : "אני מאמין במשנת קט סטיבנס שמדבר על אהבה קשה, וירושלים היא אהבה קשה. אחד הדברים הירושלמיים שאני סוגד להם זה הבוז מהקישקע לפלצנות".
נשמע כמו הכרזה על הפסקת הספורט הלאומי להשתין על מדורת השבט.
לוי: "מי שטוען שהוא לא אוהב לחיות פה הוא לא פחות משקרן. גם הכי פוסט ציוניים, יש כמה דברים שצובטים להם בלב. היחידים שאני באמת מאמין להם הם אלה שעשו מעשה, לקחו את הפעקאלאך ועברו לחו"ל. יש לי ביקורת, אני מתחרפן ומדבר על זה ברדיו, אבל שלושתנו באים מאהבה. השירים שאנחנו שרים במופע מזכירים לנו אלף דברים שאין להם שם. זו בגדול הזהות שלנו".
אריאלי : "לי יש גם גאולה כלשהי. בעשייה התקשורתית שלי נפלתי למשבצת של הדוס. אני לא רוצה לצאת ממנה, אבל לא חשבתי שאי פעם אוכל לעמוד על במה ולהתפנן על שירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם