פוזל לבורקס: אמנון לוי לוחץ על בלוטת הדמעות
"פנים אמיתיות" של אמנון לוי סטתה מעבודה עיתונאית לסיפור צהוב יותר, ודוקו על מצבן של האמהות החד הוריות בבריטניה מצייר תמונה עגומה. הטלוויזיה של אתמול
התרכך. אמנון לוי ב"פנים אמיתיות" צילום מסך
את רוב פרק הסיום של העונה הנוכחית הקדיש אתמול אמנון לוי לסיפורו של עודד (32), נשוי ואב לילד, שבהיותו פג ננטש על ידי הוריו בבית החולים. הוא שהה בבית החולים במשך שנה עד שאומץ, ובמשך שנים רבות בבגרותו חיפש את הוריו הביולוגיים עד שאיתר אותם ויצר עמם קשר.
סיפורו של עודד מעניין, אך לא בטוח שהוא שייך למחלקה השגרתית של אמנון לוי. קשה למצוא אפילו בדוחק את הפנים האמיתיות שלוי מראה לנו כאן. עודד הוא לא אייל ברקוביץ' או נועם שליט שזכו בצדק לבמה בתוכניתו, וכך יוצא שאנו זוכים לסיפורן של אחיות המחלקה, שהיו מביאות לעודד הקטן בגדים וצעצועים. האחות שושי אפילו זוכרת איך דוקטור גולדברג היה לוקח על מותנו את עודד הקטן לסיור הבוקר במחלקה, וכמה שעודד, אלא מה, גדל מאז.
הפרק על עודד אתמול הוא תזכורת לכיוון שאליו סטתה תוכניתו של אמנון לוי בעונה הנוכחית. לצד עבודה עיתונאית שמביאה לידי ביטוי את כישוריו המרובים, את הסקרנות, את האינטליגנציה הרגשית ויכולתו להביא אותה לביטוי, הרחיב לוי את ממלכתו, ולא חשש, כמו אתמול, לפזול לכיוון בלוטת הדמעות והבורקס. זה קל יותר, זה מצריך פחות מאמץ תחקירי, ובסופה של התוכנית זה גם פחות אמנון לוי. נדמה כאילו לוי התרכך עם הזמן. אין מה לעשות, זה קורה לכולנו, ובכל זאת קצת חבל.
"פנים אמיתיות" עם אמנון לוי, ערוץ 10
חושף רק טפח מהתופעה. "אמא יש רק אחת" יח''צ
ג'מילה, זמרת מצליחה במקצועה ואם חד-הורית לשתי בנות, רדופת רגשות אשם ומבוכה על מצבה ה"לא טבעי". היא חשה שהסביבה שופטת אותה לרעה על שלא עשתה את זה "נכון" ויוצאת לבדוק אם היא היחידה או שיש עוד רבות כמוה, וכיצד התייחסה הסביבה בעבר לתופעה. התמונה שהיא מגלה עצובה לעתים עד דמעות.
בשנותיה הראשונות של המאה הקודמת נשים לא נשואות נחשבו לא ראויות לגדל ילדים. הן נשלחו למוסדות שנוהלו בידי כוהני דת, שם עסקו עד הלידה במלאכות קשות, ואת הזמן הפנוי העבירו בתפילות. לאחר שילדו, הופעל עליהן לחץ למסור את הילדים לאימוץ. השנים שעברו, כך נדמה, לא שיפרו את המצב. היו בין אלו שבחרו לשמור את
הילדים מי שגזרו על עצמן בדידות והתרחקות מהחברה עד כדי כך שלא לקחו את הילדים לרופאים כשחלו, מפחד שאלה יילקחו מהן לאימוץ. שנות ה-60 העליזות, עם האהבה החופשית בכל פינה, פסחו עליהן. גם בתקופה הזאת הסביבה לא קידמה בברכה לידה מחוץ לנישואים. הילדים סבלו מדימוי נמוך. הפוליטיקאים העושים את הסיבוב שלהם על ערכי משפחה הכריזו מלחמה פומבית על התופעה.
ולמרות כל אלו זהו סרט "רך". הוא חושף רק טפח מהתופעה ומשאיר את הצופה מעט חסר. ג'מילה יוצאת למסעה מתוך כאב ומייצרת סרט כואב, שחסר עד מאוד את הממד העיוני התחקירי. הסרט מסתפק בכמה מפגשים, אבל אינו מסביר את המספר עוצר הנשימה של שני מיליון משפחות חד-הוריות בבריטניה. ג'מילה מעוררת תיאבון למידע ואינה משביעה אותו. זהו סיפורה של אישה שבחרה לצעוד בדרך אחת, קיבצה מעט מידע, הביאה את הדמעות, וזה לא רע. בקריטריונים מחמירים יותר, כפי שראוי, סרט תחקירי אמיתי אין כאן.
"אמא יש רק אחת", יס דוקו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם