הסימפוניה הבלתי נגמרת: "33 וריאציות" היא אופרת סבון זעירה
"33 וריאציות" מספר סיפור מעט פחות מוכר מחייו של בטהובן. הבעיה היא שהוא מספר עוד כמה סיפורים מיותרים ולפרקים אף מתישים
והנה, בימים אלה עולה בבית ליסין הצגה חדשה שגם במרכזה דמות מוכרת מן ההיסטוריה של האמנות. במקרה הזה האמנות היא מוזיקה והדמות - בטהובן. ומה שעושה את המחזה הזה למעניין במיוחד הוא דווקא העובדה שמקומה של הסימפוניה התשיעית - הידועה ביצירותיו של המלחין - נפקד ממנו כמעט לחלוטין. במקום זה הקהל זוכה להיחשף ליצירה מפורסמת פחות של בטהובן, אך ככל הנראה לא פחות חשובה, ושמה "וריאציות דיאבלי".
הסיפור ההיסטורי מעניין לכשעצמו: בסביבות תחילת שנות העשרים של המאה ה-19 שלח מוציא לאור בשם אנטון דיאבלי ואלס קצר פרי עטו לגדולי מלחיני וינה בבקשה מכל אחד מהם שילחין וריאציה (גרסה) משלו לנושא המוזיקלי (דהיינו, לואלס שלו). השאיפה הייתה לאגד את כלל הוריאציות בספר אחד שהיה, אני מניח, המקבילה התקופתית לאלבומי האוספים המוזיקליים של ימינו. בטהובן, שבתחילה לא היה נלהב מן המטלה, מצא עצמו נסחף לתוכה ובסופו של עניין הלחין לא פחות משלושים ושלוש וריאציות לאותו הואלס, שהפכו ברבות הימים ליצירה אחת שלמה בפני עצמן.
המחזה, "33 וריאציות", פרי עטו של המחזאי הונצואלי-אמריקאי מויזס קאופמן, מספר את סיפורה של דוקטור למוזיקה בשם קטרין ברנדט (יונה אליאן-קשת) המבקשת
אותה ברנדט שמה פעמיה לוינה, מקום משכנו של ארכיון בטהובן, שם היא שוקעת, יחד איתנו, אל וינה של המאה ה-19 ואל סיפורו של המלחין, הואלס והוריאציות. וכדי להוסיף חטא על דרמה ברנדט עושה זאת כשהיא סובלת משלב מתקדם יחסית של מחלת לו גריג הארורה. הוסיפו לזה את היחסים המורכבים שמנהלת הדוקטור עם בתה היחידה (מיכל לוי) הסובלת אף היא מחבלי לידה של מערכת יחסים רומנטית בוסרית וקיבלתם אופרת סבון זעירה שאחד מגיבוריה, רצה המקרה, הוא לודוויג ואן בטהובן.
ובזה בדיוק הבעיה של המחזה. לכאורה, הנושא נשמע מעניין: סיפורם של שני ענקי רוח בעלי אובססיה בלתי מוסברת לדבר מה שולי כביכול. מצד אחד דוקטור ברנדט והאובססיה שלה לבטהובן, ומצד שני בטהובן עצמו (בגילומו היוצא מן הכלל של יצחק חזקיה) והאובססיה שלו לואלס של דיאבלי. ואולי, אם היה מסתפק המחזאי בזה היינו זוכים למחזה מהודק ובשל על אמנות ועל הפער שבין תשוקה לחולניות. ואכן, סיפוריהם המקבילים של ברנדט ובטהובן מצליחים לתקשר זה עם זה ולהלך על מיתר הכסף הזה שמקשר בין אנשי רוח באשר הם, בעבר, בהווה, ויש להניח שגם בעתיד. אלא שהמחזאי לא הסתפק בזה, ובין המוזיקה, המחלה והטלנובלה המשפחתית, מוצא עצמו הצופה מול ערבוביה מסורבלת ובלתי נוחה לעיכול של סיפורים דרמטיים, שלא תמיד מתקשרים זה עם זה, ולפרקים מצליחים אף להתיש.
"33 וריאציות" נשאר נאמן לשמו ומחלק את המחזה לשלושים ושלושה פרקים (בערך, אני מודה שאיבדתי את הספירה בשלב מסוים) קצרים שמובילים את הצופה צעד צעד אל עבר הסוף הבלתי נמנע. לכאורה, קשה לומר מילה רעה על ההפקה הזו. צוות השחקנים עושה את עבודתו נאמנה, הבמה נראית נהדר והמוזיקה - טוב, בטהובן. אבל עם תום ההצגה, כשהקהל התמתח במקומו והתפזר אט אט אל הרחוב, קשה היה להימנע מהתחושה שאולי, ולו רק בשביל העיבוד לבמה, היה אפשר להסתפק בכמה וריאציות פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם