גז אציל: נועה מימן חוצה את הקווים של הערוצים המסחריים
לא פשוט להיות נועה מימן. כל כך הרבה סרטים, סדרות, הפקות והפגנות - והיא עדיין הבת של יוסי, ההוא מערוץ 10 ומשבר הגז עם מצרים. מימן, עכשיו הכוכבת הטרייה של "רוקדים עם כוכבים", מדברת על מערכות היחסים המורכבות עם הייחוס, התדמית והיופי, ומספרת על ההחלטה לנוח קצת מהסודנים ומילדי העובדים הזרים דווקא בחיקו החמים של ערוץ 2
מה קורה שם, מעבר להרי החושך, באפיק 22 בממיר. הרייטינג מפוצץ תקרות, תוכניות הריאליטי מגייסות את הילדים שלכם, והיא מתחממת בחיקו החמים של ערוץ 10, מול עוד שידור חוזר של "לה לה לנד". בכל זאת, מדובר בערוץ שקלט אותה כיוצרת דוקומנטרית צעירה, וגם, אפעס, הערוץ שנמצא בבעלות יוסי מימן, איש עסקים ובעיקר אבא. לויאליות? "בעיקרון, כן", מאשרת מימן. "בהתחלה זה לויאליות, אחר כך יחסים מעורבים, כי היו תקופות לא פשוטות. יש קשר רגשי, ללא ספק. כל היצירה הדוקומנטרית שלי נעשתה שם, כמעט כולה. היה לי שם בית מהמון בחינות. זה לא רק לויאליות, זה גם תוכן. זה חיבור כזה".
חיבור, אבל לא צריך להגזים. עכשיו תדלג מעבר לקווים בטוויסט מהוסס, בדרך לבמת "רוקדים עם כוכבים", תוכנית הדגל של המתחרים. ויש לה הרבה שיעורי בית, בעיקר ב"דע את האויב". הפרטנר שלה למשל, זה "דני יוחטמן. הוא היה בן הזוג של אנה...".
ארונוב.
"כן".
עוד מעט היא ב"הישרדות" בערוץ 10, אז אולי תכירי אותה.
"עכשיו אני כבר אמורה לזכור את זה. אמרתי לך, אני לא לגמרי כאן. זה מצחיק, הפרומואים התחילו ואני פתאום שמה ערוץ 2, שינוי הרגלי צריכה".
הרגלי הצריכה, או הצריחה, של נועה מימן, הם בעצם כל הסיפור. מצד אחד, מנוע רקטי של עיסוקים - בעלת חברת הפקות, במאית דוקומנטרית, תסריטאית, צלמת, פעילה פו ליטית-חברתית וצייצנית כפייתית. מצד שני, דוגמנית, שחקנית ב"נשות הטייסים", כתבת תרבות וזאת שהולכת לרקוד לכם על המסך עד שתגידו "הבנו, את יכולה לרדת מהבר".
מימן (31) עשתה קילומטרז', גמעה פרויקטים והפקות, והסחרחורת הגיעה - אז היא הלכה לרקוד. להוריד הילוך, להדק את ההופעה, להשתזף תחת שמש הפריים טיים של ערוץ 2. "רוקדים עם כוכבים" (חמישי ושבת, 21:00, "רשת") אמורה לעזור לה לעשות את זה. "זה בא לי בעיתוי נורא נכון", היא אומרת. החלטתי לא מזמן שאני לא רוצה הפקה, אני רוצה לשחק וליצור. סגרתי את החברה שלי ("אדד ווליו" חברת ההפקות שבבעלותה - א"ש) ואני בזמן של החלמה, חזרה לכושר. יש גם את עניין החשיפה. אם אני רוצה להיות שחקנית אני חייבת ללמוד לחשוף את עצמי, לא יעזור כלום. זו חשיפה אבל זה יחשוף אותי כאדם בהתמודדות שלו מול הקושי בריקוד".
חתיכת חשיפה.
"אני לוקחת את הבמה לדקה וחצי, אני והפרטנר וכל תשומת הלב שם, ואני עוד אמורה ליהנות מזה - אז אני אלמד על המשהו התאטרלי יותר, הפיזי. המחסומים קשורים לזה. גם לריקודים וגם לשאלה אם אני בקצב או לא, ולזה שאני לא יודעת לשיר, למשל. עכשיו התחלתי סדנת פיתוח קול. אני באיזה תהליך של לשפר את החולשות. עד היום היה אצלי משהו קצת נבוך, משהו לא נינוח".
לא נינוח זה אנדרסטייטמנט. מימן לא רגועה. מדברת אוטוסטרדה, יורה בצרורות, עם הידיים, שופעת אנרגיות. בעבר דיברה על הריטלין והקונצרטה. "אני היפר ואני צריכה להתעסק בכמה דברים. אני משתגעת אם אני לא עושה כלום, נהיים לי זיקוקים בטוסיק. חשבתי על זה שמאז האימונים אני כבר לא צריכה קונצרטה", היא צוחקת.
את האנרגיה הזו תיעלה לכמה כיוונים. פעם כבדים יותר, פעם קלילים, קלים לעיכול. על הקיר בבית
יש ניגוד בעשייה שלך, כזה שמתבטא אולי במה שתלוי על הקיר ומה שלא תלוי על הקיר - הסדרה "המסע לארץ הציצים" למשל.
"'המסע לארץ הציצים' הוא אחד הסרטים שאני הכי פחות גאה בהם. לא מהדברים שהתלהבתי מהם. מצד שני, כן עשינו סרטים מאוד חשובים על אובדנות ועל הפרעות קשב של ילדים".
והנה , כמו פוליטיקאית משופשפת, העברת נושא.
"וגם עשינו סרט על מחלות מין שזה נורא כאוב, אבל מאוד חשוב".
לא עשית לעצמך חיים קלים.
"אתה יודע, דני, הפרטנר ב'רוקדים', כל הזמן אומר לי, 'זה מדהים כמה אנרגיה את שורפת על כל צעד וצעד'. אם הצעד הוא הגיוני ככה, אז את תעשי אותו אחרת'. אני מקשה על עצמי, אין ספק. והרבה. עלו לי שאלות, אפילו לאחרונה, על כמה אני שלמה עם הדרך שלי, אם לא היה קל יותר ללכת בדרך המלך".
היו לך כל האופציות.
"לאחרונה קראתי איזה אייטם על איזו דמות שהלכה בדרך ההפוכה, והתעורר בי איזה משהו וניסיתי להבין: זו קנאה, זו לא קנאה. הבנתי שמצד אחד קצת קינאתי בה והלקיתי את עצמי על זה שהיא ידעה לאן היא הולכת. אני התבלבלתי המון. מצד שני, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי בלי הבלבולים. תמיד היה לי חשוב להיות בזכות השכל ולא בזכות המראה. זה משהו שקיבלתי מהבית. סקרנות אינטלקטואלית. היום אני צריכה להראות שאני גם שחקנית.
"כילדה חשבתי שאני ארוץ לראשות הממשלה, וסביב המלחמה בעזה הבנתי שכנראה סימנתי את עצמי מחוץ לזה", היא אומרת, חצי בצחוק, "המדינה לא הולכת לכיוון שבו יבחרו אותי לראשות ממשלה".
מימן לא מגישה חשבון לפוליטיקלי קורקט, למה שלא נעים, לא כדאי, למה שעלול לחזור לפרצוף ולהתנגש בחוזקה. היא מתבטאת, בעיקר מצייצת, את שעל לבה. הרבה יושב שם, על העצבים, ופשוט מחליק החוצה. סוגיות כעובדים זרים, פלסטינים, מעמד האישה. אפילו היחס לצופים בבית - כלומר, הדבר הזה שדוחפים להם כל ערב כשהם יושבים מול הטלוויזיה - זוכה לאזכור. "זה בתקופות. אתה עושה משהו ואז נכווה, שוכח ואז שוב נכווה", היא אומרת.
לפני חצי שנה, עת ערוץ 10 הלעיט את צופיו בעוד פרק של "מעושרות", החליטה המימנית לשתף בחוויות. "עוד מישהו נגעל ממה שמשודר עכשיו בערוץ 10?", צייצה-שאלה. נוסף על הסנסציה המשפחתית, מימן נמצאה באותו זמן בסכסוך עם במאית הסדרה והשותפה ליצירה בעבר, אורנה בן-דור, שיחסיהן התפוצצו בסכסוך פומבי. האתרים, מיותר לציין, חגגו. "אין לי ספק שזו סדרת טלוויזיה שהצליחה בקנה מידה מטורף לסדרת דוקו או מה שזה לא יהיה", היא מסבירה, לא בלי נגיעת סרקזם. "מצד שני, אני נורא שמחה שזה משהו שלא נגעתי בו. ראית איך הגבתי כששאלת אותי על 'המסע לארץ הציצים'. זה לא מהדברים שאני גאה בהם ומתחברת אליהם. אני ממש שמחה שאת'מעושרות' אורנה עשתה אחרי שהתפצלנו. אני ממש שמחה שלא היה לי שום חלק בזה. אין לי בעיה שהתבטאתי, יש לי בעיה שההתבטאות יצאה לא לויאלית כלפי ערוץ 10, כשבעצם עשר שנים אני רואה רק ערוץ 10. יצא לי, לא עלה לי באותו רגע שזה יצוטט בחמישה עיתונים. באמת שלא. ראיתי, הגבתי".
עכשיו, כשאת רכוש הפריים טיים, את צריכה לשמור על עצמך.
"אני מאוד נזהרת. עכשיו למשל חתמתי בחוזה מול 'רוקדים עם כוכבים' על סעיף של מה מותר להגיד ומה אסור. אני נורא קנאית לחופש הביטוי שלי ומאוד נלחצתי. אנחנו מדינה קטנה, ויש המון מוקשים שצריך להיזהר מהם. בדיוק כתבתי משהו פוליטי לפני יומיים ואמרתי'תתחיל'רוקדים', אני אצטרך להרגיע'. חשבתי לפתוח חשבון מזויף, לא יודעת. זה ברור שזה דורש איזו אדפטציה, סנכרון מחדש של הגבולות של מה כן ולא, איך ולמה".
כמו אז, גם עתה, הגבול נמתח עד לגזרת האב. יוסי מימן, איש עסקים, נשיא קבוצת מרחב וחברת "אמפל", והאיש שמחזיק 12.5 אחוז מספקית הגז ממצרים EMG, שהקימה את צינור הגז מסיני לישראל, ועומדת בימים אלה בלב הכותרות, לאחר שהמצרים הודיעו באופן חד צדדי על ביטול הסכם אספקת הגז לישראל. ההודעה גרמה לטלטלה בעסקיו ובמניותיו של מימן. נוסף על כך, מחזיק מימן ב-51 אחוז ממניות ערוץ 10. בתקופה האחרונה, עקב מצבו הירוד של הערוץ וחוסר הבהירות לגבי עתידו, נמנע מימן מלהזרים כספים לערוץ, אך הצהיר כי "יעשה הכל להצלת הערוץ".
מימן הבת לא מדברת על עסקי האב, בטח שלא על מצבו הכלכלי של ערוץ 10. גם כך חיכתה לה בכל תחנה בקריירה כתובת שקופה "נו, הכל בגלל אבא". היום , עידן הטוויטר, האיום השתנה. איך נאמר? בנות צייצו בוסר, ושיני אבות תקהינה. ואם לא שלהם, אז של איש יחסי הציבור של החברה. בתקופת "עופרת יצוקה" העלתה מימן תמונה של פטריית עשן מעל עזה והביעה דעתה על הלחימה ברצועה. לנוכח דעת הקהל הישראלית, הידועה בסובלנותה, דוברו של מימן נאלץ להגיב.
יש הרגשה של אחריות כלפי התדמית והעסקים של אבא? זה מנע ממך להגיד דברים בעבר?
"כנראה שלא מספיק", היא צוחקת. "זה משהו שאני מאוד מודעת אליו, אבל מספיקה פעם אחת שאתה לא שם לב וקורית פדיחה".
אמרת פעם: "אני מאוד שמאלנית בשבילו".
" אני חושבת שהגעתי לזה שמותר לי להגיד דברים. היום אנחנו אישיויות נפרדות. כשראיתי את הראיון איתי ב' אנשים' נורא שמחתי שהם אמרו שיוסי מימן ונועה מימן זה דבר נפרד. שמותר לי להחזיק בדעותי, גם אם הן לא דעותיו. אתה יודע, אני אומרת משהו פוליטי אז זה משפיע על אבא שלי, ואני לא רוצה להשפיע עליו לרעה. אני רוצה להשפיע על העם שלי, אבל אני לא רוצה לשים את עצמי במקום של גדעון לוי. כותב נפלא, אבל אנשים פוסלים אותו על הסף כשמאלני הזוי. אני לא רוצה להיות שם. אם אני אשרוף את עצמי למקום שכבר לא מקשיבים אז איבדתי את זה. אז זה פחות קשור לאבא שלי, זה יותר קשור אלי".
את הקישור תמיד עשו. המשתנה היחיד הוא היכולת של מימן להכיל את זה, או לבנות מותג חלופי, כזה שיכול להתחרות בצל של אבא. "אני זוכרת שכילדה נורא הציק לי הקישור לאבא. הייתי יושבת ראש נוער העבודה והנחיתי איזה טקס עם פרס. למחרת יואב לימור כותב'הנחתה את הטקס נועה מימן, שלא במקרה גם הבת של יוסי מימן', ושוכח לכתוב שאני יו"ר נוער עבודה. היום אני אומרת'אז מה?', יש לי אבא נפלא ואני אפסיק להתנצל על זה".
זה עול?
"זה לא עול, אבל הרבה שנים ניסיתי להפריד את זה, ניסיתי להילחם בזה. לא בכדי חזרתי לשחק כשהייתי בלונדון, אנונימית. המון שנים הרגשתי שאני נכנסת לאודישנים ומסתכלים על איך הבת של מימן עושה את זה. אולי זה בראש שלי. אם אבא שלי היה יכול הוא כנראה היה מעדיף שאני לא אשחק ב'נשות הטייסים' (ששודרה בערוץ -10 א"ש), אתה יודע, אבל זה היה שם. אצלי זה היה מטען. לבוא לאודישן ולנתק את זה".
הצורך לגונן שוב על הייחוס נכפה על מימן גם בקיץ האחרון. אלפים ברחובות, מחפשים צדק חברתי וגם איזה "באד גאי" לכלות בו את זעמם. מימן, שהלכה לחלק מההפגנות, ראתה איך אביה הופך לדמון ציבורי. "היה פה אמבוש", היא קובעת, "לאנשים היה טוב ללכת על הטייקונים. היה לי מאוד לא נעים עם חלק מהשלטים. עוד שנייה היו מציירים צלבי קרס על אנשי עסקים. חיפשו את דמות הרשע, זה מאוד נוח. בכלל, טייקונים זו מילה שאני שונאת. איפה קוראים להם טייקונים? אנשי עסקים, בעלי הון, בסדר. אבל מה זה טייקונים? מה, נהיינו יפן? יש פה המון שנאה בשיח, והשנאה הזו משבשת אותנו מלראות מה חשוב באמת.
"בארץ הצירוף 'הון-שלטון' הפך למגונה. במדינות מתוקנות אחרות בעולם יש לממשל אינטרס אמיתי לעודד בעלי הון להשקיע בשטחה. בין הון לשלטון אמור להיות קשר. קשר גלוי, שקוף, שלא סוחט את המדינה ממשאביה תמורת הון, אבל בפירוש חייבת להיות ביניהם תקשורת. במחאה החברתית, וזה מה שהפחיד אותי, כולם הרימו שעיר לעזאזל. התוצאה של זה בטווח הארוך היא שהם יגידו'תודה רבה, אני הולך למקום אחר שלא מעלים אותי על עץ'. אסור לצלוב ולשרוף אנשים שעובדים מאוד קשה, ונכון, מרוויחים מזה יפה, כדי לספק פרנסה לאלפי אנשים. עשרות, מאות אלפים. אני לא אסנגר על כל הטייקונים ואני גם לא אוציא את דיבתם רעה. אני בפירוש חושבת שיש אנשים טובים ורעים בכל אוכלוסייה. אבל לשרוף את כולם ולא להתייחס לשאר הבעיות האקוטיות? כולם מעדיפים לטאטא את מה שבאמת כואב".
נתקלת ב"היא לא צריכה את זה, היא מיליונרית"?
"לאנשים יש איזו מחשבה שאני לא אמורה להתפרנס או אני לא אמורה להרוויח כסף, משהו כזה. יש לי עץ מלא דולרים שמחכה לי. מגיל צעיר עבדתי. הייתי וורקוהוליק, חסכתי את הכסף שלי, הייתי ניצולת שואה מנטלית בקטע הזה. היום ברור שאני בן אדם עובד, אז זה כבר לא אישיו".
היא גדלה בהרצליה, בבית אחד עד גיל שש. באותה שנה ההורים נפרדו (אמה היא האדריכלית מרים מימן), ומימן חילקה את הזמן ביניהם. בת אמצעית, בין יואב לאוהד. בגיל 13 עוד חשבה לדגמן, טבלה אצבע בביצה וברחה. "זה זנותי, זול ושטחי", אמרה מימן בת ה-16 בראיון ל"מעריב". "אני לא יודעת לעמוד בפוזות של דוגמנית וזה לא כיף לי", היא אומרת היום, בחלוף 15 שנים. מגיל צעיר מימן היא טורנדו פוליטי. "הקיבוצניקית המורדת" קראו לה בבית. יו"ר נוער העבודה הארצית, פעילה ב"שלום עכשיו", מארגנת ביקורים משותפים במסגרת "ויזיט פלסטיין", ומתרוצצת בקמפיינים בעד השארת ילדי העובדים הזרים בישראל. בצבא שירתה בקבע, כקצינה במשרד הביטחון. בין לבין למדה. תואר ראשון בספרות ובי-איי כללי, שני בלונדון, בפוליטיקה השוואתית. על הדרך למדה גם צילום, כתיבה, משחק, ואפילו פרסמה תערוכת צילומים.
למשחק הגיעה בגיל 25. התחילה בתפקידים קטנים ("איים אבודים", "המקום", "פרשת השבוע"), ואחר כך ככתבת תרבות של "Y בעשר". ב"נשות הטייסים" עשתה את התפקיד הגדול הראשון. לא משהו לכתוב עליו הביתה להורים, אבל התחלה. "את הקרדיטים הראשונים שיוכיחו שאני גם שחקנית, קיבלתי די מהר", היא מסבירה. בין לבין השתתפה בפרסומות (סטימצקי, אופטיקנה, סלקום ועוד) ובסרטי סטודנטים. עכשיו מימן עובדת על סרט קצר, "קומדיה מורבידית" כהגדרתה, וסדרה, קומדיה רומנטית - בשניהם היא מתכוונת גם לשחק. גולת הכותרת היא "אדד וליו" (ערך מוסף), חברת ההפקות שהקימה. את סרטיה הראשונים עשתה דרך החברה, אחרים עשתה בשיתוף עם הבמאית אורנה בן-דור. שיתוף פעולה שנגמר בטריקת דלת של בן-דור ובתביעה על סך חצי מיליון שקלים. לאחרונה נסגרה התביעה בגישור (שעל פרטיו מימן אינה יכולה לדבר). השתיים, בכל אופן, לא הגיעו לבית משפט. "אני לא אדם שמאמין בפיצוצים משפטיים", היא אומרת, "אני מאמינה שאנשים שעושים - עושים, לא תובעים. אני שלמה עם עצמי. אני חושבת שהתנהלתי מאוד באדיבות, לא רק בתביעה אלא גם כמעסיקה של האנשים שעבדו אצלי, גם כמפיקה מול יוצרים שעבדו אצלי. אני מאוד שלמה, נהגתי לפנים משורת הדין כל רגע". לאחרונה סגרה את החברה. "חזרתי לדרך הנכונה עם מיקוד במשחק ובבימוי, ולא דוקומנטרי בהכרח, עד שיבוא הסיפור הטוב הבא".
הסיפור הבא - רחוק מלהיות הסיפור הטוב - הוא סיפור חייה, שעדיין לא הגליד וצף כמעט בכל שיחה. אחד הפרקים הקרובים של "רוקדים עם כוכבים" יוקדש לו. סיפור התקיפות המיניות שעברה. הראשונה בגיל חמש, השנייה כשהייתה בת 15, השלישית בגיל 18. בעבר סיפרה בראיון על התקיפות, ראיון שהביא לפיצוץ. "כמרואיינת עשיתי את כל הטעויות", היא אומרת. "הדבר שפגע בי יותר מכל היה האופן שבו התייחסו לתקיפה המינית. זה מגזין נשים ומתוך חמש תמונות לא חשופות שהצטלמתי הם בחרו את התמונה הכי חשופה וכתבו לי על הציצים בגדול'הותקפתי מינית'. היום , שנה אחרי, אני יכולה להגיד שזה שחזר לי את החוויה. הרגשתי שאני מותקפת מחדש. אני יודעת שזה חלק מהמחיר, שזה מעורר אצלי דברים מחדש, ועדיין, מעיתון נשים שלוקח את זה לשער הייתי מצפה שיתנהג ביותר כבוד לנפגעת. זה השאיר בי צלקת".
אחרי הראיון ההוא, לדבריה, נדרה שתיקה. קצת ראיונות קצרים, אייטמים נייטרליים. תרצה או לא, לקראת "רוקדים עם כוכבים" התיק צף. את הלקח היא מנסה להעביר הלאה. "הדיון הזה, כמו בהתאבדויות, לא צריך להיות גרפי. להעביר אישה שנאנסה כתבה גרפית שבה מתואר מה היא עברה זה פשוט לשחוט אותה בעודה בחיים. צריך דיווח אחראי. כלום לא יוצא טוב, חוץ מלספק את היצר הסאדיסטי והתוקפני של אנשים מלקרוא את התיאורים הגרפיים של איך החדירו מה ולאן. זה רק נותן רעיונות לאנשים. צריך לדבר על התחושות, התגובות, הילד שגדל בתחושה שהוא פגום. זה מה שצריך לתקן".
בעיקר השלב שאחרי?
"כן, הייתי רוצה שאנשי המקצוע שמתעסקים בזה ילמדו להכיר את הרגישויות. סתם דוגמה, גינקולוגים בישראל לא עוברים שום הכשרה לטיפול גינקולוגי בנשים שעברו תקיפה מינית ואונס. נשים שעברו אונס חוות את כל עניין הגינקולוג כסרט שלם. מהבדיקה הראשונה שמחזירה לרגע ועד ללידה עצמה".
כדי לדבר על משמעות התקיפה בתוכנית טלוויזיה, נאלצה מימן לחתום על טופס בבית משפט, להצהיר שהותקפה ושתדבר על כך. "היה שם בטופס 'לכאורה'", היא מספרת. "זה עורר אצלי תגובה פסיכוסומטית, שבוע וחצי של חזרה לטראומה".
ובכל זאת, בלי לשפוט, את בחרת לא להתלונן.
"וזה אחד הדברים שאני פחות שלמה איתם. זה המקום שבו נפגעים מקבלים על עצמם את הדין, הם אומרים 'החברה תגיד שזו אשמתי, יהפכו אותי לזונה למשך חודשיים בתהליך משפטי', ואז את נמנעת. אני נמנעתי".
חלק מזה היה הפחד שזה יהפוך להיות "הבת של יוסי מימן הותקפה מינית"?
"בפירוש כן. בזמנו סיפרתי לשני אנשים ואחד מהם אמר לי 'עזבי, למה את צריכה לעבור את זה?', וזה כולל את הקטע הזה. תמיד הייתי בסטטוס הזה של 'הבת של', אז מן הסתם זה היה שם גם במקרה הזה. יש מידה של חרטה. אולי הייתי יכולה להביא אותו לדין ולא עשיתי את זה. בגלל זה נורא חשוב לדבר, להתלונן וגם לא לעשות את המוות למי שמתלונן".
את הדרך, בכלל בחיים, היא עושה לבד. ממעטת לבקש עזרה. אולי תוצאה של התקיפה ההיא, אולי מנטליות מולדת. מין פולניות גאה, כזו שיושבת לבד בחושך, אתם תלכו, היא כבר תסתדר. "אני לא יודעת לבקש עזרה", היא מודה. "נורא קשה לי להתאכזב ובגלל זה אני אף פעם לא מצפה. קודם כל אני בסדר, לא צריכה אף אחד, לא זקוקה לאף אחד. אני אסתדר לבד. אני מלמדת את עצמי להגיד 'אני צריכה', 'אני כועסת', 'התאכזבתי'".
ואכזבות יש בשפע. רק עכשיו עברה אחת, בהקרנת סרט הגמר שלה. "יום לפני נזכרתי לכתוב איזה טקסט על ההקרנה לכמה אנשים ובסוף כל מי שהגיע להקרנה היו חברים מהטוויטר. לא משפחה, לא חברים, כלום".
הקיץ של אביה?
"אולי, קצת. אבל היו הרבה חברים מהטוויטר שבאו לבקר אותי, כפרות עליהם. זו הייתה הקרנה של כמה סרטי גמר, אז היו הרבה סטודנטים ומלא סרטים, אבל מהאנשים שאני מכירה יצא שהמשפחה והחברים שלי לא הגיעו. אני מתאכזבת אבל אני לא מבקשת. זה היה אני ושבעה חברים מהטוויטר וחברה אחת שלי. אז אמרתי 'טוב, קפצו לי, אני לא אגיד לכם, אתם רוצים? תבואו. בסוף אתם תבקשו ממני הזמנות לפרמיירות, לא ההפך'".
היום היא גרה בתל אביב, מרכז העיר, בדירה שעליה הוסכם שלא אכתוב. מראית עין, מוטיב מרכזי בחיי בת-של. נסתפק, בכל זאת, בציון "בטוב טעם". בזמן האחרון נמצא לידה גם אורן, סטודנט לאדריכלות ובן זוג. מימן מסרבת לערב יחסי ציבור ומערכות יחסים. לא תמיד זה הולך. בטח לא כשאת יוצאת עם עמוס תמם, או כשאדריאן גרינייה (וינס מ"הפמליה") מנסה איתך את מזלו. כשהייתה כתבת של "Y בעשר", ראיינה בלונדון את גרינייה. הבחור אהב את ירוקת העיניים הצברית, הם נשארו בקשר ויצאו כמה פעמים. "הוא לא האדם הכי מבריק", סיכמה את החוויה.
בחורה חזקה, דומיננטית - מסתבר שהזכר הישראלי עדיין לא ממש בשל לקונספט. מה שאתם יודעים, מימן כבר בעטה החוצה. "היו לי מערכות יחסים שבהן הרגשתי שבן הזוג שלי מנסה להקטין אותי למידותיו, להתאים אותי. מצד שני, אני אדם אינטנסיבי, ואני צריכה לתעל את הוצאת האנרגיות שלי כי לא כל אדם מסוגל להכיל אותי. אני רוצה למצוא מישהו שיש בו אותו צבע שיש בי. לא יודעת אם זה ילך, אבל אני בפירוש אוהבת את הצבע הזה".
משפחה וילדים זה משהו שעולה אצלך?
"זה מתחיל לדגדג לי. אני צלמת סטילס ואני זוכרת שבגיל 25 פתאום שמתי לב שהזום התחיל להתפקס לבד על ילדים ונשים בהריון. מצד שני, עברו מאז שש שנים ואני עדיין לא בדרך. יש עוד שאלות ופחדים והבנה שכשיש לך ילדים את מתמודדת עם הכל, לנצח. אותי נורא מפחיד שיהיו לי ילדים ואני לא אצליח לשמור עליהם. אני יודעת שאני חייבת לשחרר את זה כדי להביא ילדים שפויים לעולם, ולא מתוך חרדה".
מהם תחלואי הגבר הישראלי, אם יש כאלה?
"אני כן הייתי רוצה לראות גבר ג'נטלמן יותר. אני חושבת שהגברים הישראלים הם נורא קשוחים. זה חלק מתחלואי מדינת ישראל, וקצת רכות תעזור לכולנו, גברים ונשים. גם הנשים הישראליות זקוקות לעדינות הזו. כשיצאתי עם אנשים לא מישראל, שמתי לב שאני נורא אגרסיבית, המשפטים שלי נורא קשים. הם לא אהבו את זה במיוחד, לא תמיד. זה מדליק בהתחלה - 'יואו, היא הייתה קצינה', אבל באיזשהו שלב לאנשים ממדינות נחמדות ותרבותיות קשה להכיל את האינטנסיביות והתוקפנות שלנו".
מחלה אחת, מאה אחוז ישראלית, שייכת לנגיף ממשפחת האינטרסים. לא רק מעושרות כאלה או אחרות אוהבות להתעלק על חשבונות בנק - גם הגברים בסיפור, ולהם, כך נראה, פחות הולך. מימן מודה, היא נתקלה בכאלה, ושלחה קיבינימט. "זה נושא שנורא קשה לא להתלבט לגביו", היא אומרת. "על פניו, אני אגיד משפט לא הכי צנוע, אבל תמיד חשתי שלגבר יהיו מספיק סיבות לרצות לצאת איתי בלי קשר לשיוכי המשפחתי. זה אולי המשפט היחיד עם המון הערכה עצמית שאני אגיד. אני זוכרת שהיה פעם מישהו שיצאתי איתו והוא אמר לי שהוא לא יודע מי זה אבא שלי. שיקר לי. בדיעבד ידעתי שהוא שיקר אחושילינג".
זה משעשע, זה ישראלי כל כך.
"זה די מצחיק. אבל גם מגוחך. מצד שני אמרתי לעצמי שהגעתי לאיזה גיל שאם אני אצא עם מישהו שמסתובב במעגלים שלי והוא לא יידע מי זה אבא שלי, אז הוא אידיוט. ולצאת עם אידיוט אני לא רוצה. נכון, יש כאלה שלא יודעים, אבל אם הייתי יוצאת איתם לשלושה דייטים הם היו יודעים. ואגב, לא בהכרח כי הם עשו גוגל, אלא כי מישהו אמר להם 'אה, זאת, הא'. כזה . אנחנו חיים במדינה קטנה ומצומצמת. מישהו שיגיד לי 'לא שמעתי, לא מזיז לי, לא רלוונטי' זה קצת אידיוטי ונאיבי ולא מחובר למציאות. המחשבה לא עלתה לו בראש? אי אפשר שלא. בכל אופן, אני אעשה הכל כדי לא להגיד את זה, אני אגיד 'איש עסקים'. לא יצא לי להגיד 'אני הבת של'".
קרה ששמעת לכלוכים?
"כן, אבל אני לא רוצה להגיד מה הם אמרו, זה על אבא שלי. הייתי באיזה כנס ואיזה בלוגר דיבר".
לא הגבת?
"אני חושבת שכן הגבתי, מתאים לי להגיב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם