שירה בציבור: למה מירי אלוני אוהבת לשיר ברחוב?
מירי אלוני, הכוכבת הגדולה של הלהקות הצבאיות, מתפרנסת כבר שנים מנגינה ברחבת שוק הכרמל. לאחר שכמעט קרסה אחרי רצח רבין (והשתקמה) ואחרי שעיריית תל אביב סילקה אותה מהמדרחוב (והתחרטה), היא מסבירה למה לשיר ברחוב זה הדבר הכי טוב שקרה לה
בדיוק בימים האחרונים, כאשר אלוני הייתה בטוחה שאיבדה מקור פרנסה חשוב, היא זכתה להכנסה נוספת. כעת, משהגיעה לגיל 62, היא מוכרת כגמלאית וזכאית לקצבה והשלמת הכנסה בגובה 2,600 שקל . "זו תוספת מבורכת למינימום שאני מרוויחה", אומרת אלוני במבט כחול וישיר. "אני לא מזלזלת בשום מאה שקלים שנכנסים לכיס. רק עצוב לי ממצבם של האמנים בארץ, בעיקר המבוגרים ביניהם, כי אין מי שיעזור להם. כשאתה צעיר אתה מרוויח, וכשאתה מתבגר ההופעות מידלדלות עד שאין כלום. מי חשב בגיל 20 מה יקרה בגיל 60? לא הכנתי כל קרן פנסיה או ביטוח. אפשר לומר ששרתי את עצמי לדעת, אבל לפחות לי יש פתרון. אני נהנית מכל רגע שאני שרה ברחוב ומהקשר הבלתי אמצעי עם הקהל".
נעלבת מההחלטה של העירייה לא לאפשר לך לשיר יותר בכיכר מגן דוד?
"למזלי, הם חזרו בהם, אבל כששמעתי בפעם הראשונה על הרצון להפסיק לי את השירה, מאוד נפגעתי. כשאומרים שאני מפריעה, אני חסרת אונים. יש לי כבוד לאיכות חייהם של אנשים, ואני לא רוצה להוות גורם מפריע. אני שרה כדי לשמח לבבות, והתחושה שלי הייתה שאין רגישות
יש איזושהי תחושת מבוכה לעמוד ברחוב עם נרתיק גיטרה פתוח ולשיר מול אנשים שמשליכים שקלים?
"מה פתאום? אני נהנית לשיר שם בצורה בלתי רגילה. חוץ מזה, צריך להודות שהתרומות האלה הן מרכיב בפרנסתי. בסיכום החודש זה עוזר לי לשלם את החוב במכולת".
הפרשה החלה בשבוע שעבר. כמה תושבים פנו לעירייה בתלונה כי השירה של אלוני מטרידה את מנוחתם, והמקרה פורסם במקומון תל אביבי. כפי שפורסם ב"מעריב", ביום שישי הגיעו הפקחים, ואלוני שאלה אותם אם בכוונתם לסלק אותה. "כשהם אמרו שאם אשיר יחרימו לי את הציוד, התקפלתי", היא אומרת, עדיין בעלבון. "אני צריכה להסתבך עם העירייה? בעבר היה לידי משרד של עורך דין, והיה בינינו הסכם שאם המוזיקה מפריעה, המזכירה שלו תתקשר ואני אנמיך את הווליום ואסובב את הרמקולים. ככה היה גם עם דיירת נוספת. פתאום, ביום העצמאות, אני מגלה שמישהו אנונימי מתלונן עלי. אז חבל שלא דיברו איתי ישירות".
נפגעת כשהפקח העירוני סימן לך ביד להנמיך את עוצמת המוזיקה?
"להפך, הוא עשה את זה בדיסקרטיות. במקום לאסור על השמעת מוזיקה, הוא עמד מאחורי הקהל מבלי שאף אחד ראה ועשה תנועה עדינה. מאוד הערכתי את זה. זו הדרך להתנהג מבלי לפגוע. זה היה נורא אם לא הייתי יכולה לשיר כאן יותר".
בגלל הפגיעה הכלכלית?
"הכסף הוא לא העניין בחיים שלי, אחרת הייתי שרה בחתונות, אבל זו מבחינתי השפלה. כסף לא קונה כבוד ואהבה אמיתיים. בט מידלר אמרה פעם שכל מה שהיא רוצה הוא שיאהבו אותה. אין אמן שלא רוצה את זה יותר מאשר כסף. מה אנחנו רוצים בחיים בסך הכל? כמו בשיר שלי, רק טיפה של אהבה".
אם מישהו מחפש ציניות, תר אחר מסכנות או חש חמלה כלפי אלוני, הוא ייתקל בחיוך רחב ובפנים קורנות מאושר. היא מגיעה לנחלת בנימין מדי שלישי ושישי, פורשת שטיח גדול ופורקת את ציוד ההגברה. בידיה המעוטרות בלק ורוד בוהק מייצבת אלוני את מעמד המיקרופון המקושט בשרשראות ובפרפרי פלסטיק צבעוניים ומפזרת מסביב גבישי מלח נגד עין הרע. על ספסל מאחור משקיף בן זוגה, שמואל אומני, מי שהיה לוחם יחידת ה-101 והסתבך לא פעם עם המשטרה, וכיום מעדיף ללגום כוס מיץ גזר מרחוק.
אחד הרגעים המרגשים שחוותה אלוני בתקופה האחרונה, היה שבועות ספורים לפני שעיריית תל אביב איימה לקפל לה את מערכת ההגברה. אדם שאינו מוכר לה הציג בפניה שטר של 50 שקל, שנייה לפני ששמט אותו אל כיסוי הגיטרה, ולאחר מכן ניגש אליה ואמר לה: "זה עבור הגרביים ממלחמת יום כיפור". אלוני כמעט התעלפה. "במלחמה, כאזרחית בת 23, התעקשתי לשיר ללוחמים", היא אומרת בהתרגשות, "והסתובבתי בדיונות בחצאית עם הגיטריסט יגאל חרד ועם קצין מילואים. באחד הימים, קצת אחרי טראומת החווה הסינית, הגעתי לדיונה שעליה ישבו חיילים שבורים וניסיתי לשכנע אותם לשיר איתי. אחד מהם הסתכל עלי כמו על פאטה מורגנה ושאל 'מה לשיר, גרביים יש לך?' הוצאתי לו מהתיק גרביים לבנים. מאז עברו כמעט 40 שנה והוא זכר אותי".
השבוע זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה אלוני עולה לכותרות לא בנסיבות אמנותיות. עד היום היא טוענת כי רצח יצחק רבין קטל גם את הקריירה שלה. היא עמדה לצדו על הבמה בכיכר, הגישה לו את המיקרופון ובניגוד להרגלו הסכים ראש הממשלה לשעבר להמהם עמה חלק מהשיר. "העצרת הזו קטלגה אותי כזמרת פוליטית", היא אומרת. "עבור אנשי הימין הפכתי לשמאלנית, למרות שמעולם לא הזדהיתי עם שום מפלגה. אני לא ימין או שמאל, אני מרכז שפוי, סוציאלי והומניסטי, אם מתעקשים על הגדרות. זו הייתה עצרת למען השלום ונגד האלימות, ללא שום הקשר פוליטי".
זו הייתה הסיבה שרבין החמיץ פנים בתחילת השיר?
"הוא לא התאפק כשראה מהבמה את השלטים של מרצ והסתובב לאחור כדי להעיר לרן כהן. הבנתי שזה עצבן אותו. גם הוא לא רצה שיתפסו על העצרת טרמפ פוליטי".
פוליטיקה היא הסיבה היחידה לכך שמספר ההופעות שהוזמנת אליהן התמעט?
"באותם ימים, כן. לא הייתי בשיא הקריירה והפופולריות, אבל הייתי זמרת שהתפרנסה מהופעות, ופתאום ביום אחד אין כלום. המראה שלי הזכיר לכולם את הטראומה. פעם אחת באתי לשיר באריאל וכשקראתי לרון נחמן לבמה מישהו מהקהל צעק לו 'תיזהר שלא יירו בך'. ראו אותי, ראו את רצח רבין. אף אחד לא הבין שבאתי רק לעורר שמחה. אבל עבר מספיק זמן, ואני מרגישה שהמעמד לפני 17 שנה כבר לא פוגע בי. אולי אפילו מביא לי כבוד. בעבר עזבתי את תל אביב ועברתי לכפר סבא, כי כל יציאה מהבית הייתה כרוכה בשחזור הטראומה מחדש".
מירי אלוני התפרסמה כסולנית להקת הנח"ל, ואת "שיר לשלום" הכל כך מזוהה עמה ביחד עם "הבן יקיר לי אפרים" ו"היאחזות הנח"ל בסיני", היא שרה כבר 30 שנה ללא לאות. בשנות השבעים היא הייתה אחת הזמרות המבוקשות בארץ והשתתפה בערבי שירה ובפסטיבלי זמר והייתה חברה בלהקת הרוק "אחרית הימים". ואז קרה רצח רבין ולאחריו ההתעלמות של מפיקי המופעים, המעבר לשלוש שנים וחצי בברלין והחזרה לדירה שכורה בת שני חדרים ברחוב הרצל בתל אביב.
ההופעה הראשונה בנחלת בנימין התקיימה בפברואר 2003 כמחאה על הקיצוץ בתקציב התיאטראות הממוסדים. בסיום ההופעה הראשונה ידעה אלוני שזו רק ההתחלה והיא תנסה להפוך את מופע היחיד ברחוב למקור פרנסה. בעוד הקולגות נעצו בה מבטים של חמלה, עטף אותה הציבור באהדה וראה בה מעין טרובדורית שלבה ירד אל העם. "לרגע לא חשתי השפלה", מבהירה אלוני. "מה ההבדל בין שירה ברחוב, כמו שמקובל באירופה וכמו שעשתה מלכת השאנסונים אדית פיאף, לבין שירה על דיונות מול חיילים? מופע כזה הוא נורא חם בעיני והוא בא לצד ההזמנות לערבי זמר ומופעים לוועדי עובדים. המדרחוב נותן לי רוטינה של מפגש עם קהל, ובעיני זו הופעה לכל דבר".
ויש מי שמצקצק בלשון?
"יש גם כאלה ואולי הם מלחששים בינם לבין עצמם. נדיר שמישהו הגיע אלי ואמר לי שאני לא צריכה לשיר כי זה לא מתאים לי. לאנשים כאלה אני עונה שהמדרחוב הוא במה ענקית עבורי, ושאני אוהבת לשיר. אני לא שרה ברחוב כי אני מוכרחה, אלא כי אני נהנית. אני לא מקבצת נדבות, אני יושבת שם במלוא אוני ומרצי ונהנית מכל רגע".
מי שחשב שאלוני נעלמה ממפת הזמרה הישראלית, טועה. חוץ מהעמידה על הבמה בכיכר רבין ביום העצמאות האחרון, היא הנחתה ערב שירי לוחמים ביום הזיכרון ואף השתתפה בתוכנית הריאליטי "בית ספר למוזיקה". אלא שהמדרחוב מצליח למלא אותה יותר מכל ערב שירה. "געגועים למה שהיה בעבר מלווים בכאב, אז אני לא חופרת בזיכרונות. פעם מילאתי אולמות, והיום אני שרה בנחלת בנימין. אין דיסטאנס, וכולם ניגשים אלי לאוזן. אני מתה על זה. כששמעתי את המחמאות, קניתי מחברת כדי שאנשים יוכלו לכתוב מה הם מרגישים. נכון להיום יש לי שש מחברות. זה הקהל שלי ואני מחוברת אליו. בכל יום הולדת אני מזמינה שני מגשים עם מאות פרוסות עוגה ומחלקת לכל מי שעובר".
אז עכשיו ברור מדוע מצבך הכלכלי לא מזהיר.
"אני נהנית לתת. הרי על תרומות לא משלמים מס, אז אני שמחה לעזור לקבצנים. הם מס ההכנסה שלי. אני מאמינה במעגלים. אם תשלח אהבה, היא תחזור אליך בחזרה".
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה כי "עיריית תל אביב יפו לא גירשה את מירי אלוני מכיכר מגן דוד, אלא דרשה ממנה שלא להשכיר כיסאות תמורת כסף במרחב הציבורי, וכן להגביל את עוצמת מערכת ההגברה. העירייה מקווה שהגברת אלוני תיענה לבקשות אלה, כפי שנענתה להן בעבר, על מנת שתוכל להמשיך לקיים את הופעותיה במקום. תל אביב היא אחת הערים היחידות המזמינות הופעות מאלוני, כפי שהיה בערב יום העצמאות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם