משימה בלתי אפשרית: "הנוקמים" הוא הימור שהצליח
ג'וס וידון עשה את הלא ייאמן כשהצליח לאחד שבע דמויות מוכרות וליצור את "הנוקמים" - סרט קיצי משובח במידה נדירה. רק אל תצפו בו בתלת-מימד
''הנוקמים'', במאי: ג'וס ווידון, ארה''ב 2012
כמובן שצריך לעשות את כל זה בלי לעצבן את מעריצי הקומיקס ובלי להרחיק את האנשים שאין להם מושג מי אלה. בלי לבלבל אנשים מרוב דמויות שונות ובלי להעיק יותר מדי בסיפורי רקע. בלי לבזבז יותר מדי זמן על דיאלוגים, אבל בלי להשאיר את הדמויות שטוחות וחסרות אופי. ואם אפשר, להכניס באמצע גם עלילה מעניינת, אקשן מוצלח והומור. כל זה בתוך שעתיים ו-20 דקות. במילים אחרות, זה היה בלתי אפשרי.
ג'וס וידון הצליח לעשות את זה. זה כשלעצמו הישג שכמעט לא ייאמן. פרויקט "הנוקמים" הוא הרבה יותר מסרט אחד - הוא סיכום של ארבע שנים וחמישה סרטים, ששימשו כולם מעין טריילרים ארוכים לסרט הזה. זה היה יכול בקלות להיכשל. זה היה הימור של מיליארד דולר, והוא הצליח מעבר למשוער.
אבל מי שיצפה למגניבות עילאית מהדקה הראשונה ייאלץ להיאזר בסבלנות. בתור סרט שיש לו עשר שעות של אקספוזיציה עוד לפני הלוגו הראשון, "הנוקמים" מתחיל לאט. הוא צריך לאחד את כל הדמויות השונות - ששת חברי האוונג'רס, ועוד רבים מסביבם - שמתחילות את הסרט פזורות על פני כל העולם הזה ועולמות אחרים. אבל ככל שהסרט מתקדם, הוא משתפר. ומשתפר.
אחד האתגרים הקשים ב"הנוקמים" היה לגרום לכל הדמויות השונות מהעולמות השונים לחיות בשלום זו עם זו. טוני סטארק הוא מדען שבנה לעצמו חליפת שריון טכנולוגי שמבוססת על מגה נוירונים ואולטרה טכיונים קוונטיים, או משהו. ת'ור הוא אל הרעם הנורדי, האוחז במקבת הרעם ובעזרתה שולט בענני הסער, ומדבר כאילו הוא בתוכנית הספרות הקלאסית לנוער ב-BBC. איך שני אלה אפילו יכולים לשכון באותו פריים? ההברקה של התסריט היא הניצול של ההבדלים האלה לטובתו.
הטיפול של הסרט במספר גדול של דמויות בזמן קצר הוא מצוין, אך עדיין ישנן דמויות שיוצאות מהעניין טוב יותר מאחרות. האל לוקי (טום הידלסטון) - הטיפוס השקרן, הדו-פרצופי והמתועב ביותר בעולם - היה די אנמי ב"ת'ור", וכאן משתפר פי כמה, והופך גם למאיים וגם לאנושי הרבה יותר. רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד טוני סטארק היה ממילא מאז ומתמיד הסופרסטאר של עולם מארוול, והטקסטים של וידון יושבים עליו כמו חליפת שריון צמודה.
שתיים מהדמויות שיוצאות מהסרט עם המניות הגבוהות ביותר הן דווקא כאלה שלא זכו להרבה תשומת לב עד היום: הענק הירוק (הפעם זה מארק רפאלו) עובד הרבה יותר טוב בזמן המסך המוגבל שלו ב"הנוקמים" מאשר בשני הסרטים המלאים שבהם כיכב עד עכשיו; וסקרלט ג'והנסון בתפקיד נטשה רומנוב, "האלמנה השחורה", נראתה כמו קישוט, פרצוף יפה להוסיף לחבילה, אבל התפקיד שהיא מקבלת בסרט הזה גרם לי
"הנוקמים" הוא לא סרט חשוב. הוא לא עוסק בפסיכולוגיה של גיבור-העל. הוא לא דן בדואליות המוסרית שבנפש האדם. אין לו מסר להעביר לעולם. הוא לא יותר ולא פחות מחבילת בידור קיצי, אבל חבילת בידור קיצי משובחת במידה נדירה. אם סרטי קיץ הם ג'אנק-פוד תרבותי, "הנוקמים" הוא לא יותר ממנת שווארמה, אבל השווארמה הכי טובה שאכלתם.
הבעיה הגדולה ביותר שלי עם "הנוקמים" היתה שההקרנה היתה פגומה: התמונה היתה אפלה ומטושטשת, עם "צל" בצדי אובייקטים בהירים ומעין טשטוש שהקשה על הריכוז ועל הבנת התמונות. בקיצור, הוא הוקרן בתלת-ממד. ג'וס וידון לא צילם את הסרט עבור תלת-ממד ולא התכוון שהוא יהיה תלת-ממד, זה גימיק מיותר שנכפה על הסרט בדיעבד, לא מוסיף לו כמעט כלום ופוגם בהנאה ממנו. "הנוקמים" הוא אחלה סרט, אני כבר לא יכול לחכות עד שאראה אותו כמו שצריך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם