ללכת שבי אחריו: גידי רף משנה את חוקי הטלוויזיה בישראל
ההצלחה של "חטופים" ו"הומלנד" הפכה את גידי רף לאחד האנשים המחוזרים בתעשיית הטלוויזיה העולמית. אז איך זה שהוא מעדיף להישאר בישראל?
"מותר לך לחשוב ככה".
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
אני חושב שבאופן כללי רווחה בארץ הנחה שמבחינת הקצב והמתח "הומלנד" סוחפת יותר.
"אני מכיר את הטענה, ולא חושב שאפשר לעשות חלוקה כזאת. מה שכן, אולי בארץ עשייה מקומית זוכה לפחות פרגון. תקרא את הביקורות שנכתבות בבריטניה על 'חטופים' (הגרסה הישראלית עלתה לאחרונה לשידור שם בערוץ Sky Arts והיא משודרת בעברית עם כתוביות) ותראה את ההבדל במינונים של הפרגון. חוץ מזה 'הומלנד' זאת גם סדרה שלי, כך שלא נורא העלבת אותי. נתת לי אגרוף ונשיקה במקביל".
על "חטופים" אתה חתום כיוצר יחיד וב"הומלנד" אתה אחד מקבוצה.
"זה נכון, אבל אני יצרתי את הדמויות ופיתחתי את הסדרה. בעיניי כל גרסה מותאמת ורלוונטית לחברה שצופה בה, כך שאני יכול לאהוב כל אחת מהן בלי שאצטרך לרדת על האחרת. הצגתי עכשיו את 'חטופים' ואת 'הומלנד' בפסטיבל סיירס מאניה בפריז, והתראיינתי בערך 40 פעם ביום. השאלות תמיד התמקדו בהשוואה של תוכן. למה בגרסה הזאת יש שלושה חטופים, למה בגרסה השנייה מושם יותר דגש על החקירה. זה לא היה ברמה של מה אהבנו יותר או פחות. זה באמת ייחודי לשיח הישראלי".
אז בוא ניגע בתהליך שבמסגרתו "חטופים" עובדה ל"הומלנד". שלושה חטופים הופכים לאחד, דמות החוקר של גל זייד הופכת לחוקרת שמגלמת קלייר דיינס, וכל מרכז הכובד של הסדרה מוסט אליה. בנקודה הזאת לא צץ האגו ואמר שאם אהבתם כל כך את הסדרה, למה להכניס בה שינויים כה משמעותיים?
"האמת שלא. קודם כל כי חלק גדול מהרעיונות האלה הגיעו ביוזמתי. מאחר שגרתי תשע שנים בארה"ב, גם בתקופת המלחמה בעיראק, אני מכיר את החברה האמריקאית ואת הצייטגייסט שלה. לא תראה שם דיון ערני על חטופים, לא משדרים שם הלוויות של חיילים. במדינה של 300 מיליון איש, הסיפור האישי, הקטן, נעשה פחות רלוונטי. הפרנויה מפני האויב וזיהוי פרופילים של טרוריסטים מעסיקים אותם הרבה יותר. במקום לתרגם את הסדרה שלי מילה במילה ובמשך שלוש שנים לעשות בדיוק את אותו הדבר, ניתנה לי פריבילגיה אדירה ליצור משהו חדש עם אנשים מדהימים, להיות גאה בשני מוצרים ולהרוויח מהם כסף.
"לגופו של עניין, זאת טעות נפוצה לחשוב שקלייר דיינס היא גל זייד. ב'חטופים' יש גם דמות בשם איריס (סנדי בר), שמתחילה רומן עם אורי ומנסה למצוץ ממנו אינפורמציה בדרכים לא שגרתיות. אם כבר, אז קלייר היא אולי שילוב של גל וסנדי".
הווארד גורדון, יוצר שותף ב"הומלנד", אמר בראיון: "אף על פי ש'חטופים' מאוד מצאה חן בעינינו, לסדרה הישראלית היה קצב אטי, והיא במהותה מין אופרת סבון". אני הייתי נעלב.
"אני לא. גם ל'24' (שיצר גורדון) הוא קורא אופרת סבון. ההשוואה היא לא לסדרות מסוג 'היפים והאמיצים', אלא השוואה שמדברת על המרכזיות של הממד הדרמטי".
אילו עוד התאמות ושינויים עשיתם כדי לגשר על פערים תרבותיים?
"במרכז 'חטופים' עמדו גברים ישראלים שבורים לגמרי, בטח לעומת ברודי ב'הומלנד', שחוזר הרבה יותר חזק. לכן גם הפוסט טראומה של ברודי נדחקת הצדה יחסית מהר, וגובר העיסוק בשאלה האם הוא טרוריסט. בישראל, העיסוק בפוסט טראומה וההנחה ששבי זה לא משהו שיוצאים ממנו הם הרבה יותר רלוונטיים. בתחקירים לסדרה ראיינתי פדויי שבי שסוחבים מדי יום את החוויות משם, גם אחרי 40 שנה.
"בנוסף לזה, שאלת המחיר שהוצגה
אפרופו שיחות עם פדויי שבי, לאחרונה נפגשת לקפה עם גלעד שליט והוא גם הגיע לסט של "הומלנד".
"זה נכון, אבל אני לא רוצה לדבר על מה שהיה בפגישה הזאת כי זה לא פייר מבחינת גלעד. זאת היתה פגישה חברית כי שנינו היינו מסוקרנים זה מזה, והיא ממש לא התקיימה לצורכי תחקיר לסדרה".
אבל נפגשת איתו כגידי רף, יוצר "חטופים", ולא כאזרח המתעניין בשלומו.
"אני לא רוצה לדבר על גלעד. כשיצאו הפרומואים ל'חטופים' רוב הביקורות היו סביב הטענה שאנחנו עושים מהלך ציני על גבם של השבויים. אני בסך הכל יוצר טלוויזיה, לא בא לי שיגידו שאני מנצל את מצבו למען הסדרה".
הממד הפומבי בהתאקלמות שלו - הצילומים עם לירן דנינו, ההופעה עם שלמה ארצי, המשחק עם מכבי תל אביב והצילומים על הסט של "הומלנד" - מתיישב לך עם דפוס ההתאקלמות אצל פדויי שבי אחרים שראיינת?
"ההבדל הוא שהיום אנחנו חיים בעידן הפפראצי. אני לא בטוח שכשחזי שי (ממשוחררי עסקת ג'יבריל) הלך להופעה אחרי חזרתו מהשבי הגיע תיעוד שלו משם היישר לעיתון. גלעד נהיה מין סלבריטי בגלל התקופה".
גדעון רף, בן 39, מתגורר עם בן זוגו אודי פלג, דוקטור למימון, במרכז תל אביב, פלוס גיחות על פי הצורך ללוס אנג'לס. הוא גדל בירושלים, והתכנון המקורי שלו היה בכלל להיות שחקן. אחרי הצבא נרשם ללימודים בבית צבי, אך כעבור שנה הבין שזה לא בשבילו ("התעניינתי יותר בלביים את חבריי לכיתה") ונרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. עם סיום הלימודים קפץ היישר לתוך בועת ההייטק כמנהל תוכן בחברת סטארט אפ. חוויותיו משם נפרשו בטור קומי ב"מעריב", שפורסם בשם בדוי בכותרת "יומנו של סטארטאפיסט בדרך למכה". לאחר מכן יצא ספר בעל אותו שם שהיה לרב-מכר, ורף חשף את זהותו.
התפוצצות בועת ההייטק סייעה לו להיחלץ מהתחום והוא נרשם ללימודי תואר שני בקולנוע בלוס אנג'לס. פרויקט הגמר שלו היה סרט קצר בשם "בייביסיטר" (2003), שהוצג בפסטיבל טרייבקה, ובמרכזו ילדה בת 10 המבקשת לחקור את מיניותה הבוסרית עם הבייביסיטר שלה בן ה-14. הסרט עורר עניין, והבמאי דאג ליימן ("זהות כפולה") בחר בו כעוזר הבמאי לסרטו "מר וגברת סמית" (2005). להתחככות בבראד ואנג'לינה - הם מר וגברת סמית - נלוו גם אספקטים זוהרים פחות, ורף נאלץ לבצע משימות אפורות בשירות הבמאי, כמו להוציא את הכלב שלו לטיול.
"זה נצרב בי בשני מובנים. ראשית, אני מבין את החשיבות של התחלה מלמטה. גם אם אתה כבר בן 32 והוצאת ספר בארץ, משהו בטיפוס ובלמידה של כל המחלקות הופך אותך לבן אדם צנוע יותר. שנית, אני נורא משתדל להיות נחמד לכולם. לפעמים על הסט אתה חייב לנבוח או לנזוף, והדברים האלה קשים לי. גם לפטר אנשים אני בקושי מסוגל - אחר כך אני מקיא בלילות. אני חושב שזה גם יתרון וגם חיסרון".
בשלב הזה רף כתב תסריט ל"טיוטה לרצח", מותחן שהכיל אלמנטים של סרט אימה, ורשת הקשרים שהחל לטוות בהוליווד השתלמה כשליימן הסכים לשמש כאחד המפיקים. הסרט זכה בפרס המותחן הטוב ביותר בפסטיבל מאליבו לסרטים עצמאיים (2006). רף המשיך את העיסוק בתכנים אפלים על גבול הפרוורטיים, ושחרר את "רכבת" (2008), רימייק לסרט האימה "רכבת לגיהינום", שבמרכזו בני נוער הנופלים קורבן לכנופיית סוחרי איברים. ואז הגיעה "חטופים". "כל הזמן חיפשתי את דרכי חזרה. למעשה כתבתי את 'חטופים' כדי לחזור לישראל. העובדה שזה זרק אותי בחזרה לארה"ב לא היתה מתוכננת".
ריק רוזן, הסוכן של קשת בארה"ב, הוא שיצר את החיבור בין הזכיינית הישראלית לשואוטיים, שממנו בקעה "הומלנד". רף, שחתום על הסדרה כיוצר, תסריטאי ומפיק אחראי יחד עם אבי ניר, קיבל על עבודתו את פרס אדגר אלן פו ואת פרס איגוד התסריטאים האמריקאי, אך גולת הכותרת היתה צמד הזכיות בגלובוס הזהב, בפרס סדרת הדרמה - "הומלנד" גברה על יצירות כמו "אימפריית הפשע", "בוס" ו"משחקי הכס" - ובפרס השחקנית לדיינס.
"אני זוכר שלקראת טקסי גלובוס הזהב תמיד היו חוסמים את התנועה בשדרות סנטה מוניקה, וזה היה נורא מרגיז כי כל הדרכים החלופיות היו עמוסות ועמדתי שעות בפקקים. והנה, בשנה שעברה פתאום זה אני שנמצא בלימוזינה שנוסעת לטקס. את הסדרה כתבתי בחנות ספרים בלוס אנג'לס, בלפטופ. משם הרמתי טלפונים לאבי ניר בשלוש לפנות בוקר עם כל מיני רעיונות ומחשבות שצצו לגביה. עד היום זה עושה לי משהו, לעבור ליד החנות הזאת. רגעים כאלה מרגשים אותי יותר מהפרס עצמו".
ואחרי האופוריה של "הומלנד" חזרת לעסוק ב"חטופים", סדרה שהתקציב שלה נמוך משמעותית וגם והאמצעים ההפקתיים שעומדים לרשותך. בטח היתה נפילת מתח.
"נכון שהתקציבים של 'הומלנד' גדולים משמעותית, אבל בסופו של דבר אתה מתמודד עם אותן בעיות - מחסור בזמן ומחסור בכסף, גם אם אמות המידה שונות. אני חייב להגיד שהעשייה בישראל, עם הצוות המקומי והקאסט המקומי, מרגשת הרבה יותר. דווקא משום שהתקציב קטן. לראות את כולם מתגייסים כדי ליצור משהו מדהים מהכלום שעומד לרשותנו - זאת חוויה מדהימה. לפעמים זה כמו סטארט אפ: חבר'ה רעבים שעובדים קשה כי הם מאמינים בחזון משותף כלשהו".
אבל כבר היית שם, יצרת קשרים, נפתחו לך דלתות.
"אז עכשיו אני נאבק בכל הסביבה שלי, שלא מבינה מה אני עושה פה במקום לנצל את כל ההזדמנויות שנפתחו. גם אודי חושב שיש הצעות שאני לא צריך לסרב להן רק כי אני חי בישראל. אבל נראה לי שאני מצליח לשלב. העשייה כאן באמת מרגשת אותי".
אז לא מפריע לך לבוסס בביצה הקטנה שלנו.
"להפך. מכעיס אותי כשאומרים שזאת ביצה קטנה".
העונה השנייה של "חטופים" תעלה אוטוטו, בקיץ, אבל הטריגר הרסמי לראיון זה הוא דווקא יום עיון בנושא "תור הזהב של סדרות הדרמה בטלוויזיה" שתארגן קשת ויתקיים הבוקר (שישי) במרכז רבין בתל אביב. אילנה דיין ורון לשם ינחו פאנלים בהשתתפות רף, אבי ניר, הווארד גורדון, ריק רוזן ואחרים, שידונו בפריחת הז'אנר, בפנייה של קשת לשוק הבינלאומי (על הפרק עומדת למשל פיתוח גרסה אמריקאית ל"פלפלים צהובים" באולפני Lionsgate, המפיקים את "מד מן") וגם במאפיינים פרטניים בדינמיקה שבין "הומלנד" ל"חטופים".
אפשר לדבר על איזושהי תנופה גם בדרמה הישראלית?
"כן. הדרמות בארץ נעשות מעניינות יותר. העולם פתאום שם לב לישראל, וזה גורם לכולם לנסות ליצור ברמה הכי גבוהה שאפשר. אני מייחס את זה לעובדה שהקהל הישראלי מתוחכם מאוד משום שהוא לא צורך רק טלוויזיה ישראלית, אלא מעודכן גם במה שקורה בחו"ל, בין שזה דרך ערוצים הנישה ובין שדרך הורדות לא חוקיות".
הפריים טיים הישראלי, לעומת זאת, מוצף בתוכניות ריאליטי יקרות. כרגע אלו "מאסטר שף", "הישרדות" ו"רוקדים עם כוכבים" שממלאות את הלוח. אולי סדרות כמו "חטופים" או "פלפלים צהובים" הן לא יותר מטפטופים?
"אין ספק שצריך להשקיע יותר בדרמה ישראלית כדי להגביר את קצב הטפטופים האלה, אבל גופי השידור גם נדרשים להצדיק את קיומם. יש להם בעלי מניות, הם צריכים להרוויח כסף כדי לאפשר עשייה של סדרה כמו 'חטופים'. אולי הפתרון הוא הקלות מהרגולטור. הרי אף אחד לא מעוניין ליצור זבל. כולם בעד דרמות. מה גם שאני לא רוצה לבטל לחלוטין את הריאליטי. גם בז'אנר הזה יש חלוקה לגבוה ונמוך, וכשתוכנית כזאת מביאה נתון של 40 אחוזי צפייה, קשה להתווכח עם זה".
אבל אם אתה, מפרספקטיבה של יוצר דרמות, לא תילחם את המלחמה הזאת, הזכיינים בטח לא ישכבו על הגדר בשבילך.
"'חטופים' היא המלחמה הקטנה שלי, וגם הניצחון. זאת דרמה יקרה, כבדה ומותחת, שגורמת לך לחשוב, להיות מעורב אמוציונלית, אפילו לבכות. אין בה שום דבר קליל, ולכן קשת לקחו סיכון גדול, שבעיניי התברר כמוצדק. היא השיגה רייטינג גבוה מאוד, גם בהשוואה לכל תוכניות הריאליטי. העובדה שאחר כך היא נמכרה לארה"ב והפכה ללהיט מראה שדרמות יכולות להוביל את התעשייה בארץ ולא רק הריאליטי".
אם תשאלו אילו דרמות ישראליות תפסו אותו לאחרונה, הוא ינקוב בשתיים שדווקא הופקו מחוץ לזרם המרכזי של הברודקאסט - "אננדה" של הוט ו"תא גורדין" של יס. השבוע התחילו בארץ צילומי "הומלנד 2", ורף שקוע כל כולו במשימה, שכוללת בצדה כמה בונוסים שווים כמו נשנוש טאפאס עם קלייר דיינס. לפיכך כרגע הוא מתקשה לעקוב באדיקות אחרי סדרות, אבל נוטה חסד ל"אחוזת דאונטון", "דה קילינג", "האישה הטובה" ו"עמוק באדמה". אם תדחקו אותו לפינה בענייני ריאליטי, הוא יגיד ש"כוכב נולד" היא החביבה עליו בז'אנר. אבל אם לשפוט לפי דף הפייסבוק שלו, נתחים עיקריים מהזמן הוא מקדיש לדברור אג'נדה טבעונית, ובעיקר סביב המאבק התורן לפינוי חוות מזור, חווה לריבוי קופים.
"מחנה הריכוז הזה חייב להיסגר", הוא אומר בלהט, "כלואים שם 1,500 קופים וקופות בתנאים נוראים. הגורים נקרעים מהאמהות שלהם ומשם נשלחים לניסויים אכזריים שאחוז גבוה מהם לא קשורים בכלל להצלת חיים אלא עוסקים בקוסמטיקה ובמחקרים קליניים או פסיכולוגיים. זה עיוות מוסרי איום. אני משוכנע שבעתיד לא נבין איך העזנו לחשוב שתנין פחות חשוב מחגורה. כרגע אנחנו החיה הכי אכזרית שיש בטבע".
יש לך פלטפורמה של 30 אחוזי צפייה להעביר מסרים טבעוניים ב"חטופים". לא חייבים להטיף, אפשר לעשות את זה באופן מתוחכם.
"דווקא יש לזה מקום קטן ב'חטופים'. לעמיאל ולאחותו יש כלבייה לטיפול בכלבים מסכנים שנזרקו מבתי מחסה. אבל אני נורא משתדל לא להיות דידקטי, למרות שזה באמת אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי. אני מגיע לראיונות בטלוויזיה בחולצות שכתוב עליהן'בשר זה רצח'".
גם שיקוף להומוסקסואליות שלך לא ראינו עדיין בסדרות.
"ההומוסקסואליות שלי היא חלק גדול ממי שאני ולכן זה בהכרח מקרין על הכתיבה. נראה לי שזאת היתה טעות לשלב את זה באופן מאולץ - שיתברר שאחד השבויים הוא גם הומו בנוסף לכל - אבל אני דווקא חושב שיש הרבה הומו-אירוטיקה ב'חטופים', גם בלי להתכוון. יש עיסוק רב באלמנטים גבריים לא קונבנציונליים, ואפילו הייתי אומר שיש ממד של קרבה זוגית בין אורי לנמרוד. גם הנשים שלהם אומרות את זה כשהן רואות אותם הולכים יחד במעגלים. משהו כמו: 'הוא הבן זוג האמיתי שלו'".
יוצר טלוויזיה גיי אמר לי פעם שלהיות הומו זה קצת כמו להיות סוכן חשאי, מפני ששלב החיים בארון הוא למעשה התנסות במבצע מתמשך שבו אתה נדרש לתמרן בין זהויות, להסתיר, לתחמן. ניסיון החיים כזה הוא שימושי כשניגשים לכתוב דרמה כמו "חטופים"?
"בטוח שכן. הרי גם אני חייתי חיים כפולים זמן רב מאוד. היה גידי הסטרייט, עם החברה מהנוער העובד והלומד והחברים מהתיכון, ובמקביל היה גידי שהולך למועדונים ופוגש גברים. אז כן, הומואים שמסתובבים עם הסוד הזה מפתחים מיומנויות בשקר ויודעים איך לברוא דמות מסוימת שבה מה שניכר כלפי חוץ הוא לא מה שקיים באמת. אני לא יכול להגיד לך שבזמן הכתיבה שחזרתי דפוסי פעולה מהתקופה שבה הייתי בארון, אבל זה בטח נוכח שם איפשהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם