אש על הפנים: איך הגיעה אפרת בן צור לעבוד עם טקסטים של אמילי דיקנסון?
אפרת בן צור, שהוציאה לאחרונה את האלבום השלישי שלה המכיל שירים של אמילי דיקנסון שהלחינה, באמת סוערת ומסעירה כמו שהיא נראית. איפה הכל התחיל? בילדות כמובן
היא זכורה לחלק מהאנשים כבת הזוג ומקור ההשראה של אביתר בנאי. הדיסק הראשון שלה יצא בשנת 2001 ונקרא "צוללת". האלבום שני "אפרת בן צור" יצא ב־2006. כיום היא מגדלת לבד ילדה בת שנתיים בנוסף לפעילות הענפה שלה, שמזגזגת בין תיאטרון, טלוויזיה ומוזיקה. ממש לאחרונה יצא הדיסק השלישי שלה "רובין" שבו היא הלחינה ושרה שירים שכתבה אמילי דיקינסון, המשוררת המסתורית שרק אחדים משיריה פורסמו בעודה בחיים.
>> האזינו: הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש של בן צור
>> היא מופיעה גם במיקסטייפ המיוחד שהכנו ליום האישה
דיקינסון אמנם ביקשה מאחותה שתשרוף את כתביה, שכללו כמות עצומה של מכתבים, ואכן חלק גדול אבד, אבל גם נשארו כמויות נאות של חומרים. הדיסק מורכב מאסופה של מכלול הנושאים שבהם התעסקה המשוררת - שהייתה ידועה כחובבת בוטניקה מושבעת - מעולם הגינה ועד בדידות ומוות. הוא יצא ב־Anova, לייבל עצמאי שאחראי לקידום אמנים רבים, בהם בני המה, רוקפור ואטליז, ובמידה רבה על המהפכה של קבלת אמנים ישראלים ששרים באנגלית.
"ממה אתה רוצה להתחיל?".
אפשר להתחיל מכל דבר.
"תתחיל אתה, תכוון אותי. אפשר לדבר על הדיסק. אתה הולך להזמין משהו לאכול?".
נראה לי שעדיין מוקדם מדי בשבילי.
"ככה זה בנים. אני מכירה הרבה בנים שלא מסוגלים לאכול בבוקר. אני חייבת לאכול משהו מתוק בבוקר. הבוקר זה שעות כאלו. כל שעה אני חייבת לאכול משהו. אני לא מתכוונת לביצה וחזיר, או נקניקיות, רק, אתה יודע, משהו מתוק וקפה. למה אתה יושב בקפה תמר? זה מקום שאתה אוהב לשבת בו?".
רק בימי שישי. אני חושב שאני אמור לשאול אותך שאלות.
"על מה אתה רוצה לדבר?".
על כל מיני דברים. אפשר להתחיל מהדיסק. זה האלבום הראשון שאת הפקת מוזיקלית.
"לא לבד, עם עומר הרשמן. עבדנו עליו יחד מההתחלה. חיפשתי מישהו שיעזור לי להעביר את השירים לגיטרה קלאסית. רציתי שתהיה שם גיטרה מעץ אז פניתי אליו. קרן אור ביטון, שעבדה איתי על האלבום הראשון, הכירה לי אותו. התחלנו לנגן את השירים ולעשות סקיצות יותר ברורות. הקלטנו אצלי בבית על מכשיר שמונה ערוצים".
זאת נשמעת כמו דרך רגועה להקליט אלבום.
"היה נורא כיף לעבוד ככה, בקצב שלנו. לא היה בית לאלבום הזה המון זמן וניסיתי להשיג כסף מפה ומשם והיה לי לא נעים לבקש טובות, ואז איך שנכנסנו לחברת תקליטים הקלטנו תוך שבועיים. כבר היינו ממש מגובשים. היו לי שמות של אנשים שרציתי שאולי יפיקו את האלבום, אך במקביל הבנתי שהדרך של עומר ושלי הופכת להיות הדבר הכי נכון לשירים האלה".
"היום אני לא מסוגלת לשבת עם מישהו באולפן ושלא תהיה לי שפה משותפת איתו ושלא תהיה לי מעורבות מוחלטת בפרויקט. אני לא יודעת מה יהיה באלבום הבא ואם יהיה כזה, אבל הרגשתי שאני רוצה לטפל ולדאוג לשירים האלה".
את מרגישה שהוא יותר 'שלך' מאשר אלבומים קודמים בגלל התהליך?
"בשני האלבומים - 'צוללת' והאלבום השני - הרגשתי שהם שלי למרות שהיו להם מפיקים שונים. זה בגלל שהם מאוד תקשרו עם החומר, זה לא שהם הלבישו עליו משהו שלא היה קשור אליו. גם אביתר וגם ברי וגם אסף תלמודי וברוך מרוקפור ואמדורסקי כולם היו קשובים. מכיוון שלא כתבתי את הטקסטים הרגשתי שאני סוג של במאי".
זה שחרר אותך? זה שלא היית צריכה לכתוב מילים?
"זה אפשר לי לחשוף עוד חלק. אתה פנוי לא להסתכל על עצמך בצורה ישירה. ואתה לא צריך לשמור על עצמך".
לשמור מפני מה?
"אתה מסתכל על עצמך תמיד במשקפיים מאוד מסוימים. את הטקסטים שלי יישרתי דרך המשקפיים שלי. בטקסטים של אמילי דיקינסון אני מתבוננת בחומר שהוא לא שלי ואני יכולה לראות אותו באופן יותר רחב. ישבתי והלחנתי את הטקסטים. אפשרתי לעצמי לעלות אוקטבה ולשיר נורא בגדול, מה שבחיים לא הייתי נותנת לעצמי לעשות בעברית. לראשונה הרגשתי את החיבור בין זה שאני שחקנית לבין זה שאני מתעסקת במוזיקה".
זה כמו לשחק דמות?
"לא. אבל בכל זאת יש משהו מזה, ההתבוננות שלי על חומר שהוא לא שלי היא קצת כמו של שחקנית. גם אם קראתי עליה זה לא עניין אותי לשחק את אמילי דיקינסון. אני לוקחת את החומר, משתמשת בו ועושה משהו שלי. גם הפרשנות של הטקסט היא לא אקדמית. אבל אחר כך אני הולכת עם זה לאן שהתחושות הפנימיות שלי לוקחות אותי".
איך זה התחיל? ישבת עם ספר של אמילי דיקינסון ואמרת לעצמך שאלו שירים שאת רוצה להלחין?
"התחלתי ממש כשסיימתי את האלבום השני. קראתי את השירים במהדורה דו־לשונית. הסתכלתי בעברית, אבל משהו בשפה הרחיק אותי. לא מבחינת קריאה, אלא מבחינת מוזיקה. אני כל הזמן כתבתי על ציפייה ורצון להגיע לאהוב, לאו דווקא בן זוג, אלא תחושה שאתה רוצה
יש שם המון כמיהה ובדידות, והיא מתעסקת המון במוות. אלה תכנים די קשים.
"לפעמים אתה מסתכל על תמונה או רואה סצנה מסרט או קורא טקסט ואתה לא רואה מה זה עושה לך, אתה מרגיש שזה מזיז חלקים פנימיים בגוף שלך. אני לא אוהבת את המונח 'חלקים פנימיים''.
זה נשמע מאוד אנטומי.
"זה באמת אנטומי. ב'יונה ונער' המוזיקאי, אבי בנימין, בחר בחמישית של מאהלר לפני שאני נכנסת לסצנה. הוא הלביש על זה משהו, איזשהו סאונד נוסף. כל פעם שאתה שומע את זה אתה חי בתחושה של מקום שהיה ואיננו. זה מה שזה עושה לי. וזה חזק. היא נגיד מדברת על הרוח ויש לי התחושה של הרוח בחוץ והאנשים בפנים. כל הדבר הזה זורק אותך לתמונה שלך. זה לא תמיד תמונה ספציפית. אבל אם נדבר על זה מספיק נגיע לתמונה מאוד נקודתית. זה קורה בשנייה. אתה שומע ואתה נזרק לשם. נגיד הטקסט הזה 'כמה בודדה הרוח' אני ישר נזרקת ל'אנקת גבהים'".
אחר כך קראתי עליה שהיא מאוד אהבה את אמילי ברונטה. יש שם הסיפור של האורח שמגיע לעליית הגג ויש ענף שדופק בחלון וזו הרוח של קאת'י. זה כל כך הפחיד אותי והסעיר אותי שנים בתור ילדה. הייתה גם סדרת טלוויזיה. אחות שלי הייתה מזמזמת לי את השיר פתיחה לפני שהייתי הולכת לישון בשביל להפחיד אותי".
"אני חושבת שהאימה שלי לא רק קשורה לטקסטים. כילדה בנהריה הייתי הולכת לחברה ויש אזעקה וצועקים לי 'ילדה תיכנסי לאיזה בית'. ואת רוצה למצוא איזה בית, ומפחדת שיכניסו אותך לבית של זרים. אתה רוצה לאמא ואבא. או כילדים שהיו מכניסים אותנו למקלטים למטה, הפחד שמישהו ימות או שמשהו יקרה. גדלתי בסביבה שהייתה בה המון חרדה לחיים. זה נכנס לי לתוך הלבד של האישה הזאת שהיו לה חיים כל כך אחרים. השירים האלה פותחים כזה עולם גדול שמאפשר להכניס כל כך הרבה מעצמך".
התחלת ממוזיקה, לא? שרת במקהלה?
"לא. כילדה הלכתי לשיעורי בלט, היינו קבוצה די גדולה. זה היה רציני. ענבל פינטו רקדה שם. המון חברות שלי מאז קשורות מאוד לעולם הזה. אני גם קשורה עדיין לעולם של התנועה והפיזיות. המוזיקה הייתה פחות רצינית. למדתי קצת פסנתר והייתי במקהלה ובלהקה של בית ספר. זה היה מאוד לא רציני. לא כמו מחול, שם היו כל הצחקוקים שיש לילדים. בכלל, יש לי נטייה לצחקק עד היום".
את לא נראית צחקקנית.
"דווקא ממש כן. לקחו אותי המון פעמים לשיחות בתיאטרון גשר".
"לא רק זה, אלא שאני גם מדיחה את האחרים. אני שחקנית בוגרת ואמורה לשמש סוג של דוגמה. אם מישהו עושה משהו משונה על הבמה, אפילו מבט, אני מצחקקת. זה עוד בסדר, אבל השאלה מה קורה שאי אפשר לדבר".
תסבירי.
"נגיד אתה צריך להגיד טקסט ואז משהו מצחיק אותך, ואתה לא יכול להגיד אותו".
זה נשמע מאוד חשוף, לא להיות מסוגלת לשמור על תגובה חברתית הולמת.
"זה יותר קשה מסיטואציות חברתיות. יש קהל שצופה, אבל יש דברים שקורים והם אינם צפויים. הלא צפוי הזה, שהוא מגיע, יכול לפעמים להיות מאוד מצחיק. מה שהייתי עושה זה פשוט להפוך את הצחוק לבכי. אבל אסור לספר את זה. אני חושבת שאם זה קורה, אז זה צריך להיות חלק מההצגה. זה דבר חי ואמיתי שצריך לתת לו מקום. אבל לא כולם חושבים ככה. גם בצילומים היו רגעים שהיינו צריכים לעשות איזו סצנה, והייתי צוחקת והיו משתפים איתי פעולה, אבל בשלב מסוים כולם מסתכלים על השעון. זמן זה כסף, והם כבר היו במקום של 'טוב, הבנו אותך''.
ברגעים כאלו את מרגישה כמו ילדה נזופה?
"כן. עולה שם אשמה. לפעמים הבמאי יכול לצחוק איתך, אבל יש שם עניין של גבול ולפעמים אתה ממשיך אחרי הגבול".
וכאם לילדה?
"הייתי עכשיו ביום פתוח בבית הספר הדמוקרטי. הילדה שלי עכשיו רק בת שנתיים וחצי ואני רק תוהה לאיזה בית ספר היא תלך. רציתי לראות מה זה אומר. העניין הזה שיש אפשרות לא להיכנס לשיעור וללמוד בכל מיני צורות, האפשרויות בחירה האלה מייצרות אנשים אחרים. זה מדהים. היום כשאומרים לי לקבל החלטה הרבה פעמים אני לא יודעת ומרגישה חנוקה, 'איזה בן אדם אני, קשה לי לקחת החלטות'. לפעמים צריך מרחב בשביל לקבל החלטות. בוא נשנה נושא.
"מאז שאני אמא אני יותר מתחברת או יותר רואה את החלק הזה של העבר. תמיד התעסקתי בו, אבל עכשיו אני יותר חושבת איזו ילדה הייתי ואיזו ילדה אני רוצה לגדל, וכמה ילדים הם היצורים שהכי קולטים, הכי מרגישים. הם אמנם לא מבינים, אבל קולטים בצורה נורא עמוקה. זאת אחריות גדולה מאוד ואני לומדת איך עושים את זה".
איך היית מתארת אותה כבן אדם בגילה הצעיר מאוד?
"מדהימה. היא ילדה שלי, מה אני יכולה להגיד?".
את מרגישה שהיא דומה לך?
"אני מאוד מרגישה אותה ומבינה אותה, יש לנו קצב דומה. אנחנו בינתיים אוהבות את אותם דברים. בעיקר אני אוהבת את זה שהיא לא ספידית, זה טוב לי. אני מרגישה שאנחנו שונות. שתינו מזל מאזניים. רציתי שהיא תהייה מאזניים וזה גם יצא ככה במקרה".
אילו עוד זיכרונות יש לך מהילדות?
"אבא שלי נפטר כשהייתי בת 14. הוא היה חולה המון שנים. היה לו סרטן בעצמות. בסוף הייתה לו לויקמיה".
את מעדיפה לא לדבר על זה?
"אין לי בעיה לדבר על זה. תמיד בעיתון זה מקבל מין סיפור 'אוי יש לה סיפור', ואז זה לא מספיק, 'את מגדלת את אנה לבד' - הנה עוד סיפור".
אז איך זה באמת להיות אם חד-הורית?
"נפלא. לגדול עם אבא חולה לא היה כל כך נפלא. זה מכניס אותך ללחץ".
זה הפך אותך לבוגרת ואחראית?
"מי שטיפל זאת אמא שלי. אני הייתי בתפקיד הקטנה שצריך לשמור עליה. יש לי גם אח ואחות גדולים. אני הייתי בת שבע כשהוא חלה. יש למחלה עליות וירידות. לחיות ליד מחלה כזאת כשאתה לא יודע מה הולך להיות זה קשה. זה מילא אותי בחרדה שגם ככה כבר הייתה מפותחת אצלי. זה הרבה דברים. נחזור לאלבום, חשוב לי לדבר על האנשים שעזרו לי לעשות אותו: אסף שתיל, גיורי פוליטי וקרני פוסטל. עם קרני אני עובדת הרבה זמן. יש לנו מופע משותף'.
יש אלבום לא? מההופעה.
"ראיתי שזה כתוב בהרבה מקומות, אבל הוא לא יצא אף פעם. לא היינו מרוצות מההקלטה. אני מרגישה שאתה מראיין אותי אבל שתכתוב משהו שלך. דרושה לך כל האינפורמציה הזאת?".
נראה לי שכן.
"זה לא משהו שתכתוב אותו כהתרשמות שלך?".
משהו בסגנון 'ואז אפרת נשענה אחורה והסיטה את שיערה בעודה מביטה לעברי במבט רב־משמעות'. לא, לא ממש. זה משהו שהיית מרגישה יותר נוח איתו?
"אני לא מתה על ראיונות. אני לא קוראת אותם אחר כך. הרבה פעמים יש סילופים ועריכה. קראתי לא מזמן כתבה שהכותרת שלה הייתה 'אמן תתלבשי לבד לנצח'. מה זה בכלל אומר?".
זה הכעיס אותך?
"לפעמים זה מכעיס מאוד. אבל קצת התעייפתי מזה ובסוף זה הרי נזרק ונשכח. זה מעורר מחשבה ושאלות. אתה לומד כמה אתה מוכן או לא מוכן לוותר. יצא עכשיו אלבום ואני רוצה שאנשים יכירו אותו מצד אחד, מצד שני אני לא יכולה לסבול שהכתבה לא תהיה מצוינת. הייתי רוצה שהיא תהיה מתואמת עם המרואיין. כשממציאים לך משפטים שלא אמרת זה נורא".
זה חלק גדול ממה שאת עושה, החשיפה: בתיאטרון, בטלוויזיה ובמוזיקה.
"זה לא קל לי החלק הזה. אני כן מתנהלת בתוך זה ועושה את זה בסדר. כשעבדתי על האלבום לא ידעתי אם אצליח לעשות אותו. לא הייתה חברת תקליטים מאחוריי ולא היה לנו תקציב. עדיין ידעתי בתוכי שהוא ייצא כי הוא טוב. יש ידיעה פנימית שתגיע לסיום של תהליך. אני מאוד שמחה שבסוף אנובה לקחה אותו. היו גם חברות ששמעו אותו ואמרו: 'מה זה?''.
היום אין הרבה חברות תקליטים. על מה הם התלוננו, שזה באנגלית? שזה לא מתקשר?
"הם אמרו שזה לא מעניין אותם. אמרתי 'בסדר. גם אתם לא מעניינים אותי'. אני לא צריכה את האישור שלהם. אני יודעת מה אני עושה ומה אני אוהבת. יש פה חשיבה מיינסטרימית שנמצאת במקום מאוד משעמם בהמון תחומים. אם יש קצת חספוס, הם כבר לא מבינים מה לעשות. אנשים עושים דברים יפים, אבל מי שמנהל את הכול הולך ומתרחק מהדבר עצמו".
חברות תקליטים עשו עבודה ממוצעת והם הוחלפו באמצעי תקשורת כמו טלוויזיה שעושות עבודה אולי עוד פחות טובה ברוב המקרים.
"אני לא רוצה להתלונן. אין לי גם על מה, כי בסוף האלבום מצא את מקומו. אז זה מרגיע. אני משוכנעת שיש עוד מוזיקאים כמוני, שאין מי שיוציא את החומרים שלהם. צריך כנראה לעבוד, להרוויח כסף ולעשות את זה בעצמך".
את לא חושבת שיש על מה להיאבק? על תקציבים לתרבות נגיד? לא שאלת את עצמך למה הדבר הזה שנראה לי כל כך חשוב לא מוצא ישר בית או מימון או תיווך שיביא אותו לקהל רחב?
"זה לא בדיוק מה שמעסיק אותי. אני שומעת איזו מוזיקה משמיעים לקהל הרחב. ברור שאני אשמח שזה יגיע להרבה אנשים ואני אשמח שאנשים יקשיבו ויאהבו. אבל אני לא נלחמת על זה. יותר מהותי לדבר על העשייה עצמה ולא על התלונה. אני עובדת בתיאטרון שאני אוהבת ובהגשמה של פרויקט שמאוד רציתי שהוא יקרה. בדברים החשובים אני יודעת מה אני רוצה. בדברים הקטנים יותר אני יכולה להתנדנד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם