"כשההיפ הופ מת, הוא בעצם נולד מחדש"
ד"ר אורי דורצ'ין חוקר את תופעת ההיפ-הופ בישראל ומנסה להבין איך אפשר לטעון לאותנטיות בז'אנר שנולד בקהילה כל כך שונה מכאן
למה יש אנשים שאוהבים היפ הופ ולא יכולים לסבול את מה שהצל עושה? דורצ'ין יח''צ
על חמש שנות הנופל וקם כותב באופן נפלא ד"ר אורי דורצ'ין, בוגר החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת באר שבע, בספרו "זמן אמת: היפ הופ בישראל/ היפ הופ ישראלי" (הוצאת רסלינג). הספר מתבסס על מחקר שערך דורצ'ין במשך שנים רבות, וכולל ביקור בכמה מהאתרים החשובים של הסצנה, ראיונות עם אנשים מרכזיים בעשייה (מסאבלימינל דרך לירון תאני ועד פישי הגדול) ונקודת מבט מעט שונה על עולם שלמראית עין נראה ילדותי, אבל מכיל בתוכו עומק רב.
עקב הרקע האוניברסיטאי שלו, דורצ'ין בוחן את תופעת הראפ הישראלי בעיניים חיצוניות ואקדמיות, אך גם עם אמפתיה ובעיקר ניסיון כנה להיכנס לעובי הקורה ולהבין כיצד ראפר ישראלי יכול לטעון לאמת, או הפיתוח הרלוונטי יותר שלה - האותנטיות, כנראה האלמנט הבסיסי ביותר בז'אנר, כשהוא באופן ברור מבצע סגנון שנולד מתוך מקהילה כל כך שונה.
למה בחרת לכתוב דווקא על היפ הופ?
"לא שמעתי ולא השמעתי היפ הופ. גדלתי על ג'אז ובלוז בבית, מאוחר יותר על רוק ורגאיי. להיפ הופ בארץ נכנסתי דרך הרגאיי עוד באמצע שנות התשעים. בערך ב-2001, כשהכל התפוצץ, זה נראה לי מרתק. הזיקה של חבר'ה צעירים להיפ הופ, למוזיקה שחורה. זה נראה לי מעניין כתופעה חברתית תרבותית - איך משהו פתאום תופס ומתלקח. זה עדיין מעניין אותי הרבה יותר ברמה המחקרית ופחות ברמה המוזיקלית".
ובכל זאת, לא הרגשת מוזר לנתח באופן אקדמי טקסטים של הצל?
"אני חושב באופן עקרוני שהתפקיד שלי כחוקר הוא לא לבוא ממקום שיפוטי, אלא להיות קשוב לביקורת שנמתחת על הצל ואז לנסות להבין למה מבקרים אותו. מה הם נקודות החיבור ומה הם קווי המחלוקת. למה יש אנשים שאוהבים היפ הופ ולא יכולים לסבול את מה שהצל עושה, מה הם היו מצפים ממנו ואיך הם מדמיינים את ההיפ הופ בעצמם. אני מנסה ללמוד את נקודות ההשקפה של שחקנים שונים בתחום מבלי לנקוט עמדה".
גם הטקסטים שלו ראויים לניתוח אקדמי. סאבלימינל
צילום: יוגב אטיאס
אתה מתייחס בספר לרעיון הראפר הישראלי כאבסורד הישראלי שעושה מוזיקה שבאה מתרבות שהוא לעולם לא יוכל להיות חלק מלא בא בגין המרחק והקונטקסט הגזעי. מה זה נותן לראפרים?
"הכח של ההיפ הופ הוא בהיותו אבסורד. הוא שואף להציג את עצמו כאבסורד כי דווקא מתוך העמדה הזו יש לו את האפשרות לתפוס נקודת מבט חיצונית. הראפרים הישראלים מוותרים על הפרס הכי גדול שתרבות יכולה להעניק ליוצרים שלה
זה להיות יוצר קאנוני, קלאסי, מוזיקה ישראלית. כשאתה מתעקש להציג את עצמך כמי שעושה מוזיקה שחורה אתה כהגדרה מעמיד את עצמך בקטגוריה חיצונית. של אבסורד, של משהו שהוא לא לפה ולא לפה. זו עמדת כוח מאוד חזקה".
לפי המתואר בספר, אותה עמדה היתה מה שאפשר למוקי, סאבלימינל והדג נחש לפני עשור להגדיר את עצמם כאלטרנטיבה למוזיקה הפופולרית. אתה חושב שהם הגשימו את החזון הזה?
"אני חושב שכן, הם הפכו את ההיפ הופ לז'אנר לגיטימי. הוא אולי לאורך זמן פחות הצליח ממה שנראה היה שהוא עומד להצליח, אבל יש לו מקום. הוא לא חיה זרה, לא גימיק, לא משהו של צעירים מתלהבים. מהבחינה הזו הוא שחקן נוסף ולגמרי לגיטימי במוזיקה הפופולרית הישראלית. עצם העובדה שהדג נחש ומוקי לא מתעקשים יותר להגדיר את עצמם, 'כן היפ הופ - לא היפ הופ', מלמד שהם הגיעו לעמדה של נינוחות".
לא צריך יותר להצטדק.
"אין צורך להצטדק. אין צורך כל הזמן לסמן את הגבולות. 'אנחנו הראפרים, אנחנו האלטרנטיבה'. העובדה שההיפ הופ הוא חלק מהמשחק מאפשר לעשות את הדבר עצמו ולא צריך כל הזמן לסמן גבולות או להתעסק בהגדרות. יש כאלו שאולי יראו בזה כשלון. אלו שציפו שההיפ הופ יחולל פה מהפכה אולי מאוכזבים, אבל אלה שרצו את ההיפ הופ כחלק לגיטימי, אני חושב שאפשר לראות שזה קרה".
"מאוד קשה להיכנס למיינסטרים הלא סובלני בישראל" כריכת הספר
הוויכוח בנוגע ללגיטימיות של כל צד לא מצליח להתרומם יותר מדי, מכיוון שכל צד תקוע במקומו ורק מעטים מבינים שאפשר לייצר הכלאה. הספר מציג את הדג נחש או לחלופין מוקי כאמנים שהלכו עם האג'נדה שלהם לשיא המיינסטרים - שירים עם אמירה בגלגל"צ. אבל למה זה כל כך נדיר למצוא אמנים שכאלו?
"זה מקרה נדיר כי מאוד קשה להיכנס למיינסטרים הלא סובלני בישראל", אומר דורצ'ין. "מי שמנסה לעשות את זה מכיוון ההיפ הופ, הדבר שאותו הוא מנסה להביא זו אמירה ש'יש לי מה להגיד ואני רוצה למצוא את הדרך להצליח מסחרית, לא על חשבון אלא בזכות מה שיש לי להגיד'. מהבחינה הזו, ראפרים נבדלים מאותם כוכבני פופ, אנשי קרטון כפי ששב"ק ס' הגדירו. הראפרים מנסים להרוויח את כל הקופה".
אבל כבר הכריזו שההיפ הופ, וספציפית ההיפ הופ הישראלי, מת.
"מכיוון שמדובר בתחום פופולרי הוא חי את הדינמיקה. הוא מחפש להתחדש, להתרענן. מחפש את הדבר הבא. גם האמנים וגם אנשי התעשייה. תחומים פופולריים הם בעלי אורך נשימה קצר יחסית. הם שורפים את עצמם מהר מאוד, אבל זה לא אומר שהם מתים. לכן, מי שמיהר להכריז על מותו של ההיפ הופ רואה בו משהו שעבר שיא ועכשיו חלה ירידה, משהו טהור שהתקלקל".
ובעיניך?
"בעיני לא. עובדה שזה ממשיך להתקיים. נכון שזה כבר לא נראה או נשמע אותו הדבר וזו כבר לא קבוצה של חלוצים שבאה לפרוץ, אבל זה משהו הרבה יותר רחב, מבוזר ורב קולי. צריך גם להבדיל מי מכריז על מותו של ההיפ הופ. כשנאז מכריז שההיפ הופ מת אף אחד לא חושד שהוא באמת מאמין בזה, זו לא אבחנה קלינית. ההכרזה שההיפ הופ מת זו הזדמנות לעשות היפ הופ כמו שצריך. היפ הופ חדש, רענן. כזה שאולי חוזר אחורה לדברים קיימים אבל גם לוקח קדימה. כשההיפ הופ מת הוא בעצם נולד מחדש".
עוד בנושא:
>> אלבום האוסף החדש של סאבלימינל מדגים היטב את קוטביות ההיפ הופ הישראלי
>> הביקורת שלנו על אלבום האוסף עוררה מלחמה נוספת
>> בחו"ל דווקא אפשר להיות גם אמנים וגם מצליחים, כמו שהביסטי בויז הוכיחו
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם