תחילתה של ידידות מופלאה: פרקי הבכורה האהובים עלינו
"אבודים" התחילה מצוין ורק מאוחר יותר הדרדרה, "תרגיע" הצליחה להיות טובה יותר מ"סיינפלד", "סופרנוס" הציגה סצינה שמכילה את המפתח לפענוחה ואיזו סדרה מכילה את סצינת הפתיחה הטובה בכל הזמנים? מיוחד לשבועות - כותבי nrg מעריב בוחרים פרקים ראשונים אהובים
עיניים ירוקות נפתחות, עצים מתנודדים ברוח, אדם בחליפה זרוק על הרצפה ומנסה להבין מה לעזאזל קורה שם. התאוששות קטנה, מבט לעבר כלב שרץ. שקט מאוד. הכל נראה רגוע. בקבוק אלכוהולי בכיס וריצת אמוק מטורפת בתוך ג'ונגל עד שמגיעים לחוף ים יפהפה. משם זה מתחיל. כאוס על החוף, חלקי מטוס מתפוצצים ועשרות אנשים שלא מצליחים להחליט מה הם צריכים לעשות עם עצמם.
>> רוצים להזכר איך הסתיימה הסדרה?
קייט הפלילית, ג'ייק הרופא המושלם מהבית ההרוס, צ'ארלי הסטלן, סוייר המניאק עם הלב הרחב, סעיד, ג'ון לוק, הוגו וקלייר; העוצמה בהם הפרקים התחילו והסתיימו, הפתיחה המינורית שלא הייתה צריכה להיות דרמטית מדי כדי לפתוח את הפרק כמו שצריך; ועלילה שגם טובי המוחות לא הצליחו לקשור בסופו של דבר את כל הפרטים שבה - כל אלה החזיקו את עניין הצופים משבוע לשבוע.
"אבודים" תפסה תאוצה מטורפת והחזירה את ההשקעה בה (היא נחשבת לאחת מהפקות הטלוויזיה היקרות
בשורה התחתונה, "אבודים" הייתה סדרה מצוינת ואיכותית שהלכה ודעכה עד לסיומה המאכזב לכל הדעות. אבל לפני שנזכרים בסוף שלה, אולי כדאי שנלך רגע להתחלה, זאת שגרמה לאנשים לעקוב אחריה במשך שש עונות ולהשאיר אותנו בתחושה בה הרגישו האנשים על האי: חסרי אונים. // אסף נחום
הפרק הראשון של "הסופרנוס", (הסדרה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה, לפחות לטעמי), מורכב בעיקר ניסוי וטעייה. ה-voice over של טוני סופרנו שמופיע לאורך הפרק הראשון נעלם בהמשך, מינון המוזיקה פוחת, אפילו זוויות הצילום משתנות. הוא מתחיל במפגש ראשון אצל הפסיכיאטרית, אליה הגיע בעקבות התקפי חרדה חוזרים ונשנים ובפרפראזה על don't ask me about my business, Kay מ"הסנדק", כבר מהטיפול הראשון טוני סופרנו הולך בין הטיפות, מסתיר מידע, מעבד אותו לפי נוחיותו לפני שהוא משוחח עם ד"ר מלפי. כבר מההתחלה הטיפול הזה נדון לכישלון.
אבל למרות שהפרק שונה מאוד ממה שנראה בהמשך, הוא מכיל מפתח מרכזי למרכיב חיוני להבנת המשך הסדרה ולפיצוח האישיות של סוציופת כמו הקאפו - ולאחר מכן הבוס - של ניו ג'רזי: משפחת הברווזים שמתארחת בבריכה של טוני ואז עפה לדרכה. עופות המים האלה צריכים להדהד לכל צופה בראש במהלך הסדרה, בזמן העימות עם דודו ג'וניור, אמו ליביה, ילדיו, אחותו, עם זכר אביו וגם עם אשתו, שמצד אחד משתדלת לנהל חיים נורמטיביים של בית, משפחה, אוכל וכנסייה ומצד שני יודעת שבעלה בוגד בה, יודעת שבסוף הוא ילך לגיהינום ולא ממצמצת כשהיא צריכה לשלוף רובה ציד כשיש חשש לפורץ בבית.
"הסופרנוס" היא כמו ראגו. רוטב בשר עשיר לפסטה שככל שהוא מתבשל יותר זמן כך יותר ויותר טעמים נפתחים ויוצאים ממנו אל תוך החך שלנו. מי שטרם צפה, חייב, פשוט חייב לטעום, ואז לשבת לאכול. // מיה אבידן
פחות מחמש דקות לתוך הפרק הראשון של "תרגיע" העיניים שלי כבר היו מצומצמות לחצי, משולבות במבע פנים מבועת השמור לסרטי אימה גראפיים במיוחד. אחרי חמש דקות נוספות, כשגם האוזניים התחילו להיאטם, לא הייתי בטוח שאצלח את כל 22 וחצי הדקות של הפרק. לארי דיוויד הוא לא בחור שעושה הנחות בדרך לקתרזיס.
>> "תרגיע" היא לא רק הקומדיה הטובה בכל הזמנים, היא גם סדרה עצובה
גם לפי הסטנדרטים שדיוויד הציב ב"סיינפלד", הסדרה הקודמת שכתב וגם בה לא ניכר מחסור ברגעי אי נוחות - בעיקר אלה הקשורים לבן דמותו שלו, ג'ורג' קוסטנזה - הבכורה של "תרגיע" הייתה בעיטה מסובבת לבטן התחתונה. היא היתה נועזת כמו זלמן שושי וברוטאלית כמו מיכאל בן יאיר וביקשה לומר ש"סיינפלד" היתה משחק מקדים נאיבי להארדקור שעומד להגיע עכשיו. אלה הן לא רק חציות הטאבואים עם סיפור המסגרת שהתעכב על הכינוי שהדביק לארי מאחורי הגב לאשתו שריל - היטלר - וההשלכות שלו על יחסיהם ועל הוריו ניצולי השואה של ג'ף. זו בעיקר היכולת של דיוויד להציג את עצמו, בעזרת אמצעי מבע שמבקשים לשמור על אותנטיות דוקומנטרית, על כל תחלואיו ומגרעותיו, והייתה חסרת תקדים בקומדיה הטלוויזיונית. כמו התערטלות פומבית מרצון שחושפת גוף נגוע בפסוריאזיס ובסופה החלקה על בננה, שמשחררת את כל המתח שנבנה לאורך הפרק.
12 שנה אחרי, והיסודות שהונחו באותו פרק לא רק ששינו - בצוותא עם "המשרד" הבריטית - את האופי של הקומדיה באלף השלישי, אלא גם הגיעו להישג משמעותי הרבה יותר מבחינת דיוויד: סוף כל סוף מישהו יצר קומדיה מוצלחת יותר מ"סיינפלד". // ניב הדס
לא, זו לא סצינת פתיחה סמלית, תשכחו מזה. דיוויד סיימון לא בעניין של סמליות, הוא בעניין של האמת. הדיאלוג בין מקנולטי לבין עד הראייה לרצח בדקות הפתיחה של הפרק הראשון של "הסמויה" מבוסס על סיפור אמיתי, שאותו שמע סימון במהלך התחקיר על ספרו התיעודי Homicide: A Year on the Killing Streets - הבסיס לסדרה "רצח מאדום לשחור". בהתאם לרזומה של סיימון, כתב פלילים לשעבר ושל שותפו לכתיבה, אד ברנס, שוטר ומורה לשעבר, "הסמויה" אינה סדרה קלאסית על שוטרים וגנבים, אלא על מערכות מסואבות ואנשים שכלואים בהן. לא תמצאו בה מעבדות מצוחצחות לזיהוי פלילי, בלשים מחויטים ופושעים מרושעים, אלא שוטרים שמחכים בקוצר רוח לפנסיה ועבריינים שלומדים כלכלה. תמצאו בה מעט שחור, מעט אדום והרבה אפור, הצבע שמאפיין בדרך כלל את החיים. בייחוד את החיים בבולטימור.
שום חלום אמריקאי לא יכול היה הציל את "סנוט בוגי", שגופתו מוטלת ברחוב בסצינת הפתיחה של "הסמויה". "הילד הזה, שאמו טרחה והטבילה אותו תחת השם עומאר אלייז'ה דייויס", אומר הבלש מקנולטי לעד הראייה שיושב לצדו, "יוצא יום אחד מהבית, אולי בגיל שש או שבע, ושוכח לקחת מעיל. אז האף שלו מתחיל לנזול. ואיזה חלאה, במקום לתת לו טישו, קורא לו 'סנוט' (נזלת)". גורל שלא ניתן לשנות, בדיוק להפך מהמסר האופטימי שנשקף מכל סרטון פרסומת אמריקאי. סנוט, כפי שמספר העד, נהג לשחק עם החבר'ה בקוביה, ולגנוב פעם אחר פעם את הכסף. שוב ושוב, החברים תפסו אותו ותקעו לו מכות רצח, עד שלמישהו נשבר והוא החליט לשלוף אקדח ולחסל אותו. מקנולטי לא מבין: אם סנוט גנב את הכסף בכל פעם, למה הם נתנו לו לשחק? העד מושך בכתפיו: "חייבים לתת לו. זו אמריקה, בן אדם".
זו אמריקה, בן אדם. המדינה שבה ארגונים - בין אם מדובר במשטרה או בכמה נערים אבודים שמשחקים בקוביה - פועלים ללא היגיון; שבה אדם - בין אם מדובר בשוטר בעל יצר ההרס העצמי מקנולטי או בפרחח שהיה פעם ילד מנוזל - כלוא בגורלו, בלי יכולת להשתנות; שבה עד הראייה לרצח של סנוט בוגי לא מוכן להעיד, כי הוא יודע מה עולה בגורלם של עדים: הם נרצחים, בדיוק כמו שקורה לעד מפתח בסיום הפרק; שבה אנשים חיים לשווא, ולעיתים קרובות מתים לשווא.
לא, זו לא סצינת פתיחה סמלית, תשכחו מזה. זו סתם סצינת הפתיחה הכי טובה של סדרה אי פעם. // אודי הירש
הפרק הראשון של "האו.סי" היה גם הפעם הראשונה אי פעם שהורדתי סדרת טלוויזיה באופן פיראטי. השנה היתה 2003, עוד גרתי בבית של ההורים, והחלטתי לעשות ניסיון ולבדוק מה זו בדיוק סדרת הנוער החדשה שקראתי עליה באתר בידור כלשהו. מיותר לציין שרגע אחרי הצפייה בפיילוט, כבר הפכתי למורידת סדרות מיומנת תוך רפרושים אינטנסיביים עד שהפרק הבא ירד.
מכיוון שתמיד הייתה לי חיבה לסדרות נעורים, החל מ"בוורלי הילס", דרך "תיכון הלבבות השבורים" ועד "דוסון קריק", לא מפתיע שגם ל"האו.סי" התחברתי מיד. הפרק הראשון ממצה באופן מושלם את כל מה שיש לסדרות נעורים אמריקאיות להציע: אאוטסיידר חתיך ופרחח מתארח אצל משפחה עשירה ומושלמת, מתאהב בבת השכן מלאת הסודות ובאמצע הכל הופך לקליפ של ראפר ממוצע: מסיבה של סקס, סמים ומכות.
אבל ל"האו.סי" היה משהו נוסף, שהעלה אותה דרגה אחת גבוה יותר מסדרות נעורים אחרות: יוצר הסדרה ג'וש שוורץ, בסך הכל בן 27, שהצליח באמצעות שילוב של רעננות, שנינות והמון רגש ליצור תוך 42 דקות בלבד מערכות יחסים אמינות (הברומנס של סת וריאן וניצני האהבה בין ריאן ומריסה) ולהפוך שלוש דמויות אנונימיות לאנשים שבאמת אכפת לי מה יקרה להם אחרי שהפרק נגמר. // מיכל הניג
אם היו מציעים לכם לצפות בסדרת טלוויזיה חדשה על אנשים שהולכים כל היום במסדרון ומדברים נורא מהר, כנראה שהייתם מסרבים בנימוס ומחפשים חלופה אחרת. אבל הרעיון הזה, שנשמע חסר בשר, הוא מה שהפך את "הבית הלבן", תחת גאוניותו של היוצר והתסריטאי ארון סורקין, לאחת הסדרות הטובות בטלוויזיה האמריקנית.
בניגוד לפרמיירות של דרמות אחרות שחיפשו לרגש או להדהים, "הבית הלבן" לא הציגה שום אירוע מכונן בפרק הפתיחה. להיפך, סתם עוד יום שבשגרה. כמה אנשים בלתי מזוהים שמקבלים, כל אחד בנפרד, הודעה לביפר המבשרת להם ש"פודוס היה מעורב בתאונת אופניים". לא נשמע מסעיר במיוחד, רק שפודוס הוא לא אחר מ"דה פרזידנט אוף דה יונייטד סטייטס" והאנשים הם חברי הסגל הבכיר של נשיא ארה"ב - ג'וש, טובי, סם, ליאו וסי ג'יי - המחומש הקדוש.
ככה, בלי פיצוצים, מטוסים מתרסקים מהשמיים או עריפות ראשים, מתחילה לה "הבית הלבן" וכך היא מתנהלת כמעט לכל אורכה. לא כסדרה שמזעזעת אותך, אלא כתוכנית סולידית ונקייה על פוליטיקה, שמתרוממת אל על בזכות הדיאלוגים, הציניות, השחקנים ובעיקר המהירות שבה הכל עובד. לא הבנתם מה קורה? יאללה דלגו, הנשיא כבר פולש לקובה ועורך הסכם בקמפ דייויד עם אלי דנקר ומכרם חורי.
לזכותו של פרק הבכורה ניתן לזקוף גם את הסיום הלא רגיל. במקום פינאלה מותח מבחינת עלילה, סורקין בחר להלהיב את הצופים דווקא דרך השחקן הראשי שלו. את מרטין שין, הנשיא ג'וזיה בארטלט בשבילכם, לא רואים כמעט לאורך כל הפרק, אבל אז הוא מבליח בחמש הדקות האחרונות, עם כריזמה ענקית כמו הליבידו של הבן שלו, בשביל לתת את הנוק אאוט האחרון לפרק מוצלח. הנשיא הגיע. // בן זגגי
הפרק הראשון של "חברים" לא עשה יותר מדי רעש. אחרי הכל, מדובר בחבורה של צעירים אמריקאים שמנסים לחיות ביחד ולכבוש את ניו יורק. לא משהו שלא ראינו או שמענו עד אז.
אבל ברגע שהצצנו לדירה של מוניקה, הבנו שאנחנו רוצים להיות שם איתם. מסביב לשולחן, על הספה המסכנה שעברה אינספור אירועים, בבית הקפה המעולה, שלמרות שהספלים שהגיש היו ריקים (תודו שניסיתם להסתכל כמה פעמים), עדיין נראה כאילו נמצאת בו התגלמות הקפה עלי אדמות.
המוקד של הפרק הראשון הייתה רייצ'ל גרין, הבלונדינית הצבועה שברחה ביום חתונתה מידיו של בארי ישירות אל דירתה של מוניקה גלר, חברת הילדות שלה ואחיה המוזר, שעדיין לא התגבר על ניצוץ התאהבות קטן שהיה לו כלפי הגברת גרין עוד מימי התיכון.
זאת לא הייתה התאהבות ממבט ראשון בסדרה, אלא יותר - "בוא ניתן לזה הזדמנות". את מערכת היחסים המורכבת שהתפתחה אחר כך היה אפשר לסכם עשר שנים מאוחר יותר, כשהבנו שהסדרה המעולה הזאת, האמיתית כל כך והמשעשעת נגמרת ושמעכשיו ניאלץ לחיות על שידורים חוזרים.
אז מה היה לנו מאז? ג'ניפר אניסטון ממשיכה לרדוף אחרי שמלות כלה (ועדיין לא מצאה את אהבת חייה), אך עושה קריירה מוצלחת בשנים האחרונות. דיוויד שווימר צץ על המסך מדי פעם, קורטני קוקס שורדת איכשהו עם "קוגר טאון", ליסה קודרו עושה סדרות מוערכות אך כושלות, מאט לה בלנק נהנה מסדרת המשך בינונית ואז מצא את עצמו ב"אפיזודס" וצ'נדלר, הלא הוא מת'יו פרי, זכור בעיקר בזכות "ללכת על הכל". // אסף נחום
כששודר הפרק האחרון של "סקס והעיר הגדולה", התלונה שהדהדה ברחבי העולם לעבר יוצרי הסדרה הייתה זו: ניסיתם להראות לנו ארבע נשים חזקות ועצמאיות שלא זקוקות לגבר על מנת להגדיר את עצמן, אבל כל מה שהוכחתם הוא שהן נואשות לאהבה.
>> האם "בנות" היא הגלגול החדש של "סקס והעיר הגדולה"?
התלונות האלה הגיעו ככל הנראה מאנשים שפספסו לגמרי את הניואנסים שהופיעו כבר בפרק הראשון של הסדרה, והיו שזורים לכל אורכה. "סקס והעיר הגדולה" מעולם לא ניסתה להציג את דמויותיה ככאלה שלא זקוקות לאהבה בחייהן. הן היו נואשות לאהבה מלכתחילה. אפילו סמנתה, הדמות הרעבה לסקס שהצליחה להתנהל כמו גבר וכמעט שלא להתאהב לאורך כל שש עונות הסדרה, מצליחה להגניב רגע קטנטן של מבט עצוב כאשר גבר אומר לה שהוא צריך לקום מוקדם למחרת והיא לא תוכל להשאר לישון. מצמצתן? פספסתן.
מובן מאליו שכיום "סקס והעיר הגדולה", ובמיוחד הפרקים הראשונים בהם האנשים אותם מתחקרת קארי ברדשאו לטור הסקס שלה מסתכלים ישירות למצלמה ומדברים, נראית מיושנת. אבל בשנות התשעים, היא הייתה הראשונה להציג על המסך את מה שמפחיד גברים ברחבי העולם עד היום - נשים באמצע שנות השלושים שלהן, מדברות בכנות על הכל.
איכות החיים של קארי, שרלוט, מירנדה וסמנתה שהוצגה בסדרה היא לא מציאותית בעליל, זה נכון, אבל המנעד הרגשי שלהן היה מדויק כאין כמוהו - הם היו חזקות ופגיעות כאחד, שמחות בחלקן ואומללות לחלוטין, בדיוק כמו כל אדם אחר בעולם. "סקס והעיר הגדולה" היא בכלל לא סדרה נשית, היא סדרה אנושית, אבל עד היום, שנת 2012, לאף אחד עדיין לא היו הביצים להציג על המסך סדרה גברית שמציגה דמויות כל כך אמינות, על כל הרבדים שבהן. // מיכל ישראלי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם