מחדש ומרגש, גם 30 שנה אחרי הקרב ההוא
הסרט שחוזר אל ליל כיבוש הבופור יוצר עדות ברורה גם להדיוטות: למרות כמה בעיות, הצופים לא מאבדים עניין
עוד בתרבות:
- לירז צ'רכי מספרת על הגירושים והחבר הנוכחי
- הפיקסיז רומזים: עוד נגיע לישראל
- סיפורים מהקופסה: צ'רלי שין מסיים את הקריירה
''בופור-פצע פתוח''. ממצה ואפקטיבי צילום מסך
בן דוד חוזר אל הלוחמים, אל הפיקוד הבכיר. "המלחמה הכי מתוכננת התחילה, נקרא לזה, בשליפה", מעיד מי שהיה קצין מודיעין. "לי זה נראה כמו איזה טיול", מוסיף עמי אבלס, לוחם הסיירת. השחזור מפורט, מדוקדק. הלחימה, הכאוס ששרר בפיקוד בזמן שהפצועים המתינו לחילוץ והחשבונות. 30 שנה לאחר מכן קצין האג"מ אגמון והאוגדונר קהלני מאשימים זה את זה במחדל. "אלה שיושבים בניאונים, המושג אחוות לוחמים השתבש להם," יורה שוב קהלני, הפעם בעזרת הפה.
והנה, עם שוך הקרב מגיע הקטע המוכר, שבו ראש הממשלה בגין פוגש את שר הביטחון שרון על המבצר המדמם. שרון זה הרגע שמע על החיילים ההרוגים. בגין לא יודע דבר. שניהם מצולמים. "אוויר פסגות," מתפעל בגין. "אחד ההישגים הגדולים", מתפאר שרון. ושאלת השאלות, זו שנחרטה כסמל למערוף שארגן שרון לבוס שאינו יודע-שומע-רואה: "היו להם מכונות ירייה?" הצפייה בשניים, רגע אחרי פירוט הקרב והשחזור, מכה בצופה בחוזקה.
לא חף מבעיות
ביידר ובן דוד שוזרים את המרואיינים זה בזה ברצף כרונולוגי מהיר. בדרך כלל בחירה בעייתית, הפעם משתלמת. הצופה לא מאבד עניין. בין לבין מראה בן דוד למשה קפלינסקי, אז מפקד הפלוגה, את סרט השחזור הצה"לי. "לא ראית את זה, אה?" הוא שואל פעמיים, שש על ההישג, "זה מחזיר אותך?" קפלינסקי משיב בכנות מספיקה: "לא, זה איתנו תמיד".
"בופור - פצע פתוח" הוא סרט טוב, ממצה, אפקטיבי. בעזרת עדויות ותרשימים פשוטים ובליווי צילומים מהתקופה הוא יוצר עדות קוהרנטית, ברורה מספיק גם להדיוטות. בכל זאת, הוא לא חף מבעיות. יש למשל מתח בין הקריינות הדרמטית וקול הבס של בן דוד לבין הצורך לספק מבט תיעודי, עדין יותר, שמטפל באבדן - תחום שבו
ביידר מצטיינת (סרטה "להתראות מחר ילד שלי" הוא יצירה דוקומנטרית מרגשת וזכורה).
הבחירה לשלב ראיונות עם הורי הנופלים בין תיאורי הקרבות שגויה ומפריעה לקצב. מוטב היה להפריד, לתת לצופה הזדמנות לעבור מנוהל קרב לזיכרון הנופלים (ולא רק זיכרון, אלא בירור האמת. אמו של גוני הרניק מסרבת לקבל את הגרסה הצה"לית, אביו של רז גוטרמן גילה במפתיע שבנו נהרג על הבופור ובאילו נסיבות).
ובכל זאת, בסוף, אחרי הקרב וה"אנרכיה הפיקודית", נשאר רק האובדן, חלק מ"מלחמה בשליפה" שפגמיה צצו על ראש מצודה אחת והפכו לסמל. "התאמנו על זה, רצינו את זה", אומר בסיום עמיר גרעין-גן, לוחם גולני, על הקרב שבו השתתף, זה ש"השאיר שריטה עמוקה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם