עדיין משוגעת אחרי כל השנים: יוקו אונו בראיון לא שגרתי
רגע לפני שנפתחת רטרוספקטיבה שלה בלונדון, יזמה יוקו אונו ראיון משותף עם סם טיילר-ווד, במאית הסרט "נער משום מקום" שחקר את שנותיו של ג'ון לנון כמתבגר. שגרתי זה לא היה
אונו נכנסת לגלריה, וכעבור דקה גם טיילור-ווד. אונו מכירה את טיילור-ווד לאו דווקא מכיוון שהיא אמנית מפורסמת, אלא יותר בגלל "נער משום מקום", סרט שביימה על ג' ון לנון כמתבגר. היא רוצה להראות לנו כמה מהעבודות שלה שיוצגו בתערוכה, אך כמה מהן טרם הגיעו ואחרות עדיין ארוזות. היא מדברת בקול שקט ומדויק ונשמעת כמו ילדה. יפנית. היא מצחקקת ונאנחת.
אני המומה מהחיות ומהמתיקות שלה. לנון פעם כינה אותה "האמנית הלא ידועה הכי מפורסמת בעולם". במרחק שמונה חודשים מיום הולדתה ה-80 הנעורים עדיין בוערים בתוכה. גם בתור פעילת שלום לא חל אצלה שום שינוי מאז הסיקסטיז. כאשר אני שואלת אם היא חושבת ברצינות ששלום עולמי זו מטרה ריאליסטית, היא עונה בנחישות: "במצב כיום, אין לנו הלוקסוס לחשוב מחשבות שליליות". אופטימיזם הוא השליחות שלה, וכך גם מבהיר השם שנבחר לתערוכה - "אל האור".
מהר מאוד אני מגלה שלשתי הנשים הללו יש הרבה יותר במשותף ממה שיכולתי להעלות בדעתי - גם בחיים וגם באמנות. בדמיוני אני כבר משמשת אוצרת בתערוכה שבה עבודתה של טיילור-ווד "גברים בוכים" - המתארת שחקנים מפורסמים בוכים - מוצגת ליד היצירה של אונו "חיוכים", שבה אנשים לא כל כך מפורסמים מכל העולם מחייכים.
ועוד יותר מפתה יהיה לאצור תערוכה שתציג את סרטה המקסים של טיילורווד המתאר פרי בעת שהוא הולך ונרקב, לצד העבודה של יוקו אונו שבוחנת תפוח קמל. ואם זה היה אפשרי, הייתי מתה לחקור את הקשר בין הסרט שצילמה טיילורווד בהזמנת הנשיונל פורטרט גלרי, שבו דיוויד בקהאם מצולם ישן, לבין מיצג השלום במיטה המפורסם של ג'ון לנון ויוקו אונו.
אני גם מודעת לדמיון בביוגרפיה של שתי הנשים. שתיהן שורדות. איכשהו אונו הצליחה להמשיך בחייה לאחר שבעלה נרצח ב-8 בדצמבר
בתה של אונו, קיוקו, מנישואיה השניים לאמרגן האמנות האמריקאי טוני קוקס, נחטפה על ידי אביה כאשר היתה בת 8, ואמה לא ראתה אותה עד שמלאו לבת 31. היא גם היתה צריכה להתגבר על תגובת הוריה השמרנים והאריסטוקרטים כשהחלה לצאת עם לנון. הם הוציאו הודעה לעיתונות שבה נאמר: "אנו לא גאים ביוקו אונו".
ברמה טריוויאלית יותר ישנה גם תווית "האישה המבוגרת" שהשתיים צריכות לשאת. אונו היתה מבוגרת מלנון בשבע שנים, וגילה של טיילור-ווד הוא יותר מכפליים מגילו של ארון ג'ונסון בן ה-22, אביהן של שתיים מארבע בנותיה, ומי שגילם את לנון באותו סרט שביימה. בקיצור, יהיה הרבה על מה לדבר.
איפה נפגשתן לראשונה?
טיילור-ווד: "פגשתי את יוקו לפני שהיא ידעה מי אני, בתערוכה בצפון לונדון".
אונו: "אני אספר לך איך פגשתי את סם, כי חשוב להבין איך דברים קורים. היא כנראה היתה במצב קשה, בדיוק כפי שאני הייתי כאשר יצרתי את הציור'כן' ב-1966 (המבקרים בגלריה היו צריכים לעלות על סולם ולחפש את המילה'כן' באמצעות זכוכית מגדלת). הייתי אז במצב נורא וחשבתי שמה שאני צריכה זה 'כן', אז כתבתי את המילה על התקרה. לא ידעתי שזה הולך לשנות את חיי ב-180 מעלות . משום שהציור הזה, 'כן', הביא את ג' ון לתוך הגלריה. הוא ראה את זה ואמר 'נהדר'".
אז את אומרת שגם סם היתה זקוקה ל"כן"?
"כן. היו לה המון כישרון ואנרגיה מדהימה. היא רצתה שאתן לה את הזכויות להשתמש בשיר של ג'ון'אמא' בסרט שלה. אני מצדי רק רציתי לראות קודם את הסרט, וכאשר צפיתי בו נדהמתי - הוא היה כל כך יפה. מאז יצא לי להכיר את סגנון חייה והוא מדהים. אבל העניין הוא שכאשר אתה הופך לאדם מפורסם מאוד, כל מיני אנשים מדברים איתך, אבל הם לא ממש חברים".
טיילור-ווד: "למרות שהכרתי את יוקו מאירועים חברתיים, לא היינו ביחסים שאפשרו לנו לשוחח על'נער משום מקום'. אז כתבתי לה על הסרט ושאלתי: 'יש משהו שאת רוצה להגיד לי?'. היא אמרה משהו כל כך פשוט שבא לי לבכות. אמרת לי (פונה ליוקו): 'ג'ון אהב את דודה מימי ודודה מימי אהבה את ג'ון. זה כל מה שאת צריכה לחשוב עליו כאשר את מצלמת את הסרט'. זה היה המגדלור שלי לאורך הסרט. ונוצר בינינו אמון".
אונו: "אני באמת חושבת שג'ון היה אוהב את הסרט".
נראה שהמרכז הרגשי של הסרט הוא שורה שבה ג'ון מדבר על אמו ואומר: "אין טעם לשנוא מישהו שאתה אוהב"." זה נפלא. קשה לנו מאוד לדעת שאנו אוהבים מישהו, כי זה להיות במצב של חוסר ביטחון. אבל בסופו של דבר חשוב להיות כן לגבי אהבתך, כי החיים לא כל כך ארוכים".
ג'ון הופרד מאמו; אמה של סם עזבה אותה כאשר היתה קטנה; בתה של יוקו נחטפה. "במקרה של הבת שלי, מה שנעשה נעשה. אני לא יכולה להתעסק בזה יותר מדי. אבל עכשיו אני מאוד שמחה שהיא בסביבה ויש בינינו דיאלוג טוב".
טיילור-ווד: "מערכות יחסים יכולות להשתבש בצורה פשוטה מאוד ומהירה מאוד, וכאשר יש לך ילדים את נעשית יותר מודעת למערכות יחסים סביבך. היה עליי לתקן את מערכת היחסים עם אמי. לא יכולתי להרשות לעצמי לכעוס או להרגיש משהו אחר מלבד: אני צריכה אותך חזרה בחיי. וזה לא קל. אני זוכרת את יוקו אומרת שאם אתה שומר בפנים את הכעס והשנאה, זה משפיע עליך פיזית. יוקו, בחיים וביצירתה, מקרינה תקווה ואהבה".
אבל ברצינות, איזה סיכוי יש לבני אדם חסרי תקווה שכמותנו להשיג באמת שלום עלי אדמות?
אונו: "נצליח להשיג שלום משום שאנו אנשים בעלי כישרון אדיר לכיבוש הרגשות השליליים. אני באמת מאמינה בזה. למדתי זאת אחרי מותו של ג'ון. הייתי מביטה במראה בבוקר ונראיתי זוועה. חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, אפילו רק בגלל שון (הבן שלה ושל לנון) אני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות ככה. ואז שאלתי את עצמי, מדוע שלא אחייך? אז התחלתי לחייך מול המראה. בהתחלה זה נראה מזויף, אבל המשכתי, עד שבסוף החיוך עלה מתוך גופי.
"ואני רוצה לומר עוד משהו שחשוב מאוד שיודפס. מדינות איבדו את התרבות שלהן כי מה שמעניין אותן זה רק כסף. כסף הפך לנושא העיקרי בכל מדינה, והתרבות נהייתה הקורבן. עכשיו יש לנו הזדמנות, כאשר המשחקים האולימפיים מגיעים לאנגליה, להראות לאנשים מה הם החיים. זה יהיה כל כך טוב למדינה - שתמיד חשתי שהיא ארץ רוחנית מאוד. בעיקר בגלל ג'ון, אבל גם לפני שהכרתי אותו. יש כל כך הרבה התמקדות במיליארדרים בשעה שזו מדינה של משוררים. הבה נשוב לזה, לארץ המשוררים. מה שאנו זקוקים לו זו אנרגיה רוחנית".
איך מתייחסים אליכן כאמניות?
אונו: "לאמניות עדיין מתייחסים אחרת מאשר לאמנים".
טיילור-ווד: "קרתה לי באחרונה תקרית מאוד לא נעימה עם בעל גלריה אמריקאי. הוא אמר: 'אני רוצה שתציגי אצלי עבודות שלך, אבל אני לא יודע מה יהיה עכשיו, כשיש לך ארבע בנות. אני לא יודע אם את עדיין אמנית טובה כפי שהיית'. הייתי המומה לחלוטין. אחרי זה הוא מנה שמות של אמנים גברים ושאל: 'איך תוכלי להתחרות בהם?'. 'אבל גם להם יש ילדים', אמרתי לו. אז הוא אמר: 'ודאי שגם להם יש ילדים, אבל האם זה ישפיע על עבודתם כפי שככל הנראה זה ישפיע על שלך?'".
שתיכן התמודדתן עם אובדן נורא בחייכן. עד כמה המצוקה מזינה את האמנות?
"אמנות היא הדרך לשלוט בצרות, לא לאפשר להן להשתלט על חייך".
אונו: "אני אומר באופן בריטי שהכל'ברכה מוסווית ', למרות שלפעמים אני מייחלת לכך שההסוואה לא תהיה עבה כל כך".
ענו לי בכנות - באיזו תדירות אתן חושבות על הגיל שלכן?
"אני בכלל לא חושבת עליו. רק העולם סביבי מכריח אותי לעשות זאת". טיילור-ווד: "עמדתי להגיד אותו דבר. מבחוץ כופים עליי להתייחס לזה. זה לא משהו שאני קמה בבוקר וחושבת עליו". אם ליוקו עשו בעיות בגלל שהיתה מבוגרת בשבע שנים מג'ון, אני מניחה שזה כאין וכאפס לעומת 20 ומשהו השנים שמפרידות בין סם לארון. אונו: "היא עקפה אותי בסיבוב".
טיילור-ווד: "אני אף פעם לא מודעת לפער הזה. לא חושבת על זה. אני לעולם לא מהרהרת מה היה אילו הייתי בת... 25".
אונו: "אבל אנו לא רוצות להיות שוב בנות 25, נכון?" (צוחקת).
באיזו תדירות אתן מוצאות את עצמכן מצטערות שאינכן אלמוניות?
"הפרסום שלי מסייע לי להפיץ את האמנות שלי, אז אני לא מצטערת שאני לא אלמונית אפילו לרגע".
תגידו לי, למה בכלל להיות אמנית?
"כי זה מה שאני. לא ניסיתי להיות אמנית, תמיד הייתי".
טיילור-ווד: "ניסיתי לא להיות, אבל לא הצלחתי להיות משהו אחר. ניסיתי הרבה דברים אחרים, אבל אף פעם לא ידעתי מה זה להיות אמנית מלבד פשוט להיות מי שאני".
בשלב הזה טיילור-ווד נעמדת ואומרת שהשיחה היתה "מעוררת השראה". אונו עדיין מלאת אנרגיה, אבל השיחה לקראת סיום ואני מציגה בפניהן עוד שאלה אחת: האם הן היו מתיידדות אילו היו נפגשות בעת שהיו ילדות? שתיהן מודות שהיו ילדות מבודדות.
לאונו "אין מושג" איך הן היו מסתדרות; אולי הן היו מציקות זו לזו. היא נזכרת: "תמיד עמדתי על שלי". ואז , כשהיא מביטה בטיילור-ווד, היא שואלת: "גם את?".
סם עונה: "הייתי מאוד עצמאית ומאוד רציתי שיהיו לי חברות". ואונו מתחילה לצחוק: "איזה כיף זה יכול היה להיות אילו היתה לנו חברה אינטליגנטית".
עוד באמנות:
>> רנה שיינפלד מציינת יובל של מחול
>> על תערוכה חדשה העוסקת באובדן
>> יצירת ישראלי מצטרפת לאוסף הוותיקן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם