ראשי » תרבות » מוזיקה

סינגולר: גם על אי בודד הראל מויאל לא מצליח לכתוב שיר

אלקטרה מגניבים, אבל חסרה להם נשמה, הראל מויאל עדיין בינוני, פיטר רוט הוא בדיוק מה שאתם צריכים בשביל להתקרר בקיץ ואם הערצתם את המכשפות כדאי מאוד שתתרחקו מהמחשפות, הן ירתיחו לכן את הדם. הסינגלים של השבוע

לכאורה, אלקטרה שוב משחקים אותה: ניצן חורש - הסולן הידוע בתספורתו המוקפדת, בסקיני-ג'ינס המחמיאים ובוותק המרשים שלו בתור מגניב בתל אביב - ממשיך להפגין פה, בסינגל הבכורה מתוך האלבום השני של אלקטרה, יכולות מרשימות למדי בהלחנת המנוני גלאם-רוק/מוד/אינדיפופ לרחבת הריקודים, וגם כל השאר נותר, פחות או יותר, כשהיה: הלהקה ממשיכה לנגן היטב, ההפקה המוזיקאלית של ברוך בן יצחק ממשיכה להיצמד לאסתטיקה של הופעה חיה במועדון, הקצב טוב, הפזמון קליט וההיגיון הבריא אומר שמה שנשמע לעורכים המוזיקאליים של גלגלצ טוב ב-Coming to Get You, להיט הפריצה של אלקטרה מלפני שנתיים, יישמע להם טוב גם בשיר הזה.

מצד שני, כשמקשיבים לשיר הזה, כמו גם לשאר השירים שהלהקה הוציאה עד כה, שומעים, בראש ובראשונה - הרבה לפני טי.רקס, הג'אם, קינקס ושאר הרפרנסים המקובלים והלא מקוריים של הלהקה (שי נובלמן עשה, ונשמע, די אותו דבר עוד ב-2001) - את מי שנחשב לאחד האמנים המאוסים והמבאסים עלי אדמות: רובי וויליאמס. גם אלקטרה, כמותו, מציגים שעתוק מהוקצע ונאמן למקור, אחד לאחד, של רוקנ'רול אותנטי; גם הם, כמותו, עושים את זה לגמרי כמו שצריך; וגם הם, כמותו, מהווים דוגמה מצוינת לכך שלהבדיל משאר הדברים בעולם, רוקנ'רול דווקא לא מומלץ לעשות כמו שצריך. הרבה יותר כדאי לשים בו דגש על דברים כמו לב, נשמה, אופי, ייחודיות ואמת, לדוגמה. המוזיקה של אלקטרה, למרבה הצער, לא מכילה שום דבר מהאזור הזה. גם היא, כמו זו של רובי וויליאמס, לא יותר מאשר חיקוי מקצועי, מדויק לעילא, של הדבר האמיתי.

למזלן של חברות להקת המחשפות (פליטות המכשפות והסולנית מלי שלום), לא באמת ניתן, מבחינה פיזית, לגעת בשמיים. אילו אפשרות כזאת הייתה קיימת, וארבע הבנות, המקפידות ללבוש בגדים שחורים כשהן מצטלמות לעטיפה של סינגל, היו בוחרות להשתמש בה, סביר להניח שענבל פרלמוטר ז"ל - סולנית הלהקה המקורית, שממתינה להם שם, בשמיים, בשיניים חשופות - תכסח להן את הצורה, אחת-אחת.

לא ברור מאין שאבו "חברותיה" (חברות אמיתיות, כך מתברר כעת, הן ממש לא) את העוז ואת החוצפה להוציא לרדיו, תחת שם שמבוסס על משחק אותיות דבילי, שיר כה חלש, סתמי, משעמם ולא קשור בשום צורה לשום דבר שפרלמוטר המבריקה והבועטת כתבה, הלחינה או שמעה בבית. "המלכה כבר לא תחזור", הן מודות פה, "הדרך חסומה". אם האמירה הזאת, המעציבה כשלעצמה, הייתה מלווה בלחן עם נוכחות ו/או בצליל רלוונטי לענייננו - כלומר, לא זה, הנקי והבנאלי, שקורין אלאל הפיקה למחשפות, אלא כזה שמתכתב, בשפה כלשהי, רצוי מינימליסטית וקשוחה, עם המכשפות - אפשר היה, לפחות, להתנחם בכך שמורשתה זוכה לטיפול ראוי. ככה, כמות שהיא, נותר רק לנסות להתמודד עם המבוכה כלפי המנוחה.

האסקפיזם השמשי הזה, שמבוסס על סימפול דומיננטי במיוחד מתוך "כחול ים תיכון" של גזוז, יושב על פיטר רוט לא פחות טוב ממכנסי ברמודה וכפכפי אצבע. הבתים החדשים שרוט חיבר לפזמון החמים והנוסטלגי של דני סנדרסון מולחנים יפה, משתלבים באלגנטיות ובצנעה ברוח היצירה המקורית, וכתוצאה מכך קשה מאוד למצוא זכר לפעולת החיתוך וההדבקה שנעשתה כאן. במילים אחרות, "בדרך אליך" הוא להיט קיץ פוטנציאלי שלגמרי עומד בפני עצמו. להבדיל מרוב המקרים מהסוג הזה, רוט לא לוקח פה טרמפ על הקלאסיקה של גזוז תחת אמתלה של סימפול, אלא מעניק לה חיים חדשים בקונטקסט עדכני וכיפי, ועושה זאת בדרך מכובדת, יצירתית ומנענעת ישבנים לחים.

עושה רושם - בעיקר לנוכח ההומאז' שהוא עשה לשמוליק צ'יזיק באלבומו האחרון - שזיקתו של רוט לפופ ארצישראלי מכוונת אותו למקומות מעניינים (לא, הכוונה כאן היא לאו דווקא להצטרפותו לצוות המנטורים של The Voice), ובכלל, הופכת אותו למוזיקאי מוצלח יותר. במובנים מסוימים, יש אפילו משהו קצת מתריס, גם אם ללא כוונה תחילה, בעובדה שדווקא עכשיו, כשכמה מחבריו עסוקים בדברים רציניים ולא שמחים כמו החרמה של אירועים כאות הזדהות עם המחאה החברתית, רוט מרשה לעצמו לשחרר סינגל כה מתקתק ועולץ. כן, יש מצב שרוט הפך כאן, בטעות, לאמן שמורד במוסכמות. יופי, שימשיך ככה.

 

ובכן, לא. הבעיה אינה קשורה לגורמים סביבתיים. גם כשהראל מויאל כותב ומלחין שירים בתנאים האידאליים ביותר שמוזיקאי יכול לחשוב עליהם - על חופו של אי נידח, בין הרים מוריקים לים, בעודו אחוז געגוע הביתה, לאשה, ורדוף חרדה מפני הדחה - הוא לא מצליח לכתוב ולהלחין שום דבר שעשוי להעניק לקריירה שלו פסל חסינות. להפך: נראה שהבדידות והגעגועים רק העצימו את נטייתו המולדת של מויאל להיגררות אל תבניות ליריות ומלודיות שמנסחות מחדש את המילה "שמאלץ".

מויאל הוא תמלילן פחות מוכשר מיוסי גיספן, מלודיקן יותר צפוי ממשה פרץ ומבצע חיוור ובינוני בדיוק כמו עידן עמדי. במקרה הזה, למשל - שממחיש את כל הנ"ל באופן מושלם ומזעזע - הוא טוען שהוא רוצה לדעת מה עובר בלבה של אהובתו, ועושה רושם שהוא אכן נורא התגעגע אליה שם, על אף תלתליה הזכים של יוליה פלוטקין, אבל יחד עם זה קצת קשה להתייחס ברצינות לדברים שאומר מוזיקאי שלא יודע לנסח, במילה ובלחן, את מה שעובר בלב של עצמו. בקיצור, הגיע הזמן שמויאל יפסיק לשחק בלהיות מבואס בזמן שכולם עובדים. במועצת השבט הקרובה, האמיתית, הוא מועמד די רציני להדחה.

קולה של מורן אהרוני, עמוק ומשכנע ככל שיהיה, נבלע בצל המלים והלחן של עמיר בניון - אבל בסדר, זה ברור מאליו. אחרי הכל, את סגנונו המאוד אינדיבידואלי של בניון אפשר לזהות ללא קושי גם בשירים שהוא כתב לזמרים שקולם מהווה סימן היכר של ממש, כמו למשל ישי לוי. מה שבאמת חשוב, בשורה התחתונה, זה שאהרוני, לשעבר הפייבוריטית של צביקה פיק ב"כוכב נולד 4", לא נשמעת כאן כמו בוגרת "כוכב נולד" טיפוסית - כלומר, כמו כלום - אלא כמו גרסה נשית מעניינת של עמיר בניון. זה אמנם מבטל מראש את האפשרות לגלות מיהי ומהי מורן אהרוני, אבל זה עדיין עדיף על שום דבר בנוסח שירי מימון, לדוגמה.

האמת היא ש"רכבת", הסינגל השני מתוך אלבום הבכורה שלה, הוא שיר קצת פחות חזק, בעיקר בכל הנוגע ללחן, מאשר "לבד", הסינגל הראשון, והמצוין, שבניון כתב והלחין לה. להבדיל מ"לבד", שהציג פזמון סוחף ולא תמיד דבק במניירה הבניונית המוכרת של דחיסת כמה שיותר מלים למשפט אחד, השיר הזה, הקצת פחות מאופס, לא משאיר מקום לספק בנוגע לזהות הכותב והמלחין שלו, שגם נותן בו סולו גיטרה. בסך הכל, מדובר שיר סביר למדי של בניון - מוזיקאי שכותב ומלחין שירים סבירים למדי בקצב בלתי נתפס - והוא נשמע, בזכות העיבוד האלקטרוני שלו, קצת כמו אאוט-טייק מ"עומד בשער". רק חבל, כאמור, שבקושי שומעים את מי שמבצעת אותו.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...