שלום סלאם פיס: מה עשה מפיק העל ראסל סימונס בארץ?
קחו רב ידוע, הכירו לו איש היפ-הופ משפיע והרי לכם מתכון מנצח לשינוי חברתי. המפיק ראסל סימונס חבר לרב מארק שנאייר ויחד הם מובילים קמפיין שמטרתו קידום סובלנות בין הדתות
אמנם ראסל סימונס לא נראה כך, אבל מדובר באדם השלישי בעושרו בקהילת ההיפ-הופ (לאחר ג'יי.זי ושון "דידי" קומבס) בעל הון מוערך של 340 מיליון דולר נכון לשנה שעברה. האיש, בן 54, לבוש חולצת פולו לבנה, מכנסי ספורט כחולים וכובע בייסבול ניו-יורקי שחור שמסתיר את הקרחת ונראה רחוק מהדימוי הנוצץ של העושר השחור, זה שמשווקת התעשייה שאותה עזר ליצור. אבל שרשרת צנועה אחת ובה סמל המנטרה "אום" וחיוך צנוע רומזים שמדובר באדם מעמיק יותר מכפי שנדמה.
לעומתו, הרב מארק שנאייר דווקא נראה כמו הסטיגמה על היהודי האמריקאי. בעל הגייה מדוקדקת של רב רהוט, חנוט בחליפה צנועה על גוף רחב ודשן כמיטב המסורת האמריקאית, הוא צועד לצדו של סימונס כחבר ותיק לשדה הקרב הבלתי נגמר של הפשרנות. שנאייר, שמתפקד בין השאר כסגן הנשיא של הקונגרס היהודי העולמי, נחשב לאחד מ-50 הרבנים החשובים בארה"ב לפי בחירת השבועון "ניוזוויק".
ביחד השניים מנהלים את הקרן להבנה אתנית (FFEU), ארגון ללא מטרת רווח שהוקם ב-1989 במטרה לקדם את החיבור בין הקהילה השחורה ליהודים. בשנים האחרונות סימונס, יו"ר הארגון, ושנאייר, נשיאו, בחרו לקדם את מסר הסובלנות שלהם גם בקרב קהילות שונות מעט. הם יצאו לרחבי העולם למפגש עם מנהיגים דתיים, יהודים ומוסלמים, בפרויקט שכולל יותר מ-40 מדינות מארבע יבשות.
לארץ הם הגיעו במסגרת ועידת הנשיא הרביעית שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים. בפאנל השיחה הקצרצר, שהנחה יעקב אילון, הוקצבו להם 20 דקות
איך התחיל הקשר החריג הזה בין איש עסקים מעולם ההיפ-הופ לרבי?
"תאמין או לא, אפשר להודות לכומר לואיס פרחאן על ההיכרות שלנו. ב-1997 הייתי נשיא של התאגדות הרבנים של ניו יורק. באותו הזמן ראסל היה מעורב עם פרחאן בצעדת מיליון האיש. כמה מחבריו היהודים של ראסל הסבירו לו ולפרחאן את המחלוקת שבתוך הקהילה היהודית על הנושא וסיפרו לו עליי ועל העניין המיוחד שלי ביחסים בין האפרו-אמריקאים ליהודים. נפגשנו וזו היתה חברות מדהימה ושותפות נהדרת".
החבירה של סימונס לקרן שמקדמת קבלה של האחר נראית מוזרה למי שניזון מסטיגמות הראפ, ואולי אפילו משונה למי שמכיר את ההיסטוריה של סימונס עד שנות התשעים. בראשית שנות השמונים הוא עוד סחר בסמים למחייתו, ובזמנו החופשי ניסה לקדם ראפרים שהכיר כגון קרטיס בלאו וראן די.אם.סי (אחד מחברי הלהקה, ראן, הוא אחיו הקטן של ראסל). מכיוון שהיתה זו תקופת הגילוי של ההיפ-הופ על ידי התקשורת הלבנה, סימונס הבין את ההזדמנות העסקית הגדולה שנפלה בחלקו והצטרף לניהול דף ג'אם, הלייבל הצעיר שהקים המפיק היהודי ריק רובין, אז עוד סטודנט באוניברסיטת ניו יורק.
משהצטרף סימונס הלייבל שינה את כיוונו, והפך מבית חם ללהקות הפאנק שבהן השתתף רובין לחממת גידול של אמני היפ-הופ צעירים שחולמים לפרוץ למיינסטרים. עם החתמות של ראם די.אם.סי, אל.אל. קול ג'יי, הביסטי בויז ומאוחר יותר גם פאבליק אנמי, דף ג'אם נסקו במהרה והפכו ללייבל ההיפ-הופ הגדול בעולם ולחותמת איכות בתחום שכלל באותה תקופה בעיקר חובבנים. במהלך הנסיקה הקפיטליסטית הזאת סימונס מצא את עצמו מתקדם כאדם למקום מעט יותר רגוע מהרחובות שבהם גדל בקווינס, ניו יורק. יוגה וטבעונות למשל.
בתור אדם רוחני, איך אתה מתמודד עם האלימות והסקסיזם שבהיפ-הופ?
"אני חושב שמשוררים תמיד הואשמו במחלות החברה, אבל הם רק מראות למציאות שלנו. הם לא סקסיסטים, אנטישמים או הומופובים כמו אבותיהם. הם בטח לא יותר גנגסטרים מהממשלה שלנו, אלא רק משקפים את המציאות. מה שאתה רואה בהם זה שיקוף של המצב העצוב בחברה שלנו, לא משהו שהם יצרו. הם משוררים".
האם ההיפ-הופ עדיין יכול ליצור שינוי כפי שעשה לפני 30 שנה?
"הוא לא בא רק מהמקום החברתי כי השירים הראשונים היו שירי מסיבות. זה הולך במעגלים, ומשוררים אומרים כל מיני דברים באלבום אחד. קניה ווסט יכול לדבר על "Jesus walks" בשיר אחד ועל "Gold digger" בשיר הבא. המציאות שלהם מורכבת, כמו זו של בני האנוש האחרים וכך גם בנושא השירה. זה מגוון והולך בהתאם לרגשות שונים".
שמעת במקרה ראפרים ישראלים?
"סאבלימינל בא למשרדים שלנו בניו יורק לפני כמה שבועות. חשבתי שהוא היה מצוין. התרשמתי מאוד מהווקליות שלו. נרצה לעשות הקלטה עם ראפר יהודי וראפר פלסטיני, אפשר לעשות את זה איתו".
רבי, אתה בכלל אוהב את המוזיקה שראסל מעורב בה?
"הרבי בקושי יודע על המוזיקה", גונב סימונס את התשובה בחיוך הקבוע שלו. "הוא רצה להביא אמן ראפ גדול לישראל, אמרתי לו 'למה שלא נביא את לודהקריס?' אז הוא ענה: 'מה כל כך מגוחך (לודהקריס) בלהביא ראפר לישראל?'"
עולמו של ראסל סימונס חופף עם עולמו של שנאייר בנקודה מעניינת מאוד: מדובר בסולם ערכים דומה משתי תרבויות שונות שמקדם קבלה והדדיות עם הזר. הארגון שהשניים עומדים בראשו קם מתוך רצון ליצירת הדדיות בין הקהילה השחורה ליהודית. מאוחר יותר הוא כבר התקדם לעבר הגביע הקדוש של פתרון הסכסוכים - ביצתנו הקטנה פלסטין.
"אם אתה סוקר בדקדוק את ההיסטוריה של תנועת זכויות האדם בשנות החמישים והשישים, אין מגזר בחברה האמריקאית שתמך יותר בד"ר קינג ובקהילה השחורה כמו קהילה היהודית", מפרט הרב שנאייר. "למרבה הטרגדיה, הברית ההיסטורית הזאת הידרדרה. אני וראסל במידה מסוימת אחראים להחזרתה. בשש השנים האחרונות המעבר שלנו מהתמקדות ביחסים בין שחורים ליהודים ליחסים בין מוסלמים ליהודים הוא למעשה רעיון של ראסל. זה החזון שלו".
" אני פשוט מאמין שכולנו דומים", מבהיר סימונס, "כל האנשים וכל הדתות, אבל מכל הדתות השתיים שהכי דומות באופן ברור הן האיסלאם והיהדות. הכוונות בכל הדתות דומות - לקרב את האדם לאלוהים". כתבת בחשבון הטוויטר שלך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני קשה בהרבה מסכסוך ראפ.
"נכון. בשניהם צריך אמון. בפגישה שלי עם המופתי של ירושלים הוא חזר שוב ושוב שצריך להתייחס באופן שווה לכל בני האדם ושכל בני אברהם דומים. היה נפלא לראות את האדם הזה אומר דברים יפים כל כך, ורוב היהודים לא יודעים שזה מה שהמנהיג הדתי הבכיר הזה אומר. זה גם אותו הדבר שהרב מצגר אומר. הם נראים טיפה שונה ומתלבשים אחרת, אבל שניהם מאמינים בשוויון".
"ראסל מתמקד באלמנט האמון", מסכם שנאייר, "ואנחנו כאן כדי לשאול'איך ייושם הסכם השלום אם המוסלמי לא סומך על היהודי ולהפך. אנחנו רוצים לגרום לאדם להילחם עבור האחר. אנחנו בעד שמנהיגים מוסלמים ידברו נגד אנטישמיות והכחשת שואה. אנחנו בעד שרבנים ידברו נגד איסלמופוביה. זה לא רק דיאלוג, זה להילחם עבור האחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם