ילדת הג'ונגל: איילה זילברמן היא לא עוד פרצוף יפה
היא היתה ילדה "מכוערת ובודדה, כמעט אוטיסטית", וטינאייג'רית שטיפחה שגרת סמים ענפה, כולל חיבה יתרה לאקסטות. היום איילה זילברמן ("תנוחי") עושה מהחומרים האלה קריירת משחק
בשנים שלאחר סיום לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין כיכבה זילברמן בכמה הצגות (בהן "נוף ילדות", " תפוס ת' זר", " נשים קטנות" "צעדים" ו"לחיות יותר טוב"); בתפקידי משנה בסדרות "לאהוב את אנה", " השועלים", ו"החברים של נאור"; ובפרסומות לסלקום, לטמבור ולדנונה. עם זאת, קשה לומר ששמה חלחל לתודעה. הסיבה, כפי שעולה מדבריה, היא סוג מורכב של חוסר ביטחון עצמי, שמלווה אותה עוד מימי הגן במכבים, שם נולדה וגדלה.
"הייתי ילדה עצובה ובודדה", היא מספרת, "תמיד הרגשתי שאני שייכת יותר לאלה שמתבוננים ופחות לאלה שעושים. לא הצלחתי לתקשר עם שאר הילדים. כל העניין של המקובלים שהולכים כמו עדר אחרי מלכת הכיתה הרתיע אותי מאוד. הייתי כל הזמן לבד, עם עצמי, כמעט אוטיסטית. חוץ מזה באותו זמן גם הייתי מכוערת. לגמרי. בכיתה ז' כולם היו צועקים לי 'שטוחה'".
זה לא ניכר.
"כן, אני יודעת, זה גדל, אבל אז באמת הייתי שטוחה, היה לי חוסר ביטחון עצום וזה הקרין החוצה וגרם לאנשים לדרוך עליי בלי בעיה. אני זוכרת שבוקר אחד התחשק לי לשים עיפרון בעיניים, וכשהגעתי לבית הספר כולם צחקו עליי, אז רצתי לשירותים והורדתי את זה. תבין, מלא בנות מהשכבה התאפרו, ואני, כולה שמתי עיפרון פעם אחת, וכולם צחקו עליי. כל כך התביישתי, שאפילו לא ניסיתי להבין מה בדיוק הבעיה. מנגד, בתוך תוכי, ידעתי שאני בנאדם טוב, אבל לא הצלחתי להראות את זה".
גם העובדה שהוריה של זילברמן התגרשו כשהיתה בכיתה ב' לא תרמה לייצוב ביטחונה העצמי. "בהתחלה, כשאמא שלנו רק הודיעה לנו על הגירושין, הייתי בשוק מהחיים. אני זוכרת שנורא כעסתי על אבא שלי. חקרתי אותו, שוב ושוב, אם יש לו מישהי, עד שבסוף גיליתי שבאמת היתה לו מישהי, אבל הוא לא בגד. לפחות זה מה שהוא אמר ועדיין אומר; לא מה שאני חושבת. היום ההורים שלי בנתק מוחלט, בעיקר בגלל אבא שלי. גם ביני ובינו היום זה כזה... נו , יש אבות שמשקיעים בילדים שלהם, אבל זה לא המקרה אצלי.
"ובנוסף לכל זה", היא מסכמת, "הייתי תלמידה ממש גרועה. איומה. הייתי יושבת שעות מול שיעורי הבית ולא יודעת מה לעשות איתם. הייתי כותבת, מציירת, מפסלת, משפצת דברים בבית - עושה הכל חוץ
עם הזמן, אט אט, התגברה זילברמן על טראומת הגירושין של הוריה. "למזלי", היא מספרת, "מכבים זה יישוב שיש בו לא מעט משפחות הרוסות, כך שלא הייתי לבד בעניין הזה, וכשהגעתי לתיכון חלקתי מעין קומונה של ילדים אאוטסיידרים. כל יום היינו מתמקמים בבית של מישהו אחר ויושבים שם: אוכלים יחד, רואים טלוויזיה יחד, עושים סמים יחד, נהנים.
"רוב הזמן עישנו גראס, אבל עשינו גם אקסטות ואל.אס.די. היה כיף, בקיצור. היו גם כמה שעשו את כל זה בלי בגדים, אבל אני לא. עדיין, זו היתה חוויה אינטנסיבית לגמרי. אני זוכרת שיום אחד הלכנו ללונה פארק דלוקים, אבל זה דווקא לא זיכרון טוב כל כך, כי רוב הזמן הייתי בפרנויות מזה שאנשים קולטים שאנחנו על סמים".
נשמע שעושים חיים שם, במכבים.
"לגמרי. רוקנ'רול. אתה יודע, יש שם הרבה משפחות מפורקות, אז הילדים... נו , משתוללים. אני הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות את הדברים האלה. אני זוכרת ימים שהייתי לוקחת אקסטה, חווה רגש אהבה טהור ומזוקק וזה היה מדהים. זה מלאכותי, ברור, אבל בחיים הרגילים אתה אף פעם לא מקבל את זה בצורה מזוקקת כל כך. בלי מחשבות, בלי כלום - פשוט רגש טהור. זו הרגשה מדהימה. לא משנה מה אתה עושה, הכל נראה לך הכי כיף בעולם".
אני מבין שאת לא מתכננת להיות הפרזנטורית של עמותת אל-סם או אפילו של ערוץ הילדים.
"תראה, אני חייבת להגיד שאיכשהו, באותה תקופה, פתאום נהייתי תלמידה ממש טובה. הוצאתי בבגרויות ציונים לא רעים בכלל. ברור שהיו גם כמה חוויות פחות חיוביות. קצת לפני הצבא הייתי באמסטרדם, אכלתי שם פטריות, ופתאום התחלתי להרגיש לחוצה. ניסיתי למצוא את הדרך חזרה להוסטל, וזה לקח שעות, וכשהגעתי נכנסתי למיטה, התכרבלתי והתגעגעתי נורא לאמא שלי.
"הייתי ממש שנייה מלהתקשר אליה ולהגיד לה 'אמא, אכלתי פטריות, בואי לקחת אותי'. בסוף איכשהו הכרחתי את עצמי לא לעשות את זה. באותו רגע גם נשבעתי לעצמי להגיד לאלוהים תודה כל יום על התודעה הרגילה, הנורמלית, שהוא נתן לי. בתוך הלופ של הפטרייה, רציתי רק לחזור להיות סחית. וזהו. מאז לא עשיתי יותר ס... פטריות".
זילברמן קיימה את שבועתה להישאר סחית בדרך הכי קיצונית שיש: היא הפכה למדריכת שריון. "נהגתי בטנק, יריתי בתותח, והאמת היא שממש אהבתי את הקטע של היריות", היא מספרת, "תמיד פגעתי במטרות. הייתי אלופה בזה. אבל עדיין סבלתי מאותו סימפטום חברתי. הייתי עסוקה רק בעצמי ולא טיפחתי חיי חברה. אם תשאל מישהו מהפלוגה ששירתי בה מי זאת איילה זילברמן, סביר להניח שהוא לא יידע. הייתי אוויר, כלום. ככה חשבתי, בכל אופן".
השינוי בהתנהגותה ובחייה החל אחרי הצבא, כשעבדה כמלצרית בבר במודיעין ונאלצה לתקשר מתוקף תפקידה עם העובדים והקליינטים. האלכוהול, היא מודה, בוודאי לא הזיק לשבירת המחיצות. התחנה הבאה בחייה, בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, כבר חוללה בה מהפכה של ממש.
"למעשה הלכתי ללמוד משחק כדי לכבוש את עצמי, במובן של לאהוב את עצמי, ואני חושבת שדי הצלחתי. זה שינה אותי בטירוף, לגמרי, ב-180 מעלות . גם שם, אגב, לא היו לי חברים, ובאיזשהו שלב הפנמתי את זה שכנראה יש בי משהו שמרחיק אנשים. לקח לי הרבה זמן להבין שכדי להיקשר למישהו צריך להצטרך אותו. עד אז לא הייתי צריכה אנשים. היום אני הרבה יותר נותנת לאנשים להתקרב אליי, לסודות שלי, וגם הרבה יותר מרשה לעצמי לשאול אותם שאלות".
ותוך כדי זה גם הבנת שאת נראית טוב.
"לא, את זה הבנתי מזמן, בכיתה ח', כשפתאום בנים התחילו לסובב אליי את הראש ולהיות נחמדים - אבל במקום לראות בזה משהו מחמיא, זה דווקא הכעיס אותי. עד היום די מדאיג אותי כשגברים מתחילים איתי בגלל המראה שלי. בגלל זה, עד היום, כמעט תמיד אני זאת שהתחלתי עם הגברים שהיו בני הזוג שלי. בזה, משום מה, דווקא יש לי ביטחון עצמי".
נכון לעכשיו, חבר'ה, היא פנויה, גרה אצל חברה בפלורנטין ומחפשת דירה משל עצמה. רק לפני חודשיים נפרדה מבן זוגה בשלוש השנים האחרונות, הייטקיסט בשם תומר, ולדבריה היא עדיין לא פנויה רגשית. לא, גם לא לקוויקיז. "נפרדנו כדי להיפרד, לא כדי לחזור, אבל כן, נורא קל לי לדמיין גם את זה קורה. בוא נגיד שלפעמים אני נשברת ומתקשרת אליו", היא אומרת, "כאילו, אנשים מתחילים איתי, אבל אני לא בעניין".
איך "תנוחי" משתלב בכל זה, בסאגה שהיא חייך?
"מעולה. זה היה ממש בית ספר בשבילי. שיחקתי שם את הגר שמוגדרת כביץ', אבל האמת שהיא לא לגמרי ביץ' שטחית. היא פשוט בחורה אמביציוזית מאוד. ממש לא כמוני, בקיצור, וזה אתגר אותי מאוד. מצד שני, יש בעולם אנשים שחושבים שגם בחיים האמיתיים אני ביץ' כי יש לי מין הומור ציני כזה, ולא כולם מבינים אותו".
למי מבין הקצ'קעס הראשיות בסדרה הכי התחברת?
"ליעל (גרובגלס), כמובן . מצד אחד היא שנונה מאוד, ומצד אחר אפשר לראות בה גם המון תמימות. תמיד יש אקשן איתה. האמת היא שבסך הכל לא היו לי הרבה שעות צילום עם כולן יחד, ככה שהרגשתי יחסית בסדר עם זה שאני הכי ירוקה בקאסט. יכול להיות שבמינון אחר הייתי קצת נלחצת מזה".
ומה קורה איתך עכשיו? הולכת לאודישנים?
"ברור. ואני מאוד אוהבת את זה. אני מרגישה שאלה מקומות שבהם אני יכולה להיות לגמרי אני, ואני לא לוקחת' לא' באופן אישי".
מה החלום?
"בוא נגיד שאם מחר יבוא אליי איזה טרנטינו ויציע לי תפקיד, אני אזרום עם זה, ברור".
נסי לדבר עם דניאלה פיק. שתזרוק לו מילה.
"נו באמת. נראה לך שבת זוג לשעבר של מישהו תזרוק לאקס שלה מילה על מישהי אחרת? אתה לא מכיר בנות, אה? עזוב, זה ממילא לא רלוונטי, כי אני, באופן עקרוני, לא מאמינה בכיבוש יעדים. אני פשוט לא כזאת. אני גם לא ממש מקנאה בשום שחקנית שאני מכירה. אפילו לא בנטלי פורטמן. אתה יודע, היא הרי כבר קיבלה פאקינג אוסקר - כל דבר שיקרה לה מעכשיו והלאה יהיה פחות טוב מזה. באיזשהו מקום, אני אפילו די שמחה שהדברים קרו אצלי בקצב אטי מאוד. דרך זה למדתי שכדי להיות שחקנית אני צריכה קודם כל לרצות להיות שחקנית".
עוד בבמה:
>> קארין סרויה פגשה את האב שהתנכר לה
>> רנה שיינפלד מציינת יובל של מחול
>> מנשה נוי וקרן מור עדיין מאמינים בזוגיות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם