ראשי » תרבות » אמנות ובמה » אמנות

פסיפס: מעט מאוד נותר מישראל של נחום גוטמן

לאה נאור חיברה ביוגרפיה על נחום גוטמן, וגילתה שהצייר, הפסל והסופר המהולל, שזכה להכרה ולתהילה בעולם, סבל מהתנכרות הממסד האמנותי בארץ

נחום גוטמן בכלל לא רצה להיות סופר. האיש שהשאיר אחריו את הספרים "בארץ לובנגולו מלך זולו", "ביאטריצ'ה", "שביל קליפות התפוזים", "עיר קטנה ואנשים בה מעט", חשש במשך זמן רב להתמסר לכתיבה. "כמה קשה להיות סופר, אני אף פעם לא אהיה סופר, אהיה צייר או צייד או מגלה ארצות אולי", העיד על עצמו. את תודעתו העכירה תמונת ילדות ובה נראה אביו, הסופר ש' בן ציון, כותב ומוחק, כותב ומוחק - כך, לילות שלמים.

לימים התקבלו יצירותיו של אביו בקרירות. איש כמעט אינו זוכר אותן. גם במכתבים שכתב לאחיו חזר גוטמן והדגיש עד כמה אינו אוהב לכתוב; עד כמה הוא מעדיף את הציור על הכתיבה. רק לאחר מותו של אביו, ולאחר מותו של ח"נ ביאליק, שבו ראה גוטמן אב רוחני, העז והחל לכתוב.

על גילוי הפרט החשוב הזה ופרטים נוספים חתומה לאה נאור, מחברת הביוגרפיה של גוטמן, "צייד הצבעים", שראתה לאחרונה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי. האלבום, בעיצובה של רותי בית אור, הוא חלק מסדרת הביוגרפיות "ראשונים בארץ" ובה חיבורים על הלל יפה, חיים נחמן ביאליק ולוין קיפניס. וכמו סיפור לידתו של גוטמן ככותב, כך גם סיפור לידת הביוגרפיה לווה בקשיים ובספקות. כשנאור סיימה את עבודתה על "מלך הילדים - סיפורו של לוין קיפניס" היא היתה מותשת. נאור, סופרת, משוררת, מתרגמת ופזמונאית, חשבה שלא תכתוב יותר ביוגרפיות. ואז הגיעה הצעה מרותי ומחמי גוטמן.

"לא יכולתי לסרב", היא אומרת. "ספר הילדות האהוב עליי בילדותי היה 'ביאטריצ'ה'. אחריו התאהבתי ב'לובנגולו'. הייתי מהקוראות הנאמנות ביותר של 'דבר לילדים' עם ציורי גוטמן והסיפורים שלו בהמשכים. אהבתי אותו מאוד, וככל שהכרתי אותו לאורך המחקר, אהבתי אותו יותר. אחרת לא הייתי מסוגלת

להתנתק מכל עניין אחר ולבלות רק איתו זמן ארוך כל כך".

התוצאה הסופית חושפת ממדים מרשימים מתוך עולמו של גוטמן. בעזרת מחקר מעמיק, ראיונות, מכתבים ישנים, ציורים ומסמכים, מתגלה אמן גאוני ומורכב, מלא חוכמת חיים ושופע הומור, שידע לחשוף את היופי בכל אדם ובכל מראה, גם אם לכאורה סתמי, ולשקף אותו באמצעות חומרי עבודתו. גוטמן צייר, פיסל, הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות ברחבי העולם.

עבודות הפסיפס שלו פיארו את תל אביב וזכו לתהילה בכל העולם, אבל בישראל כמו בישראל, הממסד - אם להתנסח בעדינות - לא חיבק אותו. "ידעתי שגוטמן, שציוריו הוצגו בגלריות חשובות בעולם ועבודות הפסיפס שלו נחשבו אבן דרך באמנות הפסיפס, נדחה על ידי הממסד האמנותי הישראלי. ידעתי שתקופה ארוכה לא קיבלו את ציוריו אפילו במוזיאון תל אביב, אבל לא ידעתי כמה גדולה היתה ההתנכרות מצד הממסד האמנותי ועד כמה קשה היתה האכזבה שלו".

"בלכתי עמו, תחילה ידי בידו, ולאחר מכן זרועי על כתפו, היה אבא נעצר, נועץ מבטו בנקודה, חופן ידו ומסתכל בה מבעד למסגרת שיצר באצבעותיו ושואל אותי: מה אתה רואה? עניתי לו: 'אני רואה עץ, בית, מכונית עוברת, אישה יפה בנעלי עקב, ילדים משחקים'.

...'ומה עוד?'

'את קצה הווילון הלבן בחלון הרחוק, את הציפור המביאה מחט של אורן לבניית הקן שלה, ואת הדרור שנבהל פתאום ועף, את זנב החתול המציץ מתוך גזע העץ. 'ומה עוד?' בכל פעם שהלכתי עם אבא, התרחב לנו העולם" (הבן חמי גוטמן מספר על אביו, נחום).

גוטמן נולד בסרביה בשנת 1898. כשהיה בן 3 עבר עם הוריו לאודסה, שם למד ב"חדר מתוקן" שפתח אביו. בסתיו 1905 עלה לישראל והתגורר עם סביו וסבתו ביפו, ובהמשך היה מראשוני הילדים של אחוזת בית. בתום חמש שנים בבית הספר לבנות, שבו לימד אביו, עבר לגימנסיה הרצליה הצעירה, למד בבצלאל, היגר לירושלים ומשם המשיך לווינה, לברלין, לפריז ולרומא.

הוא שב לישראל ב-1926 והשתתף בייסוד "דבר לילדים" המנוח. רק כשהיה בן 80, חולה וחלש, זכה בפרס ישראל על תרומתו לספרות העברית. "מוזר", אמר . "הלוא אני צייר, לא סופר לילדים. מעולם לא כתבתי ולא ציירתי במיוחד לילדים. ילד מתבונן הוא בן אדם שלם, מבין ומרגיש, ואני מצייר לבני אדם, גדולים או קטנים".

למעשה נחום גוטמן לא כתב את ספריו כמו סופרים אחרים. הוא צייר אותם, וכתב הסברים לציוריו. הוא יצר כאן ז'אנר חדש: הסיפור המצויר - יצירה שבה הסיפור והציור משולבים זה בזה ואין להפריד ביניהם. לבנו אמר: "אני צייד - צייד של צלילים, צייד של מראות, צייד של צבעים".

בספר נחשפים גם יחסיו המורכבים עם אביו שמחה אלתר גוטמן, הוא הסופר ש' בן ציון, הקשר החם והעמוק עם המשורר חיים נחמן ביאליק, הידידות עם ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר והקשר החם עם מנהל בצלאל הנערץ פרופסור בוריס ש"ץ. הספר נוגע גם בשירותו כחייל בגדוד העברי, בלימודיו בבירות אירופה ובקשר החם עם גיסו כתריאל יפה, איש ההעפלה ומפקד סירת הכ"ג שנספה בים.

"בעבודת המחקר שקדמה לספר הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים", מספרת נאור. "המוזיאון של גוטמן בנווה צדק פתח את שעריו בפניי, וחמי גוטמן היה מוכן לעזור לי בכל דרך. הוא צייר לי את הבית שבו גרו, וסיפר את הסיפורים הנפלאים שלו מבית אבא. הסופר אהוד בן עזר, שראיין את גוטמן עוד בחייו וחקר את חייו ואת יצירתו, העמיד לרשותי את כל החומר הרב שאסף ואת כל ההרצאות שהרצה על גוטמן. רותי גוטמן הכינה לי העתקי מכתבים של נחום גוטמן וכאלה שנכתבו אליו לאורך שנים.

בארכיון 'גנזים' מצאתי מכתבים משפחתיים ששפכו אור על פרשות עלומות כמו אשפוזה של רבקה גוטמן בבית החולים בבירות. בעצם החומר שאספתי בתחקיר היה רב ומעניין כל כך שכתבתי הרבה יותר ממה שיש בספר רחב היריעה הזה, ונאלצתי לקצר".

הרגשת במהלך העבודה שיש עובדות שמוטב שלא יועלו על הכתב?
"נחום גוטמן היה ישר כל כך ואהוב על כולם ולא היו שום שלדים בארון שלו. מובן שאי אפשר לספר הכל, כי לכך לא יספיקו עשרה ספרים, ו'לסיפור יש רצון משלו' כפי שנהג לומר".

מה נותר מארץ ישראל היפה היום, בשנת 2012, כפי שגוטמן צייר ותיאר?
"עצוב לי לומר, אבל מעט מאוד נותר מארץ ישראל של גוטמן. הוא עצמו לא אהב את השינויים. לכן כל כך חשוב לחזור ולספר ולהזכיר את נחום גוטמן ואת עולמו".


עוד באמנות:
>> יוקו אונו בראיון לא שגרתי
>> על תערוכה חדשה העוסקת באובדן
>> מה צפוי ב"עונת התרבות" בירושלים?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...