זוהר על הבמה, קשה בדרכים: סרט חדש על אסף אבידן והמוג'וז
Final Stages בבימויו של אורי בהט מספר באהבה על הלהקה הטובה שיכלה להמשיך ולצמוח אבל במקום התפרקה והותירה את הקהל, קצת כמו העלילה, בתחושת פספוס
יום אחד נהיה זקנים" הוא אומר שם, "נהיה זקנים ונחשוב על כל הסיפורים שיכולנו לספר". זוהי למעשה הנקודה הבועטת ביותר בסרט והיא מעבירה באופן חד גם לצופה שאינו נמנה עם מעריציה המושבעים של הלהקה המפורקת, את הרגשת הפספוס שבאבדן הרכב מוצלח כל כך. הרגשת הפספוס הזו מקבלת משנה תוקף בעיקר בשל 49 הדקות שקדמו לה, המתארות את איכותיהם המוזיקליות הפרפורמריות של המוג'וז באופן שלא תיעד אותם עד כה. אם נצא מנקודת הנחה כי יוצר הסרט רצה להעביר בצופה את אותה תחושת פספוס, ניתן בהחלט לומר כי הוא עמד במשימתו. אבל העניין המהותי שנעדר מסרטו של בהט הוא הנרטיב האמיתי והמורכב שיכול היה לעמוד במרכזו.
לאורך כמעט שעה נע הסרט בין קטעי הופעות מרהיבים וערוכים היטב, לבין קטעי קישור קצרים המתעדים רגעים קטנים ויומיומיים מסיבוב הופעות של כל להקה שידעה דרכים. רגע אחד אנו נמצאים איתם על הבמה בפסטיבל ענק באירופה, רגע אחר אנו זבוב על הקיר בסשן סידור כבלים שגרתי. שניה אחת אנו נשאבים אל קלישאת הרוקנ'רול הגדולה הזוהרת, זו שמורכבת מצווחות המעריצים ומדיסטורשנים רועמים. באחרת אנו עדים לתיקים כבדים, נישאים על גבות כפופים.
מכאן לא קשה להבין את התמה המרכזית (והמעט פשטנית, יש שיאמרו) העומדת במרכז הסרט - התמקדות בפער הגדול הקיים בין זוהר הבמה לבין הסיזיפיות השחורה שהחיים בדרכים מייעדים להולכים בהם.
אבל הבעיה האמיתית שעומדת בבסיסו של הסרט היא הנטייה לא להראות יותר מלהראות. או במילים אחרות – להראות רק את מה שיוצר הסרט מעוניין שצופיו יראו. צופים שיש להניח, יודעים דבר או שניים על הלהקה ואודות השמועות שסבבו את העלמותה מחיינו. אלו נותרים בסוף הסרט עם לא מעט שאלות אודות הגורמים האמיתיים שהביאו לפירוק הרכב, שעל פי כל העדויות שמספק הסרט – היה בנסיעה מהירה לכיוון אחד: למעלה.
העובדה
אין זה אומר כי יוצר הסרט היה מחוייב לספק את מנות מיץ הזבל הצהובות שציפה להן חלק רחב מצופיו, ממש לא. אך בין תיעוד ביצועים אנרגטיים, כמעט מהפנטים, של חלק אדיר מהרפרטואר הבימתי של המוג'וז, לבין שקופית המבשרת בלקוניות את סופה של הלהקה, כולל נתונים מספריים יבשים אודות פעילותה, נדמה שמשהו בסיפור אבד. לכן, באותה מידה יכלה השקופית להגיד "ואז כולם מתו" וההבדל היה נותר סמנטי בלבד.
אולי זו טריותו של הסיפור והעובדה כי פצע הפרידה נותר חשוף וכואב עבור כל המעורבים בו, שלא אפשרה מבט אמיתי ומעמיק פנימה, אל נבכי נפשותיהם של חברי ההרכב. הרגעים הרבים שסיפק אותו סיבוב הופעות מתועד, אלו שנשארו על רצפת חדר העריכה, בוודאי סיפרו סיפור מעט שונה. כזה שללא ספק יש לנהוג בו בעדינות רבה, מתוך התחשבות במעורבים בו. אך התנערות מוחלטת מאספקט כל כך גדול בקורותיה של אחת מלהקות הרוקנ'רול הגדולות שצמחו לנו כאן, מספרת סיפור חסר ומשאירה את הצופה עם חצי תאוותו בידו.
שוב – אין זה אומר שעל מנת לתאר את דרכה הארוכה של המוג'וז היה על בהט להציג גם את הצדדים הפחות פוטוגניים שהובילו להתפרקותה. אין צורך באגרופים מונפים ובדציבלים גבוהים בכדי להמחיש משבר. גם שיחות קטנות, ראיונות קצרים או אפילו משמע קולם של שאר חברי המוג'וז, היה מספק זווית ראייה רחבה יותר להבנת התהליך שעבר על החבורה. מבחינה זו מספק הסרט בעיקר את המשמעות השניה של שמו – "במות אחרונות", יותר מאשר "שלבים האחרונים".
בסופו של דבר "Final Stages" מוצלח למדי, בהנחה שמתייחסים אליו כסרט הופעה. מכל פריים ופריים ניכרת האהבה הגדולה של בהט למושאי התיעוד שלו ומלאכת העריכה והחיבור בין ההופעות השונות לא פחות ממרהיבה. העניין הוא שכרוקיומנטרי, כלומר כסרט תיעודי על להקת רוק, הוא ממעט לנדב מידע ומציג לא יותר מאת משוואת הפספוס הבאה: המוג'וז היו להקה באמת מצוינת - כמה חבל שהם התפרקו. באמת חבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם