מכונת הזמן: משינה שהכרנו כבר לא קיימת
המופע לציון 20 שנה ל"מפלצות התהילה" כלל שירים עוצמתיים של להקה שכבר לא נראית כמו להקה, בטח שלא כמו משינה
"מפלצות התהילה", אלבום האולפן החמישי של משינה, לא היה האלבום הטוב ביותר שלה. "העמותה לחקר התמותה", קודמו , הוא ללא ספק פסגת יצירתה. מה שכן, "מפלצות התהילה" היה האלבום הטוב האחרון שהלהקה הוציאה. "שיא הרגש", שהגיע אחריו, היה אלבום סביר, אולי אף סביר פלוס, ו"להתראות נעורים, שלום אהבה", האלבום האחרון שהמכונות יצרו לפני שהתפרקו ב-1995, כבר היה די גרוע.
ב"מפלצות", בכל אופן, עוד נותרו לחברי משינה כמה דברים חשובים להגיד לנו על החיים, על המוות ועל מה שביניהם. גם שם, כהרגלם, הם לא המציאו שום גלגל, אלא התמקדו בהתאמת צלילים, מקצבים ותבניות מלודיות של דברים שהם שמעו אז בבית - והם, ככל הנראה, שמעו אז בעיקר את "בוסה נובה" של הפיקסיז (לאוזניים לבנטיניות), אבל עשו את זה הכי טוב שאפשר. בכלל, העובדה שמשהו כמו 80 אחוז מהשירים של משינה הם בעצם שירים של מדנס, דפש מוד, פיקסיז, קיור, בוב דילן ואחרים אינה גורעת, ולו במעט, מהכבוד המגיע לה. אולי אפילו להפך. עם דבר אחד, למרות כל זה, קשה להתווכח: לא היתה כאן, וספק אם תהיה כאן, להקת רוק ישראלית יותר ממשינה, ובכלל, להקה טובה יותר ממשינה.
משינה של "מפלצות התהילה" היתה, לפני הכל, להקה. גוף מאוחד, חזק, מהיר ועצבני שמפגיז יצירות רוק סוחפות, שמשלבות בין גראנג', נויז ופסיכדליה. שירים עצומים כמו "אישה", " תתעורר", "בנות הים" ו"איזה איש" אולי נשכחו מעט עם השנים, נבלעו בצלם של להיטים גדולים יותר מהאלבום, אבל כוחם בהחלט עדיין מהמם את החושים גם עכשיו. אפילו שהלהקה שמבצעת אותם על הבמה לא נראית ולא מרגישה כמו להקה - ובטח לא כמו הלהקה המיוחדת והגדולה שהיתה פעם.
ייתכן שגם לעובדה שההופעה הזאת מתקיימת במקביל להפגנה תל אביבית מתוקשרת מבית היוצר של פעילי המחאה החברתית, ובמובנים רבים משמשת כאלטרנטיבה אסקפיסטית, יש תרומה לאפקט הכללי, הסמי-אפוקליפטי, שחלקה הראשון מייצר. אולי זה קשור גם לצירוף הנסיבות הקוסמי משהו, שהביא לכך שיצחק שמיר, שסיים את כהונתו כראש ממשלת ישראל זמן קצר אחרי ש"מפלצות" יצא, הלך לעולמו
מנגד, "מפלצות" היה אלבום שסימן, במידה רבה, את השתלטותו של סולן הלהקה יובל בנאי על כל מה שנוגע לכיוון היצירה שלה. זה היה האלבום הראשון שבו בנאי כתב יותר שירים משלומי ברכה - אלבום שהפך אותו מסולן ביישן למגלומן חסר התקנה שהוא היום. דווקא שם - באלבום שנוצר, לטענת חברי הלהקה, בשיתוף פעולה הרמוני במיוחד - הוטמנו זרעיהם של מאבקי האגו שסיימו, כמה שנים אחר כך, את הסיפור. העובדה הזאת מקבלת עכשיו גושפנקה על במת הבארבי: בנאי עדיין פרפורמר ענק שלא מתקשה לשלהב את קהלו, וחבריו עדיין מנגנים מעולה יחד ומהווים יחידה מוזיקלית אורגנית, אבל עם זה גם ברור שמשהו לא עובד שם כמו שצריך מתחת לפני השטח - או, ליתר דיוק, מתחת לפני מערכת היחסים שבין שני קודקודי הלהקה, בנאי וברכה.
השניים האלה ממש לא נראו כמו שסולן וגיטריסט מוביל בלהקה אמורים להיראות במהלך מופע נוסטלגי, חשוב וטעון רגשית. לאורך ההופעה הם לא תקשרו ביניהם בשום צורה. לעתים נדמה שהם אף ממש נמנעים מקשר עין. בסוף החצי השני, והמיותר לחלוטין של ההופעה - שכלל בין השאר קאברים לא מוצלחים ל"The Girl Breaking" של רד הוט צ'ילי פפרז (בביצוע איגי דיין) ו"Come as You Are" של נירוונה (למרבה המבוכה, בנאי לא זכר מילה מהשיר, ופניו היו נעוצות, לכל אורכו, בנייר שלרגליו) - שני המנהיגים נמנעו מלעמוד זה לצד זה במהלך החיבוק המשותף, פן ייאלצו להתחבק.
זו היתה יכולה להיות סיטואציה מדאיגה אם משינה עדיין היתה משינה. אבל למרות שהאיחוד מ-2003 עדיין רץ, זה ממש לא המצב. משינה סתם באה לבקר בבארבי, ושוב נעלמה. אין סיבה לדאגה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם