מבחן הזמן: איך מביאים את אדגר אלן פו לקוראים של היום?
משה רון, מי שגילה את אתגר קרת והכיר לקהל הישראלי את פול אוסטר, מנסה כעת להנגיש לקורא העכשווי סופרים כמו מרק טוויין ואדגר אלן פו
32 שנה מאוחר יותר, כאשר בחר רון את הסיפורים לקובץ שתרגם וערך "האנתולוגיה: הסיפור האמריקאי הקלאסי", שיצא עתה לאור, הסיפור המדובר מופיע בפנים. אך אותה המשכיות שנראית לכאורה טבעית בין הסיפור הראשון ובין הקובץ כולו, שמבקש לייצג את התקופה המעצבת של התרבות האמריקאית דרך הספרות, היא תולדה של תהליך ארוך ולא לגמרי צפוי.
"גדלתי בישראל הקטנה של לפני מלחמת ששת הימים והלכתי ללמוד שפות וספרויות זרות, כי היה בי רצון לצאת מהגבולות המאוד צרים, להגיע למקומות אחרים ולרכוש מפתחות לתרבויות אחרות", מספר רון. "למעשה מאז התיכון לא למדתי ספרות עברית באופן פורמלי. כשחזרתי מלימודים בארה"ב התמזל מזלי ומנחם פרי קירב אותי לחבורה של 'סימן קריאה' ולעולם העריכה. הוא הזמין אצלי עבודות על רולאן בארת ועל ז'אק דרידה, וכעבור זמן מה גם הזמין אותי להצטרף למערכת של כתב העת. כך התוודעתי במהירות לספרות העברית החיה של אותם ימים. אז גם התחלתי לתרגם ספרות יפה".
מה משך אותך לנושא באותו זמן?
"הרגשתי שקיים ואקום מסוים. עניינו אותי סופרים אמריקאים חדשניים או 'ניסיוניים', שהקהל בארץ כלל לא שמע עליהם וגם באמריקה הם לא היו רבי-מכר, אם כי נוכחותם אז בשוק הספרים עדיין ניכרה יפה. לפני כ-30 שנה התחלתי לתרגם סופרים כמו דונלד ברתלמי, גרייס פיילי, גילברט סורנטינו ואחרים - ספרות אמריקאית עכשווית שלא בדיוק הלכה בדרך הסלולה. הייתי מחויב מאוד לערכים של חדשנות צורנית, של בחינה סיפורית של מוסכמות הסיפור ושל הייצוג עצמו, ספרים שגם בארה"ב יש להם קהל קטן מאוד, גרעין קשה של אוהדים, ולא ממש התעניינתי באופן אקטיבי בתרגום ספרות ששייכת למיינסטרים ולמסורות הריאליזם".
אותה נטייה של רון כלפי הספרות הפחות מיינסטרימית - זו שהפכה אותו לאיש שהביא לקהל בישראל בין השאר את ריימונד קארבר
"רק בהדרגה, ומתוך זיקה לעבודה שלי באוניברסיטה כמורה וכחוקר, לקחתי על עצמי לתרגם יצירות מתקופות קדומות יותר, מהמאה ה-19. בשבילי האתגר לכתוב עברית 'ישנה' יותר, 'ספרותית', אולי אפילו 'משכילית', היה אתגר גדול. באסופה הנוכחית, שנצברה לאורך זמן רב, רציתי להביא את הסופרים האמריקאים מהתקופה הקלאסית אל הקורא העכשווי בנוסח שיהיה בהיר ומובן ובלי לאבד את הייחוד של התקופה והזמן".
סיפורי התקופה שמופיעים באנתולוגיה עדיין משפיעים על התרבות בארה"ב?
"כדי למתוח את הקווים המדויקים נצטרך הרבה זמן ועבודה. אבל בארה"ב מרבית הסופרים הללו נלמדים בתיכון ובקולג', וקורא אותם כל מי שמקבל שם השכלה ספרותית כלשהי. לכן אפשר לומר באופן כללי, שלהרבה מהאנשים שעוסקים באופן כזה או אחר בכתיבה נרטיבית, וגם בקולנוע, יש היכרות מעצבת עם לפחות חלק מהסופרים המיוצגים. רק דוגמה אחת היא העיסוק ב'המצאת הבדידות', ספרו האוטוביוגרפי של פול אוסטר, וב'וייקפילד' של נתנאל הות'ורן".
"כמה מהסופרים בקובץ היו מקצוענים בכתיבה לכתבי העת, אנשים כמו מרק טוויין ואו הנרי. אדגר אלן פו עבד כל חייו בשביל כתבי עת וזמן מה היה מו"ל של כתב עת משלו ופרסם שם סיפורים שלו. אבל זה לא התאים באותה מידה לכל הסופרים. לסופר כמו מלוויל, שהשפה שלו מסובכת יותר, לא היה פשוט לפרסם בכתבי העת, וגם הנרי ג'יימס, בעיקר בשלהי הקריירה שלו, התקשה למצוא עורכים שיסכימו להדפיס את הסיפורים שלו בסגנונם הסבוך, שגם כאשר התיימרו להיקרא 'קצרים' התארכו ל-30 עמודים וצפונה".
שילובם של או הנרי ומרק טוויין באסופת הסיפורים יחד עם ג'יימס ומלוויל אינו בעייתי?
"הגיוני שכמה מעמיתיי האקדמיים מרימים גבה על הבחירה הזאת, כי בעיני רבים או הנרי זו ספרות פופולרית שביקשה לשאת חן בעיני הקורא, ואף הצליחה בכך מאוד. בחרתי בסיפור שהוא אולי הכי מפורסם שלו ('מתנת האמגושים'), מפני שלדעתי תמונה מלאה של הספרות האמריקאית באותה תקופה מעצבת לא יכולה להתעלם מהווירטואוזיות של סופר פופולרי כמו או הנרי".
מלבד היותו מתרגם, רון הוא עורך בעל השפעה בספרות העברית, שגילה, יחד עם חנן חבר, את הסופר אתגר קרת. בעיניו יש שוני גדול בין עריכה של סופר מקור ובין מה שעשה בקובץ הסיפורים החדש. מדובר בקובץ שכולל, לצד הסופרים שכבר מנינו, גם סיפורים של אדגר אלן פו ושל אדית וורטון, מחלוצות הכתיבה הפמיניסטית, וכן סיפור מאת אמברוז בירס בשם "מה שהתרחש בגשר הינשוף", שהשפיע לדעת רון על בורחס (כפי שכתב במאמר שהתפרסם בכתב העת "אורות").
"לא מדובר, כמובן, בעריכה טקסטואלית. הרי לא באתי 'לתקן' את הות'ורן או את מלוויל או את הנרי ג'יימס ולמחוק פסקאות שעלולות לייגע קוראים עכשוויים. המטלות שלי היו בחירה נכונה, מעניינת, מגוונת ובמידת מה אישית מתוך המבחר הרלוונטי הקיים, וכמובן - מלאכת התרגום עצמה. השתדלתי לא להתעלם מההבדלים ההיסטוריים (ולכן גם הסגנוניים) בין תקופתנו ומקומנו לתקופה ולמקום ההם, אך גם להציג נוסח עברי מובן לקורא בן ימינו".
לצד הסיפורים הקלאסיים, יש בקובץ בחירה אחת מפתיעה של רון, הסיפור "שמן כלבים" של בירס, שחותם את הקובץ (ותורגם על ידו לכתב העת "סימן קריאה" לפני עשרות שנים). הסיפור מתאר אדם שהוריו עסקו בהפקת שמן מגורי כלבים (באופן האכזר ביותר שניתן לדמיין) עד שמלאי הגורים נגמר והם עוברים לתינוקות. את הסיפור הלא שגרתי הזה הכיר רון במהלך לימודיו.
"מצאתי אותו בספר מחקרי על תורת הסיפור של ויין בות', שהביא אותו כדוגמה לשימוש במספר לא מהימן. מיד חשבתי שהדוגמה לא ממש טובה כי מדובר במספר מהימן ביותר ברמת הדיווח העובדתי (השימוש בגורי כלבים לצורך הכנת שמן), והבעיה והאירוניה החריפה הן שהקורא מן הסתם אינו מקבל את מערכת הערכים שאותו מספר מניח כמובנת מאליה וכנטולת סתירות. כך או אחרת, זה לא סיפור ששייך במובהק לקאנון המקובל והוא ידוע בעיקר לתלמידי תורת הסיפור שעסקו באותן סוגיות".
ומדוע זהו הסיפור שסוגר את האנתולוגיה?
"הסיפור סוגר את הקובץ פשוט בגלל מיקומו בסדר הכרונולוגי של הפרסום. אבל אין ספק שמשבר הקפיטליזם הנוכחי הניע אותי לכלול אותו, כמו גם את הסיפור של רבקה הרדיג דיוויס 'החיים במפעל הברזל', כדי להזכיר שאת הסתירות הקיימות בשיטה היו מי שזיהו כבר די מזמן. שום פרויקט בעל אופי היסטורי אינו מנותק מן ההקשר שבו הוא נהגה ומוצא אל הפועל".
עוד בספרות:
>> פרוסט נותן שיעור באמנות הכתיבה
>>טקסט פוליטי: הקשר בין שירה לפוליטיקה
>> הזירה הלשונית: הסיפורים שמאחורי שמות הרחובות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם