תנו להם רובים: גאנז אנד רוזס הפתיעו לטובה
מי שציפה לאקסל רוז זקן, עייף ומביך ולהופעה גרועה של גאנז אנד רוזס, הופתע לקבל אקסל רוז שהוא אולי זקן יותר ועייף יותר, אבל עדיין מסוגל לספק הופעה מצוינת ועל זמנית עבור המעריצים הוותיקים, ובעיקר להוציא אותם עם תחושה שקיבלו תמורה עבור הכרטיס שקנו
גם לידיעות נוסח "אקסל הרחיק מהופעה לובשי חולצות של סלאש", "רוז מחרים את היכל התהילה" וסרטוני יוטיוב המתעדים ביצועים דיהסרומניים לחלוטין של נובמבר ריין, יש חלק משמעותי בהפיכתה של אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם ללא פחות מקלישאת ניינטיז מביכה. עם כל החיבה וחסד הנעורים ששומר גם כותב שורות אלה ל"להקה המסוכנת ביותר בעולם", קשה באמת להגיד שמישהו הגיע להופעה של אגדת הרוק האמריקאית אמש (ג') בפארק הירקון מתוחזק בציפיות גבוהות. אלא שאז אקסל רוז עלה על הבמה.
כן, הוא כבר ממש לא צעיר. ונכון, קשה להגיד שרוז, 50, הזדקן בחן, בטח לא כשפם יוסימיטי סאם בואכה האלק הוגאן מכסה את פניו. אבל משהו בקסם המטורף, בכריזמה ובמרכיב הפרונטמני החמקמק עדיין נותר שם, זיכרון לימים בהם MTV שלט בעולם ובנדנה הייתה צו האופנה. גם אם הטייטס הצמודים הוחלפו בג'ינס קרועים, גם אם מחלפות הבלונד החלקות הומרו בכובע שתפקידו להסתיר שיער מקליש. אקסל רוז הוא עדיין דמות מרתקת, כזו שמרכזת אליה די תשומת לב להחזיק הופעה שלמה, אפילו אחת נדירה באורך שלוש שעות. בהקשר זה יש לציין כי עוד בטרם ניגשים לניתוח איכות ההופעה עצמה, לרוז, די ג'יי אשבה וחבריהם מגיע קרדיט על היכולת לעלות בזמן (!) ולהרים כאן הופעה נדירה באורכה, מהסוג שמצליח לשלב בצורה חכמה והוגנת בין שירים חדשים לבין קלאסיקות
מהפתיחה המצוינת עם "Chinese Democracy", דרך "You Could Be Mine" ועד הסיום המתבקש של "Paradise City", אקסל רוז העניק לכל רוכש כרטיסים בקהל תחושה שלא אחת נעדרת ממנו בסיום מופעים גדולים: תחושת תמורה הולמת. מי שציפה למפגן זיופים, מעידות מביכות ופרובוקציות מטופשות נוכח לדעת כי יש אקסל רוז אחר, והוא התגלה במלוא הדרו דווקא בהופעה בתל אביב. נכון, יש שיטענו שהיכולות הווקאליות שלו (שמלכתחילה היו מעט מוטלות בספק) נשחקו עם השנים. לרגעים ניכרה גם בו העייפות ולראיה, ביצוע מעט פושר ל-"Knockin' on Heaven's Doors", שיר שבהופעות עבר היה הופך לרגע מיוחד בין אקסל לקהל. אבל לקהל המשולהב זה לא באמת שינה הרבה ובינינו, גם בימיו הגדולים הוא היה מפספס בטונים לכאן או לשם.
גם סט ליסט מעט מבלבל ("Welcome To The Jungle" בשלישייה הפותחת? בלדה עם תחילת ההופעה?) או גרסה פחות עוצמתית של "Don't Cry" (שלא בוצע כאן בביקור הראשון ב-93', החלטה שגררה אז לא מעט ביקורת) לא גרעו מאיכותה של ההופעה המצוינת אתמול, שהתעלתה הרבה מעבר לרמת ה"לא מביכה". למעשה, קולו של רוז נשמע הרבה יותר טוב משנתנו לו קרדיט, וזו הייתה רק אחת ההפתעות הנעימות שסיפק הערב המיוחד אתמול.
בין שירים חדשים, נגינת "התקווה", סולו גיטרה ואפילו מחווה חביבה לפינק פלויד, גאנז אנד רוזס נתנו להמונים בדיוק את מה שקיוו לו: להיטים על זמניים וזיכרון מתוק לימים תמימים יותר, של גיטרות רועמות ומלודיות טובות. מעריצי הלהקה האדוקים קיבלו את מנת האולד סקול שלהם בדמות ביצועים טובים לשירים כמו "Rocket Queen" ו-"Estranged" המצוינים. אחרים, שהתעמקו פחות ברפרטואר השלם של ההרכב, פיזזו לצלילי "Civil War" ו-"November Rain". אפילו אלו שהתגעגעו לשינויי הגרדרובה התכופים קיבל את מבוקשם, שכן אקסל רוז עדיין מחליף תלבושות שונות בהופעה, גם אם החצאית הסקוטית כבר מזמן לא חלק מהמלתחה הקבועה שלו.
בסופו של דבר, הכל עניין של פרספקטיבה. מי שמתהדר בתחכום ואנינות טעם מוזיקלית, מלכתחילה לא התעניין בהופעה של רוז וחבריו. לעומת זאת, הקהל שגדש את פארק הירקון אמש בהמוניו בא לחזות בפיסת נוסטלגיה אמיתית, מחוזקת בפירוטכניקה, המנונים גדולים וסיום מפואר, כולל ניירות קונפטי וזיקוקין. מבחינה זו, קשה היה לאתר מעריצים מאוכזבים בסוף הערב, פונקציה של ציפיות נמוכות והופעה מפתיעה באיכותה.
"תודה שנתתם בראש, ישראל" אמר בסיום ההופעה אקסל, שבניגוד לעברו הפטפטני בהופעות - הפעם מיעט לדבר. "הייתם מצויינים ונשמח לראות אתכם שוב" הוא הוסיף, וקינח ב"שלום" מנדטורי. גם אם הפעם הבאה שנחזה ברוז תהיה רק בעוד 20 שנה נוספות, הטעם שהותירה אחריה ההופעה של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון מתוק הרבה יותר מההופעה המושמצת ההיא של 93'. מתוק כמו הילדה ההיא שלו מהשיר. גם אם היא הזדקנה והשמינה קצת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם