ראשי » תרבות » מוזיקה

סינגולר: עברי ומוקי שטחיים, שלמה ארצי עייף

עברי לידר ומוקי לא נותנים קרדיט למאזינים, דודו טסה לא מצליח להציל את שלמה ארצי מבינוניות, יהודית רביץ מעדיפה נעורים על פני אותנטיות ואיזבו? האירופאים אולי לא רצו אותם, אבל אצלנו הם נקודת אור יחידה. הסינגלים של השבוע

בניגוד לנטייה הרווחת בקרב אמנים ותיקים להוריד את הדציבלים מאלבום לאלבום, כמעין יישור קו עם חייהם ההולכים ונעשים פחות ופחות סוערים, יהודית רביץ (בת 56, כמעט 40 שנה בביזנס) בחרה בברי סחרוף לתפקיד המפיק המוזיקלי של אלבום הסולו ה-12 שלה (שנקרא "סופות של חול" וצפוי לצאת במהלך אוגוסט הקרוב), ולפחות בהסתמך על השיר הרוקנ'רולי הזה, עושה רושם שהיא לא מי יודע מה התערבה לו שם בעניינים ואפשרה לו להפוך אותה לרוקרית קצת פחות מתונה וסטרילית מזו של "באה מאהבה".

"באתי בידיים ריקות" הסינגל הקודם, והראשון, שרביץ הוציאה מהאלבום שבדרך היה, ללא ספק, הרבה יותר הגיוני וצפוי בהתחשב בנקודה שבה הקריירה שלה נמצאת כרגע - כלומר, הרבה יותר רך, נוגה ומתנצל. מצד שני, למרות כל האמור לעיל, הוא גם היה טוב יותר מ"לכי אל הים", שכן בסופו של דבר כיוון מוזיקלי - צעיר, מקורי ומעניין ככל שיהיה - תמיד יפסיד בקרב נגד לחן טוב וטקסט משכנע. הרעיון הבסיסי של סחרוף ב"לכי על הים" - שהיה, ככל הנשמע, להזכיר לרביץ את רוח נעוריה - הוא רעיון אמיץ ונכון, אבל התוצאה, למרבה הצער, מאופיינת בגוון צלילי דחוס מדי, אפילו צורם בנקודות מסוימות, שכאילו מתאמץ להסתיר לחן בינוני, חצי נוגע. בקיצור, להיות צעיר זה חשוב, אבל חשוב יותר, הרבה יותר, להיות אותנטי.

גם כשלוקחים בחשבון את העובדה שעברי לידר ומוקי בסך הכל מנסים לפנות פה ללבבות צעירים בשפה שהם מבינים כדי להסביר להם כמה רע וכמה מר פה - ואגב כך לסמן וי חלוצי על שיקוף מוזיקלי, עכשווי, של האקלים החברתי בארץ - קשה לקבל בהבנה את השטחיות הטקסטואלית והמוזיקלית בשיר הזה - הסינגל השני מתוך אלבומו החדש של לידר, "מישהו פעם".

בהחלט אפשר היה לצפות מלידר ומוקי - שני יוצרים שיודעים כיצד להתנסח בצורה חדה ומעניינת כשהם חפצים בכך - לתובנות קצת פחות פשטניות, משומשות וחסרות עומק מטאפורי ופואטי, כמו למשל "מזל טוב ישראל, טמטום במצעדים / מזל טוב ישראל, איך יפה לך במדים", שמביעות, כביכול, מחאה נגד איכות השירים במצעדי הפזמונים, אך למעשה מיישרות קו - בסיוע לחן מונוטוני שמציק לאוזן - עם אותה "איכות" ממש. גם הדג נחש, כידוע, נוטים לעשות שימוש בציניות ככלי עזר להבעת עמדה נגד הממסד, אבל הציניות שלהם - למשל, ב"שירת הסטיקר" וב"מספרים" - פחות ישירה ומתלהמת מזו של "מזל טוב ישראל" ויותר מרומזת, נתונה לפרשנות, יוצאת מהנחה שנמעניה הם אנשים חושבים, כאלה שיודעים להסיק את המסקנות שלהם על החיים לבד, בלי גלגלי עזר. לידר ומוקי, לעומתם, לא נותנים לנו כאן כמעט שום קרדיט. לא יפה.

כשלהקת סטלה מאריס הוציאה את אלבום הבכורה שלה, החוגג בימים אלה יום הולדת 20 במופע איחוד חד-פעמי (9.8, מועדון התיאטרון, יפו), מיד הוצמד לה הטייטל "להקת הרוק הכבד הראשונה בישראל", אבל כבר אז - הרבה לפני שפבלו רוזנברג הסתפר, התנתק מהדיסטורשן והפך לרומנטיקן לטיני - אפשר להניח שבין מעריציה היו פחות נערים מרדניים בקטע של מטאל מאשר אימהות של נערים כאלה. ליד מטאליקה, איירון מיידן, פנתרה, מגהדת' ושאר הדברים שהנערים האלה שמעו אז, בימי הזוהר של הז'אנר, סטלה מאריס - על אף הפאוור-קורדס, הסולואים הוירטואוזיים והשיער הארוך - נשמעו כמו מוזיקת מעליות בבית אבות.

מי שבאמת חיפש רוק כבד ישראלי לפנים הלך להופעות של "סיילם" או, במידה והוא היה קיצוני יותר, של "סאבסטנס פור גוד", בערבי "מוות לטכנו" ברוקסן. סטלה מאריס, לעומת שתי אלה, הציגה בשורה מאוד לא מרעישה, תרתי משמע. במובנים רבים, היא הייתה רכרוכית יותר אפילו מ"כרמלה גרוס ואגנר" ומשינה של "מפלצות התהילה". פה ושם היו לה יציאות נחמדות, אבל במבט לאחור תרומתה להתפתחות הרוק הישראלי הסתכמה בבלדה הקיטשית "נר על החלון" - כלומר, לא הייתה קיימת.

נכון, קצת מוזר שעד עכשיו לא נכתבה פה אף מילה על "זיכרונות" - קאבר לשיר של דמיס רוסוס, שהלהקה מוציאה עכשיו לרגל יום ההולדת הנ"ל. בכלל, החיים הם דבר מוזר, אבל סביר להניח שתצליחו להעביר אותם על הצד הטוב ביותר גם בלי ביקורת על הכלום הזה.

למזלם של שלמה ארצי ודודו טסה, הריליס הזה מתוך "אושר אקספרס" יוצא - כפי שאולי כבר הבנתם ממה שנכתב כאן עד עכשיו - במהלך שבוע לא מי יודע מה מזהיר בתולדות המוזיקה הישראלית, כך שבינוניותו נבלעת באווירת הבינוניות הכללית. ובכל זאת, די עצוב לגלות שאפילו יוצר מוכשר כמו דודו טסה, שמצוי בימים אלה בשיא תפרחתו, לא מצליח להחזיר את הצבע למלים וללחנים של שלמה ארצי - או, ליתר דיוק, לצלו החיוור של מי שהיה במהלך שנות השמונים והתשעים אחד המוזיקאים המבריקים בישראל.

גם כאן, כמו בסינגלים הקודמים שארצי הוציא עד כה מהאלבום הזה, ניתן למצוא בכל תו ובכל מילה עדויות חותכות לעייפות החומר, ובכלל, להיעדר און מוזיקלי וטקסטואלי. העיבוד האתני של טסה היה יכול, אולי, לשחרר את ארצי מהלאות המבאסת שהוא שרוי בה לאחרונה כיוצר, אבל כשאין בנמצא חומר גלם ראוי לעבוד איתו - כלומר, שיר טוב - גם כשפים של קוסם-אולפנים מנוסה ורב מוניטין כמו טסה לא עובדים. בכל מקרה, כמו שזה נראה עכשיו, מוטב שארצי יתמקד רק בלקחת. ממילא אין לו ממש מה לתת.

שום כישלון בשום אירוויזיון לא יכול לסתור את העובדה ש-Time - השיר שלא הצליח לשכנע את אירופה שאיזבו היא להקה מעולה - הוא הדבר הכי מעניין, מרענן וכיפי שהרדיו השמיע כאן במהלך השנה החולפת. בנוסף לכך, Time גם היווה נקודת ציון חשובה, אולי אף קריטית, בתולדות הלהקה, ובכלל, בתולדות הרוק המקומי. הוא הוכיח שהמלודיות המשוחררות והסמי-פסיכדליות של רן שם טוב, שמתכתבות עם צלילים מהסוג שאף אחד לא עושה כאן, עדיין איכשהו מסתדרות יפה עם אוזניים ישראליות - על אף שהללו רגילות לספוג כאן בעיקר דברים שכל קשר בינם לדמיון בריא וליצירה אינדיווידואלית מקרי בהחלט.

למעשה, איזבו מספקים, בעצם הימצאותם בין כתלי הפלייליסט של גלגלצ, אופטימיות זהירה לעתיד מוזיקלי אחר, טוב יותר, שבו גם למי שבוחר שלא להישמע כמו אף אחד אחר יש סיכוי להיות כוכב בישראל. אם גם Dizzy - שיר מהורהר, פחות קליט וסוחף מ-Time, אבל מולחן היטב ויושב על עיבוד מרהיב של קלידים וגיטרות - יהפוך ללהיט, אז בכלל, אף אחד לא יעז יותר להשוות בין אינסידנט האירוויזיון שלהם לזה של להקת "פינג פונג", עליה השלום והלא להתראות. בעצם, גם ככה, צריך להרביץ למי שעושה את זה. כן, להרביץ. עם אגרופים, בעיטות, ראסיות לראש, הכל - עד שימות, יימח שמו.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...