והרי החדשות: פוליטיקה זה משעמם
הבנות מנסות להגיש חדשות והבנים מנסים להתחיל עם בנות. באופן מפתיע, שני הצדדים נכשלים. העיקר שלמדנו קצת על הפליטים, על ראש הממשלה השחור של אמריקה ועל כך שמשי יפה. אבל ממש יפה
הבנות מתכוננות לקראת המקצוע הראשון בחייהן: להיות מגישות חדשות. תוך כדי ההכנה עולות תהיות חשובות, כמו זו של שיר: איך ראש ממשלה אמריקאי יכול להיות כושי? ובכן, שיר, יש הרבה אנשים שם שבאמת תוהים איך זה קרה.
הבנים מתבקשים לתת מחמאה לבנות וכולם נכשלים עד ויקטור, שחונך יפה אומר לסיוון "את כל כך יפה". לא, דדי, לג'ולי לא איכפת שאתה מרוצה מזה שקיבלת אותה. זה מעניין אותה כמו שאת סיגל ריגשה העובדה שיבגני חשב שהעגילים שלה תואמים לשמלה. אומרים לכם לשלוף מחמאה? בלי לחשוב, מיד, "את יפה". ככה הכי טוב.
דלית מתכוננת להגשת חדשות, ואפילו לא טורחת להכחיש שהיא לא מקשיבה למה ששחר מנסה ללמד אותה. המילה "פולין" מזכירה לה פוני, והיא טורחת לבדוק כל רגע אם הוא עדיין נראה טוב ובלי חורים. אכן, חשוב. אולי לכן יונית לוי מעדיפה בלי. שיר מפגינה ידע בנוגע לפליטים: "פוליטיקה רוצה לגרש אותם מהארץ". לדעתה זה רע, כי הם מבשלים, מגהצים ומנקים לנו, ויהיה מאוד קשה בלעדיהם. הגיוני. היא מסבירה שאלמלא העוזרת הפיליפינית שלה היא לא הייתה יודעת לרכוב על אופניים, ותנו לנו להעריך את מאמצי העוזרת ולנחש שללמד את שיר זה משהו שלקח הרבה, הרבה מאוד זמן.
בשלב הזה מגיע סיפורו המרגש של אדי, שנמשך לאורך דקה וחצי, ובקיצור הוא משהו בסגנון: "הייתי בסופר, ראיתי את דני רופ, קניתי חלב, הוא גם קנה משהו". ללא ספק, משהו לספר לילדים עליו. משי כמובן עפה על עצמה, על המראה שלה, על היופי שלה ועל כל דבר שלא קשור ליכולת השכלית שלה. רגע, יש מצב שגם על זה היא דיברה. משי בכלל לא צריכה לצידה את אדי, שמעריץ אותה ככלבלב עיוור: היא מסוגלת להעריץ את עצמה ללא הרף, 24 שעות ביממה, והיא עושה את זה הכי טוב מכולם.

שיר מסבירה לנו ש"אל תשאל, אל תספר" זו מדינה חסויה, ואיכשהו, כשנכנסים לתוך הראש שלה, זה נראה סביר לחלוטין. קיימת איזו מדינה בצפון אמריקה, שאסור שאנשים ידעו עליה, ולכן אסור לדבר עליה גם. בעולם שבו האור לא מגיע מהשמש, אין דבר הגיוני מזה. לא כל כך ברור איך ציפו מהבנות לקרוא מהטלפרומפטר. בלי ניקוד, מילים שזזות ורובן ארוכות ולא קשורות בשום אופן לסייל שהולך להיות בזארה. כך הופכים "ימי כלילות" להיות ימים חסרי דאגה, והודיה, משוחררת גם היא מדאגות כציפור, מרוצה מעצמה עד הגג.
כשמשי נשאלת על עבירה פלילית שבה יכולים להאשים אותה, הדבר היחיד שעולה בראשה של המלאכית הוא המראה שלה. "שאני יפה מדי", היא אומרת, וסביר להניח שהיא גם בטוחה שהנצחון
נמרוד מדבר עם מוריה, והדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו באותם רגעים הוא מה יקרה אם הבחור יוריד את הכובע. מישהו זוכר אותו בלי הכובע? האם אי פעם הוא מוריד את הכובע? במקלחת, למשל? האם הוא נכנס למיטה עם הכובע? מה יש מתחת לכובע? האם השיער מחובר לכובע ותחתיו אין כלום? האם נמרוד הוא סוג של סייבורג שהכניסה לראשו מתבצעת באמצעות הורדת הכובע והקשת קוד סודי? כנראה שלעולם לא נדע.

אחרי שהבנים מנסים להתחיל עם בנות (ויקטור עם הלהיט "את מוכרת לי" ואדי משווה את פניהן לשמש), אי אפשר שלא לתהות מה באמת קרה כאן. מי הביא את הבנות להתעמל? מה אמרו להן? "יגיעו לפה כמה חנונים וינסו להתחיל איתכן, לאולג אל תסכימו לתת מספר כי הוא קריפ"? לא שאולג היה צריך את ההערה הזו, כי אולג הוא משי, רק בחנון: ברור לו שהוא חתיך סקסי הורס, ובגישה הזו הוא מנסה להתחיל עם הבנות. פלא, זה לא עובד.
הסצינה המבויימת בחדר הכושר מסתיימת (שירלי, גשי לבנים שריריים שמתאמנים כל היום, נראים מעולה ומוקפים בבנות חטובות שעושות כושר ותנסי להציע להם מספר טלפון. הבטחון העצמי שלך יגדל, מבטיחים), ושירלי מגלה שהיא מחבבת את ראובן. אהה, כמה טוהר ותמימות יש באהבה הראשונה, אבל מה הסיכוי שלה כשראובן מתעורר כל בוקר ליד אחת שנראית כמו שיר? לא הרבה, מתברר, וזה כמובן כי "הוא לא בשל לזוגיות שהיא רוצה". איך אולג היה אומר על זה? "פחחח".
טקס שליחת המודחים לחדר השאלות מגיע. משי מבטיחה שההחלטה הייתה משותפת, וברור לנו בדיוק מה זה אומר. ויקטור וסיוון וג'ולי ודדי נבחרים, ואחרי שהשניים האחרונים התקרבו במהלך הפרק ודדי הפך ממוזר לחמוד, ההימור שהם יישארו מתגלה כנכון. ויקטור מודה לסיוון ומספר למצלמה שהם היו זוג יפה, מבפנים לפחות, ושוב חוזרת התהייה אם ראינו את אותה תוכנית.
בפרק הבא: צירוף המקרים המוזר של יצחק רבין.
