בהשתתפות דבורה בש הנהדרת: "שם פרטי" מתאמץ להיות נינוח
"שם פרטי" מנציח את הערכים התיאטרליים - דיאלוגים מצוחצחים מדי ומשחק ראוותני - על חשבון אלמנטים מגרים חדשים שהיו אמורים להופיע בעיבוד הקולנועי
''שם פרטי'', בימוי: מתייה דלאפורט, אלכסנדר דה לה פטלייר, צרפת 2011
כך קורה שזכות הבכורה בסרט נשמרת לדיאלוגים המצוחצחים יתר על המידה, וכן מושם דגש מוגזם על מרכיב המשחק הראוותני על חשבון שמירת האיפוק החיצוני, שהוא כלל יסוד במדיום הקולנועי. האפקט המובן מאליו להחלטתם של המחז אים-במאים הוא ש"שם פרטי" שלהם נותר הצגה תיאטרלית, גם אם אי אפשר לשבת באולם ולהריח מקרוב את זיעת השחקנים. בעצם אפשר גם את זה. השחקנים בסרט מתאמצים כל כך להיות קולים ונינוחים, עד שריחות המאמץ הקולקטיבי שלהם מצליחים לחצות אפילו את מחסום המצלמה ולהתפזר על פני אולם ההקרנה.
פטריק ברואל, איש עסקים עשיר, סח לשארל ברלינג, גיסו הקולנועי, כי הוא החליט לקרוא לבנו העומד להיוולד בשם הפרטי "אדולף". ברלינג , פרופסור לספרות כריזמטי, יוצא מדעתו, ואפילו ואלרי בן גיגי, המגלמת את אשת הפרופסור ואחותו של המצליחן בעסקים, אינה משכילה לשכך את הטייפון של הוויכוחים והעלבונות, המתפרץ כתוצאה מההכרזה על בואו הקרב של אדולף ג'וניור.
האירוע האלים הזה - מהבחינה הרגשית וגם הוורבאלית - מתחולל בעיצומה של ארוחת ערב שאליה מגיעים ג'ודית אל זאיין, אשתו הקולנועית של ברואל, וגם גיום דה טונקדק, חברם הטוב של שני הזוגות, שביומיום שלו הוא אינו אלא נגן טרומבון בתזמורת הסימפונית של רדיו צרפת. מיותר כמעט להוסיף כי מרבית השחקנים ב"שם פרטי" גילמו את אותן הדמויות גם בגרסה הבימתית שלו, והם כאילו ממשיכים לשחק אל קהל דמיוני היושב בשורה ה-20 במקום להוריד את הטונים מול המסרטה.
ההלצה/לא הלצה סביב אדולף ממצה עצמה די מהר, למרות שהסרט שורף עליה כמעט שעה שלמה. אלא שבעצם העלאת הנושא האסור הזה לכאורה - שמו של הפיהרר - נפער פתח רחב העוסק באמונות קדומות, בהטיות גזעניות ובשנאות מוטמעות, שמכוסות היטב בשכבות של אמפתיה מלאכותית. ארוחת הערב - שממלאת את מרבית דקות העלילה - ניצבת אם כך בפני סכנת פיצוץ.
מדובר אם כך בקומדיית בולוואר נוסחתית לגמרי, שלא ברור מה יותר מעצבן בה - ההתעקשות להשאיר את ההתרחשויות העיקריות בחדר אחד, כאילו מדובר בהצגה דלת תפאורות, או דווקא אותם קטעים ספורים וקצרצרים שבהם צמד הבמאים מחליט לשחק אותה קולנוענים, ולכן הם מזיזים החוצה, כביכול אל חוצות פריז, את מצלמתם.
לפני כמה חודשים הוצגה פה גרסתו הקולנועית של רומן פולנסקי למחזה "אלוהי הקטל", שגם שם התעוררה אותה הבעיה. הגישה האלגנטית של פולנסקי, והיד הבוטחת שלו, חסכו במקרה ההוא קצת מהבעיות המעיקות על "שם פרטי", שלא מזכיר כלל את הסרט ההוא. שהרי דלאפורט ודה לה פטלייר הם חובבנים גמורים יחסית לניסיונו הפילמאי האדיר של עמיתם הפולני.
עוד בקולנוע:
>> התחום האפור: כך הפכה סשה גריי מכוכבת פורנו לשחקנית
>> "לרומא באהבה": מיחזור ציני של קיטש מחושב היטב
>> למה כל כך רציני?: האויבים הגדולים של באטמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם