אלונה קמחי: "המדינה שבה אני חיה היא מדינת תל אביב"
אלונה קמחי אינה יכולה לשאת את הלבוש של הגבר והאישה המקומיים. היא סבורה שלילדים הרוסים יש חינוך טוב יותר מזה של הישראלים ונמאס לה כבר להיות יחצנית של ספרה החדש. שלום לך, התנשאות
אלונה קמחי ואני נפגשנו לראשונה, פנים אל פנים, בקומה התחתונה של מועדון אלנבי 58 (שהיה אז, באותם ימי תום רחוקים של אמצע-סוף שנות ה-90, באופן לגמרי רשמי, אחד מעשרת מועדוני הלילה הטובים בעולם). אני כמובן ידעתי מי היא – שחקנית, פזמונאית וסופרת האחראית לרב המכר "אני אנסטסיה" – וכמה היא יפה וחכמה, הרבה לפני שנפגשנו פיזית. יזהר אשדות, בעלה, כבר היה חבר טוב שלי. בכל שיחה שלנו על כוס בושמילס בלי קרח בבר הגלולה (עוד מיתולוגיה תל אביבית שיום אחד מישהו יכתוב את סיפורה ויעשה עליה דוקומנטרי של 50 דקות לערוץ שמונה) הוא היה חוזר ואומר שאני צריך להכיר את אלונה. כעבור זמן מה זה קרה.
יזהר הכיר בינינו באותו בר, והדבר הראשון שאלונה אמרה לי היה משהו בנוסח "אתה נראה כמו בוב דילן הצעיר בתקופת המעבר שלו מאקוסטית לגיטרה חשמלית". אז, לפני 16 שנה, הייתי בקושי בן 20, ולא יכול להכיל מחמאה נדירה כזו. קל וחומר כשהיא יוצאת מפיה של הדיווה של תל אביב, אלונה קמחי.
מאז חלפו, כאמור, יותר מ-16 שנה, ונשארנו חברים טובים. יש בה דבר מה שמצמית אותי: מצד אחד אצילית כמו ברונית דוברת צרפתית מאחד הרומנים הרוסיים הגדולים של סוף המאה ה-19, ומצד שני היא גם גיבורה תל אביבית מקומית שלעולם לא שכחה את מוצאה האוקראיני או את הצ'כונה בקריות. היא אף פעם לא תצא פראיירית בשיחת סלון; היא לעולם לא תנצור את לשונה גם כשברור לה שדברי האמת שבפיה הולכים ממש להכאיב למאזין, כי היא יודעת להיות גם גבירה אריסטוקרטית וגם קשוחה כשצריך. ומעל לכול, היא תמיד שומרת על פסון של טיל בליסטי וסטייל של פאם פטאל מסרט של ז'אן פייר מלוויל.
אולי לא נעים כל כך להגיד, אבל "ויקטור ומאשה", הרומן החדש של קמחי, החמישי במספר, הוא גם הטוב ביותר שלה. מעבר לכישרון הכתיבה ולשליטה שלה במשלבי השפה העברית (שאינה שפת האם שלה) ומכמניה יש בספר הזה מפגש ראשון מסוגו של הקורא העברי העכשווי עם סיפורה של העלייה הרוסית (ושל הגירה באופן כללי). זהו גם סיפור כן של התבגרות, יופי ואכזבה והוא נשאר איתך הרבה אחרי שסיימת לקרוא בו. ויש ב"ויקטור ומאשה" גם מפגש חזיתי עם התפיסה האסתטית של אלונה שהיא כמעט רדיקלית במונחים ישראליים. העניין שלה ושלי באסתטיקה, סטייל ואופנה היה תמיד גורם מרכזי מאוד בדיאלוג ארוך השנים שאנו מנהלים והוא נראה לי כמו המשך ישיר לקריאה בספר החדש שלה.
כחבר ותיק וכמי שמכיר אותך הרבה שנים לא יכולתי שלא לחשוב עלייך מאחורי כמה וכמה מונולוגים ששמת בפיהם של קתרין ומאשה בכל הנוגע לחוסר התרבות של הישראלים הילידים לעומת התרבות הרוסית-אירופית. האם אני צודק?
"אתה צודק, יקירי. יש לציין שהטענה הזאת היא הרבה יותר מדויקת כשמדברים על שנות ה-70 בארץ, התקופה שבה מתרחשת עלילת הספר. ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, תרגומים ארכאיים לספרות עולמית – הקשר של הארץ עם העולם היה מוגבל בהרבה משהוא עכשיו. מלבד זאת הילדים של המשפחות היהודיות ברוסיה באופן מסורתי קיבלו חינוך טוב בהרבה מהילדים המקומיים, אפילו אלה שבאו ממשפחות טובות. הילדים הרוסים לרוב למדו לנגן בכלי כלשהו, הורגלו לקרוא הרבה ספרים, למדו בלט ושח.
"אלה דברים שבימינו הפכו להרבה יותר שגורים גם בארץ – הילדים לומדים בבתי ספר ייחודיים לאמנות, לטבע, מקבלים השכלה הרבה יותר רחבה. אבל שוב – אלה הם פני הדברים בתל אביב ובעיקר בקרב משפחות מהמעמד הבינוני ומעלה. אני מניחה שבפריפריה ואצל אוכלוסיות פחות אמידות מצב העניינים הוא מתקדם פחות. הילדים הרוסים קיבלו חינוך וספגו תרבות ללא קשר למצב הכלכלי של משפחתם או למקום שבו גרו".
בהמשך לאותה שאלה: קתרין ומאשה מתריסות הרבה כנגד העילגות, חוסר הנימוס וחוסר התרבות של הישראלים, אבל בין השורות אפשר גם להבין מכך ביקורת כללית על העדר סגנון וסטייל אצל הישראלים, נושא שעלה הרבה בשיחות שלנו בעבר. האם את עומדת מאחורי ההבנה הזו?
"אני לא יודעת לומר לגבי ישראלים בכללותם, אבל בתל אביב, בשכונה שלי – משולש שינקין, זה נכון לחלוטין. אף כי תל אביב היא עיר גדולה והכי זוהרת שיש בישראל, הדימוי הזה נותר בעיקר בדמיון. בשכונה שלי, שהיא לב העיר, האנשים לובשים בעיקר סמרטוטים. הגברים קירחים ומתגנדרים כמעט כולם כאחד במכנסי שלושת רבעי, כפכפים וחולצות טי ישנות ומרופטות, ואילו הנשים, במיוחד האמהות, עוטות בגדי טריקו מסמורטטים ונעלי אצבע כאילו רק עכשיו יצאו מהמיטה. השאלה הנשאלת היא האם גם למיטה אמורים להתלבש כך? החיים בישראל קשוחים – המלחמות, השמש הקופחת, המצב הכלכלי. אני מניחה שאלה רק חלק מהסיבות שבגללן התל אביבים נוטים להיות מרושלים כל כך".
אהבתי מאוד את ה'שחזור התקופתי' ברומן וזה מעניין כי אף פעם לא חשבתי על אותן שנים, סוף שנות ה-70 תחילת ה-80, כתקופה אסתטית במיוחד, ועם זאת, מהכתיבה שלך מצטיירת תקופה שנראית טוב יותר מישראל של היום, לא?
"הישראלים אף פעם לא היו גנדרנים גדולים. בשנות ה-70 עוד היו שרידים מהשיק הפלמ"חניקי של יפי הבלורית והתואר והתגנדרות נתפסה כמשהו קצת גלותי או 'פרחי'. הישראלים השורשיים התהדרו ברישול שלהם אף על פי שגם לרישול הזה כמובן היו חוקים משלו – הכיסים המציצים ממכנסי הג'ינס הגזורים, נעלי הפלדיום, הליוויס עם הפתק האדום. העולים החדשים היו גנדרנים יותר כי כך הורגלו – הבנות הרבו להתאפר ולבשו מכנסי גברדין וחולצות פנסים שמתפוצצות בחזה, הנשים הרוסיות והגרוזיניות התהדרו בשמלות צבעוניות ואיפור כבד, הגברים, מסמורטטים ככל שיהיו, תמיד החזיקו חליפה בארון ולו הזולה ביותר.
"בשנות ה-80
האם את בכלל יכולה להצביע על ישראלים סטייליסטים כלשהם? כי אני מתקשה מאוד במשחק הזה.
"תשמע איתמר, למה להתחסד – תל אביב מלאה בנשים יפהפיות שלבושות נפלא. לרוב אלה נשים צעירות. כאילו אחרי הנישואין אפשר להתחיל לפרוק עול ולשקוע בשגרת הסמרטוטים. יען כי התאמצנו מספיק, למה לנו לטרוח. למרבה הצער, הקהל הכי הדור שתוכל למצוא כאן הן כלבות עשירות (ריץ' ביץ') מהפרוורים, או נשות אוליגרכים רוסיות. אך זה לרוב בטעם מזעזע. הרבה כסף ומעט סגנון. אני לא יכולה להצביע על ישראלים ספציפיים שהשיק הוא ייצוגם האותנטי, אך לפעמים בחורף אני נתקלת ברחוב בגבר בודד בז'קט וצעיף קשמיר והלב שלי מתחמם".
תסכימי איתי שבמובנים רבים יש אלמנט כמעט אידיאולוגי באנטי-סטייל הישראלי?
"מותק שלי, למה 'כמעט'. בישראל יש אידיאולוגיה מפורשת נגד סגנון והידור. כמו שאמרתי קודם אלה גם שרידים מימי קום המדינה, כשהחאקי והמכנסיים הקצרים משלו בכיפה. רק הטיפוסים הגלותיים העלובים התגנדרו בבגדים שנראו למקומיים נלעגים. כל אותם מהגרים מאירופה נחשבו לפסולת אנושית עלובה וחסרת תקנה. צחקו עליהם ובזו להם. מובן שזה הקרין גם על האופן שבו התלבשו.
'הרישול בארץ הועלה לדרגת אורח חיים. כאילו הבחירה בהופעה נאה יש בה דבר מה שטחי, נרקיסיסטי, מתאמץ.
"אנשים מצהירים בהופעתם המוזנחת את הבוז שלהם לכאורה לאלמנטים החיצוניים כאילו הם פחותי ערך, נחותים אל נוכח סגולות פנימיות נעלות. אולי זה סוג של מרד בתרבות האמריקנית, בטלוויזיה, בפרסומות – כל אותם מוקדים של עיסוק בחיצוני ובחיצוני בלבד. כאילו יש דבר מה פחות ערך בהופעה נאה, משהו שטחי, לא רציני, קל דעת ואילו כאן, אתה יודע – החיים קשים, אין זמן לשעשועים קלילים שכאלה. זה דבר שהוא ישראלי במיוחד. מלבד זאת אין כאן שום מסורת של שיק כמו שיש אצל הפריזאים למשל או האופנתיות הלונדונית הנועזת או אפילו גלאם אמריקני בנוסח לוס אנג'לס. לעולם נישאר בעידן הקוקו והסרפן, ואילו על טיפוסים כמוני וכמוך יסתכלו כאילו אנחנו בעצמנו קצת קוקו.
זה עניין מוזר מאוד לקרוא ספר של חבר קרוב. הספרות מפגישה אותך עם צדדים אחרים של האדם שאתה מכיר, שהיו עד לרגע הקריאה סמויים מעיניך. אחרי שסיימתי את "ויקטור ומאשה" הרגשתי צורך עז (ומעצבן נורא) להבין עד כמה הספר הוא ביוגרפיה של אלונה, החברה הוותיקה שלי, שלפתע הרגשתי כאילו אני לא ממש מכיר.
מאשה מתוארת בתחילת הספר כבחורה ג'ינג'ית לא נאה במיוחד. האם היית אי פעם ג'ינג'ית והאם הרגשת אי פעם שאת לא אישה יפה (והרי כולנו יודעים עד כמה את נאה)?
"תודה על המחמאה, יפהפה שלי. למעשה בזכות האמא העוטפת שלי תמיד החזקתי מעצמי יפהפיית הנילוס אף על פי שהדבר לא תמיד היה כך – בנעוריי היו תקופות שהייתי נערה שמנמנה וגם החצ'קונים קפצו לבקר. לא הבנתי כלום באופנה היוקרתית והתלבשתי כמו פרחולה קטנה במכנסיים צמודים. ובכלל – גם אם הייתי רוצה להתגנדר בתחכום – לא היו לי התקציבים לכך. אני זוכרת שפעם הוזמנתי למסיבה בווילה עשירה על הכרמל וסבתא שלי הקטינה עבורי חליפת פשתן ענקית של סבא שלי על מנת שאיראה כמו דיוויד בואי בתקופת ה-Thin white duke.
"אך גם כשלא הבנתי דבר באופנה המעודכנת נורא אהבתי להתגנדר. מדי כמה חודשים אמא הייתה לוקחת אותי באוטובוס לחיפה ושם הייתה קונה לי סט של בגדים, לרוב חצאית וחולצה ונעלי עקב – כך התמכרתי לעקבים, ואני אפילו ישנה וקופצת באנג'י איתם עד עצם היום הזה".
בספר יש הרבה אזכורים למוזיקה שחדרה אז לארץ כמו הפאנק והגל החדש. האם דברים אלו גם עיצבו משהו בחייך?
"הייתי ילדה פרובינציאלית מהקריות שלא הרחיקה לכת מעבר לבוני אם, אלטון ג'ון ואבבא, אך בהדרגה הטעם שלי השתנה – הכרתי הרבה תיירים ומתנדבים מקיבוצים. תמיד היו להם מזוודות קטנות מיוחדות לקלטות ושם התגלו אוצרות של ממש, מניל יאנג, הסטונז ואמרסון לייק ופאלמר ועד מנפרד מן ולד זפלין. הילדים המפונקים מהכרמל שמעו גם הרבה בואי והרבה גל חדש. זו הייתה מוזיקה שנשאה בתוכה מסר תרבותי של רוחב אופקים וניחוח של ארצות רחוקות ואופנתיות. זה הסעיר אותי. רציתי להיות חלק מזה. לבשתי ז'קטים שחורים צרי דשים עם סיכות עגולות של להקות וחלמתי על לונדון".
יש תחושה חזקה מאוד בספר הזה – שגם לא פעם מעניקה לו הרבה מכוחו – שמבין כל ספרייך הוא הקרוב ביותר לביוגרפיה האישית שלך. האם זה נכון?
"אשוב ואומר לך את מה שהוא בעיניי האמת הכי עמוקה בעניין הזה – תיזהר מהנאיביות שבאמונה כי הסופר הוא הדמות בספר. מי כמוך יודע! אנחנו משתמשים בחומרים שאנחנו מלקטים מחיינו, אך ספרות היא לעולם ספרות, פיקציה וקו עבה ובלתי חדיר מפריד בינה ובין המציאות של הסופר".
"בכלל לא. למעשה אני מרגישה יותר מדי בבית, אם דבר כזה אפשרי בכלל. בארצי? והלוא אתה יודע יפה שהמדינה שבה אני חיה היא מדינת תל אביב. מדינה השונה מאוד מיישובים אחרים בארץ. בתל אביב אני כמו דג במים. לא יודעת איך הייתי מרגישה אם היו מעבירים אותי להתנחלות או לחלופין לאשדוד. קורה שאני מרגישה כל כך מוקפת בביתיות הזאת שהיא הופכת לנטל, דביקה וטורדנית כמו אוויר לח בקיץ. זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לנסוע לחוץ לארץ ועושה את זה מתי שרק מזדמן לי. הכי אני אוהבת את פריז – הבית שלך בימים אלה. בפריז אני גם זרה וגם מקומית. הספרים שלי יוצאים שם ובשל כך אני מרגישה קצת שייכת, אך אני יכולה ללכת שעות ברחובות, להיכנס למקומות שונים ולא לפגוש נפש חיה שאני מכירה – מצב בלתי אפשרי בתל אביב ובארץ בכלל".
מי הסופרים האהובים עלייך כרגע בארץ ובכלל?
"אוף, איך אתה מכל האנשים שואל שאלות קשות כאלה. יש אינסוף סופרים שאני אוהבת. באופן כללי אני אוהבת מאוד ספרות אמריקנית של המאה ה-20 – דה לילו, קארבר, ג'ון צ'יבר, המינגוויי ופיצג'רלד, בשביס זינגר, ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות. גם בארץ אני אוהבת לא מעט סופרים – אלון חילו, ניר ברעם, אתגר קרת, צרויה שלו, מאיר שלו, אלכס אפשטיין ועכשיו כשתוציא את ספרך אין לי ספק שתצטרף לרשימה שלי כי אתה כותב נפלא".
מה התוכניות לעתיד הקרוב? האם את ישר מתחילה ספר חדש כשאת מסיימת אחד או מתפנה לדברים אחרים?
"ובכן יקירי, מיד עם סיום הכתיבה של 'ויקטור ומאשה' הסתערתי על הספר הבא, אבל עכשיו התהליך הזה קפא לצערי כי כולי נתונה בסחרחרה של הוצאת ספר ושכחתי בכלל איך כותבים. הפכתי ליחצנית ואני מתביישת בעצמי. אז כן – אני מתכוונת לכתוב עוד ספר ממש בקרוב בלי לחכות את כל הזמן הבלתי אפשרי שחיכיתי עד הספר הנוכחי.
"אני עומדת לביים סרט של חצי שעה לפרויקט צרפתי שיכלול שתי במאיות יהודיות (אני אחת מהן) ושתי במאיות פלסטיניות, ובכלל – הקולנוע מטריף את דעתי ואני מקווה שכבר השנה אתפנה לעבוד על תסריט לפיצ'ר שאביים יחד עם יזהר. חוץ מזה אני מתכוונת כהרגלי להתגנדר ולהתענג על בגדים יפים ועל היופי שבעולם בכללותו".
עוד בספרות:
>> המציאות הנבראת בתוכנו: פרוסט נותן שיעור באמנות הכתיבה
>> הזירה הלשונית: הסיפורים שמאחורי שמות הרחובות
>> להטוטן של מילים: יחזקאל נפשי מספיד את רמי דיצני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם