פרק מספר: רומן המתח - "נקמת הסיירת" של דורון מאירי
המלחמה הפרועה בין ארגוני הפשע הגדולים בישראל מחריפה, ואזרחים נהרגים. השר לביטחון פנים מחליט לשים קץ לבריונות ברחובות. קראו
עם כמות הזפת שמילאה את שתי ריאותיו, רוני אלקיים יכול היה לאטום את גג ביתו לפני עונת הגשמים.
במשך שנים, בעיקר מאז שנכנס לעולם הפשע, נהג לעשן בין ארבע לחמש קופסאות קאמל ביום. או ליתר דיוק – ביממה. הוא היה מאלה שמכוונים לעצמם כמה פעמים שעון מעורר לאמצע הלילה כדי לקום לעשן. שחס וחלילה לא יפסיד משהו בשעה שהוא ישן. גם כששכב עם שפעת וקדח מארבעים מעלות חום, גם כשסבל מהצטננות אכזרית – הסיגריה הנצחית לא עזבה את זווית פיו. הריח שבקע מגופו ומפיו היה בלתי נסבל. צבע הליחה שלו, שאותה נהג לירוק לכל עבר בכל הזדמנות, היה סגול כהה.
על היגיינת הפה לא הקפיד במיוחד, וצחצוח שיניים לא תמיד נכלל בין הפעולות היומיות שלו. לנוכח כל זאת אפשר היה בהחלט להמר במלוא הביטחון על כך שאף חברה לייצור משחות שיניים או מברשות שיניים לא היתה שוכרת את שירותיו כפרזנטור שלה.
בעולם התחתון קראו לו "הבואש". האגדות סיפרו שפעם, באמצע נשיקה צרפתית ממושכת, מישהי הקיאה לו בתוך הפה מרוב גועל.
כמה פעמים ניסה הבוס שלו, שמשון בן-אבו, לשכנע אותו לרדת קצת בכמויות. על גמילה לא העז אפילו לדבר. הוא ידע שהסיכוי לכך שואף לאפס.
אבל מה שלא הצליחה לעשות אשתו במשך שנים של ניסיונות שכנוע, במה שלא הצליח בן-אבו – הצליח לעשות תינוק אחד. כשנולד בנו הבכור לא היה גאה ומאושר יותר מרוני אלקיים. הוא היה מסוג הגברים שאם בדיקת האולטרסאונד היתה מצביעה על כך שאשתו נושאת בבטנה "חס וחלילה" בת – היה חונק במו ידיו גם את אשתו וגם את הגינקולוג. הוא רצה בבית רק בן זכר. בוודאי כשמדובר בילד ראשון.
בפעמים הראשונות שבהן בנו פרץ בבכי מר בכל פעם שהוא הרים אותו על ידיו או חיבק אותו חשבו אלקיים ואשתו שהילד פשוט מחפש את המגע של אמא. אבל כשזה נמשך עד גיל שנה, ואחר כך גם בגיל שנתיים – הבינו שיש כאן בעיה. היועצת שאליה פנו אבחנה מיד את הבעיה.
"אני לא רוצה לפגוע בך, אבל נראה לי שמה שמרתיע את הילד שלך זה הריח הכבד של הסיגריות שנודף ממך. ילדים מגיבים לא טוב לריחות רעים."
ברגע הראשון הוא רצה לסטור לה בכוח, אבל היועצת לא הרפתה. במיוחד כששמעה שהוא מעשן כבד גם בתוך הבית: "אם תמשיך ככה הילד שלך יקבל סרטן עוד לפני שיגיע לבר-מצווה."
עם כל תשוקתו לעישון הצליח אפילו רוני אלקיים להבין שאם הוא רוצה ילד בריא, שגם יאריך ימים, עליו להירגע קצת.
***
לא שהפסיק לעשן, אבל בהחלט ירד בכמות. הימים לא היוו בעיה, ממילא כמעט אף פעם לא היה בבית, אבל בלילות נאלץ לעשות לעצמו מנהג קבוע. במקום לעשן בתוך הדירה, יצא החוצה אל המרפסת כדי שהעשן לא יזיק לבנו הקטן. שאיפתו הגדולה היתה להפסיק לעשן לגמרי.
הוא לא שיער בנפשו עד כמה שלב הגמילה קרוב.
רוני אלקיים התרכז כולו בסיגריה שבפיו. ג'יפ הרנגלר הפתוח שנכנס לרחוב והתקדם לעבר הבניין שבו התגורר לא הדליק אצלו שום תמרור אזהרה. "הבואש" הצית גפרור וקירב אותו אל קצה הסיגריה. עוד לפני שהצליח להדליק אותה נשמע רעם אדיר. שבריר שנייה לאחר מכן חצה טיל לאו את גופו לשניים.
כמה פעמים הזהיר אותו עידן אלטמן – כשאתה על הכוונת, כשהאויבים שלך מחפשים להוריד אותך בכל רגע – אף פעם אל תיכנס לשגרה. אל תסגל לעצמך הרגלים קבועים. האויב עוקב אחריך.
אבל התאווה של רוני אלקיים לסיגריה היתה חזקה יותר.
***
"פיצוץ חזק ברחוב שלמה בן-יוסף ברמת אביב ג'. פרטים בהמשך".
הודעת הביפר המשטרתית תפסה את גיא בפאב הסמוך לדירתו. הוא הנחית את כוסית הוודקה הקפואה על דלפק העץ הגס ומיהר להתקשר למיכל. אלא שמישהו הקדים אותו, הטלפון שלה היה תפוס.
עכשיו הסלולרי שלו צלצל. על הקו היתה המאזינה. כמו כל מערכת של כלי תקשורת שמכבד את עצמו, העסיק גם "חדשות היום" צעירים, בעיקר סטודנטים, שתפקידם היה לשבת באחד החדרים, להאזין לרשתות הקשר של המשטרה ולהודיע לצלמים ולכתבים על אירועים בזמן אמת. פעמים רבות הקדימו ההודעות של ההאזנה בעיתון את ההודעה המשטרתית, וזו הסיבה שצלמי העיתון הגיעו ראשונים למקום האירוע ולא אחת זכו בצילומים בלעדיים ונדירים.
"היי, גיא, זו המאזינה מהמערכת. יש דיווחים על פיצוץ חזק בצפון העיר, כנראה ברמת אביב."
"אני יודע. כבר קיבלתי הודעה מהמשטרה. בואי תחדשי לי. יש נפגעים?"
"עוד לא הצלחתי להבין, אבל הם מדברים על פיצוץ ענק ועל נזק לא קטן בדירה."
הוא חבש את הקסדה, התניע ויצא לדרך. מסביבו שעטו ניידות ואמבולנסים ביללות צופרים אל מקום הפיצוץ.
כשהגיע למקום, זירת האירוע כבר היתה מוקפת בסרט הפלסטיק המשטרתי הזוהר. הוא זיהה מיד את ראש היחידה המרכזית, הימ"ר, של מחוז תל אביב והבין שאם האיש נמצא שם מדובר כנראה באירוע רציני. העובדה שגם מיכל כבר היתה במקום העידה
גבר ואישה כבני שבעים הוצאו מהבניין על גבי אלונקות גלגלים והוכנסו לתוך אמבולנס. הם היו בהכרה. גיא לא הבחין בסימני פציעה כלשהם על גופם.
מכוניתו המשטרתית של מפקד המחוז ניצב אורי שהרבני נכנסה בסירנה לרחוב. השעה היתה כבר אחרי אחת-עשרה וחצי בלילה, וממערכות העיתונים החלו ללחוץ על הכתבים להעביר במהירות את החומר. "בעוד פחות משעה העיתון נסגר," האיצו בהם. ברשתות הטלוויזיה נלחצו לקבל חומר חי לקראת מהדורת חצות, וחבורת העיתונאים כולה שיגעה את מיכל.
"אלוהים, אי אפשר איתכם. תירגעו. עוד כמה דקות ראש הימ"ר ייצא החוצה וימסור לכם את כל הפרטים," אמרה להם בפעם המי יודע כמה.
ניצב שהרבני יצא ראשון מהדירה. אור זרקורים חזק ובהיר שטף אותו – ועשרות העיתונאים התנפלו עליו בשאלות.
"ניצב שהרבני, האם זה נכון שנעשה כאן שימוש בחומר נפץ? האם יש הרוג?"
"רבותי וגבירותי, תנו לי לדבר אם אתם רוצים לקבל מידע על מה שקרה. ראשית, ברצוני לומר שמדובר באירוע חמור ביותר וכי המשטרה תעשה כל שביכולתה כדי לאתר את מבצעיו ולהעמידם לדין. כפי שכולכם כבר מבינים, למרות שזירת האירוע נראית כמו מקום שבו ביקר מחבל מתאבד מהחמאס, מדובר באירוע פלילי. חיסול חשבונות בעולם התחתון."
"מי ההרוג?"
"ההרוג הוא ככל הנראה רוני אלקיים, בן שלושים ושמונה, האיש מספר שלוש בארגון הפשיעה של שמשון בן-אבו. חלק מכם בוודאי כבר מכירים את שמו. לפי המידע שיש בידינו הוא ריכז את ענייני הסמים ואת ההלוואות בשוק האפור של הארגון. אני מדבר כאן על אדם שגלגל עשרות מיליונים בשנה, אם לא יותר."
"האם אתם מעריכים שהוא חוסל על ידי האנשים של ראובני, כנקמה על החיסול של יניב חכימה?"
"אתם אמרתם."
"ברשותך, האם תוכל לספר כיצד בוצעה ההתנקשות? האם זה נכון שהטמינו לו מטען חבלה במרפסת?"
"לא מטען חבלה, אבל משהו כזה. ירו לעברו טיל לאו. או יותר נכון – ירו עליו. הטיל פגע בו ישירות. בואו נאמר שהאיש מת בלי כאבים."
"האם יש עוד נפגעים? ראינו זוג מבוגר שפונה מכאן באמבולנס."
"אשתו של אלקיים היתה בדירה בזמן האירוע עם התינוק שלהם. למרבה המזל, שתי דקות קודם לכן התינוק התחיל לבכות והיא לקחה אותו אליה למיטה. למה מזל? משום שהטיל המשיך במעופו אחרי שחתך את אלקיים, ועבר דרך סורגי המיטה של התינוק."
"איך אתם יודעים?"
"משום שמיד אחר כך הוא חצה את הקיר שנמצא אחרי המיטה וחדר לדירה של השכנים, זוג בני שבעים פלוס. גם לדירה שלהם נגרם נזק, אבל הם לא נפגעו פיזית. רק הלם."
"האם יש עצורים?"
"עוד לא, אבל מעדות של אחד השכנים אנחנו יודעים שהטיל נורה מתוך ג'יפ פתוח מסוג רנגלר בצבע שחור. העדות נמסרה מאדם שבעצמו מחזיק ג'יפ, ושמבין משהו בעסק הזה. זה מצטלב לנו עם העובדה שלפני כעשרים דקות ג'יפ שכזה נמצא נטוש במרחק שני קילומטרים מכאן. לפני כמה דקות גם מצאנו באזור את הגג של הגי'פ זרוק על אחת המדרכות. הם הורידו את הגג כדי שיוכלו לירות את הטיל תוך כדי נסיעה."
הכתב של גלי צה"ל הקשה.
"מה הקשר?"
מפקד המחוז שחרר לעברו עקיצה.
"אם היית משרת ביחידה קרבית – היית יודע. כשיורים טיל לאו יש רשף. אי אפשר לירות אותו מתוך רכב סגור. אתה צריך מאחור שטח פתוח."
שני גברים מזוקנים, מצוידים באלונקה ובשקית ניילון גדולה, ניגשו לניצב שהרבני.
"אנחנו מזק"א. באנו לקחת את הגופה. זה בסדר עכשיו?"
מפקד המחוז גיחך בציניות.
"גופה? אני מקווה שהבאתם פינצטות."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם