שחקן, נשמה: למה אדריאן ברודי נמצא בחופשה מתמשכת?
אחרי שצילם שני סרטים שונים לחלוטין זה מזה, אדריאן ברודי, השחקן הכי מסור בתעשייה, החליט לצאת לחופשה בלתי מוגבלת ו"להקדיש את עצמי לבילויים"
האמת שכן, אבל חשבתי שזה שם הקוד של כוכבים לסתם צרידות וזה פרח מזיכרוני. אבל כמו שמתברר, ברודי באמת לא יכול לדבר, לפחות לא בצורה שתיקלט בטייפ, אבל הוא מבטיח להשתדל, דלקת גרון או לא. "כשיהיה לי משהו ממש מדהים לומר, אני אשתדל להכניס שם קצת קול", הוא מבטיח, "עד אז, אני פשוט אלחש". אני מהנהנת בהסכמה ומחזיקה את הטייפ ממש קרוב. ברגעים מסוימים לאורך המפגש שלנו אני שמה לב שאני לוחשת, ומתנצלת. "את יכולה גם ללחוש", הוא מחייך, "זה נחמד".
אנחנו מתחילים במלמולים על הסרט החדש "ריחוק" ("Detachment"), שבו ברודי מגלם את דמותו של הנרי בארת, מורה מחליף שביום נאבק בקשיים של מערכת החינוך הציבורית, ובלילה מנסה לשנות את חייה של צעירה שהידרדרה לזנות. הסרט סוחף ומבריק אבל נטול צחוקים. מי שמחפש את זה, יוכל ללכת לסרט אחר של ברודי שיצא לאחרונה, "High School", שבו הוא מגלם את סייקו אד, סוחר סמים מוטרף שמצליח לגרום לבית ספר שלם להתמכר לחומר שלו. קשה למצוא שני סרטים יותר שונים, אלא אם כן, כמובן, חושבים על "הפסנתרן", שעליו קיבל אוסקר בשנת 2002, מול "טורפים" משנת 2010. ברודי הוא בהחלט לא השחקן שמתכוון להינעל בתוך טייפקאסט.
את "ריחוק" ביים טוני קיי, שעשה גם את "אמריקה X". בלב שני סרטיו עומדים גברים ששומרים על הסטואיות שלהם בתוך ים של לחצים, ובמובן מסוים חוקרים גוונים של גבריות מיוסרת. לכאורה "ריחוק" הוא סרט על כשליה של מערכת החינוך הציבורית, אבל ברודי עומד על כך שהוא גם על "הבדידות כמצב אנושי - סוגיה הרבה יותר חמורה".
"טוני יהיה הראשון לומר לך שהמטרה שלו לא היתה לעשות סרט שיבקר את מערכת החינוך, שכולנו יודעים שיש בה פגמים", אומר ברודי. "אבל אני חושב שעבורנו החינוך בא ממקום הרבה יותר בסיסי, והוא האחריות של ההורים ושל האנשים היקרים לנו. קצת תשומת לב וחמימות יכולות לשנות חיים שלמים. אני חושב הרבה על ילדים שלא מקבלים את הכבוד המגיע להם. אם יש דבר אחד שאליו אני
לחיי המשפחה של ברודי היתה השפעה בבואו לגלם את דמותו של הנרי בארת, שאותו הוא מתאר כהומאז' לאביו "ולתרומתו המאוד נדיבה לחברה, שעליה לא זכה לדי הערכה". אביו של ברודי היה בעברו מורה ואפילו הצטלם לסצנה בסרט, שבה גילם את האב המרוחק של הנרי. "הוא היה פשוט מבריק, אני נשבע לך. אמא שלי ואני היינו בשוק", ברודי מחייך.
הסצנה של אבא שלו נשארה על רצפת חדר העריכה אבל ברודי מקווה שהיא תיכנס לתוספות במהדורת הדי.וי.די. בינתיים הוא מאושר מהעובדה שהיה מסוגל לתת לאבא שלו קרדיט הולם לצד אמו הצלמת, שעל "ההשראה העצומה" שלה דיבר לא פעם בעבר.
ברודי גדל בקווינס, ניו יורק: "זאת היתה סביבה יחסית קשה, מבחינת השכונה" ; בפנים "היה בית שהיו בו אהבה וכבוד ויצירתיות". אמו נהגה לקחת אותו עמה לעבודה, ויום אחד היא נשלחה לצלם בבית ספר למשחק. "זה היה באקראי, היא יכלה לא לקבל את המשימה הזאת. אולי לא הייתי מגיע לבית ספר למשחק בגיל צעיר". למעשה הוא התחיל להופיע עוד לפני זה. בתור ילד היה עושה קסמים, ואני שואלת אם הוא חושב שהעובדה שהיה בן יחיד קבעה את בחירת הקריירה שלו.
הוא מספר איך ההורים דיברו אליו כמו אל מבוגר ואיך עודדו אותו לפתח את הדמיון ואז אומר, מאוד ברצינות: "אני חושב שזה הכריח אותי להיות בוגר כי הייתי צריך לקחת אחריות על דברים בבית. לא יכולתי להאשים אח או אחות. האחריות היתה עליי".
אחריות היא בבירור עניין משמעותי עבור ברודי, שרק לעתים נדירות מדבר על תפקיד בלי להזכיר את המילה. זה הגיוני מאוד כשהוא מדבר על דמותו של ולדיסלב שפילמן, שמאבקו כדי לשרוד במלחמת העולם השנייה הוצג בסרטו של רומן פולנסקי "הפסנתרן". ברודי הפך לשחקן הצעיר ביותר שאי פעם זכה באוסקר על תפקיד ראשי, וחלף באותה השנה על פני מייקל קיין, דניאל דיי לואיס, ג'ק ניקולסון וניקולס קייג'.
זאת היתה הצלחה מתוקה במיוחד אחרי השפל שאליו הגיע כמה שנים קודם לכן, כשהתחיל את דרכו בתפקיד ב"הקו האדום" של טרנס מאליק אולם רוב הסצנות שלו נותרו על רצפת חדר העריכה.
"'הפסנתרן'", הוא אומר, "היה סוחט מאוד. לפחות שנה אחרי זה הייתי כנראה בדיכאון רציני".
שנה?
"לפחות", הוא עונה. "היו כמה שינויים, פיזיים ונפשיים, שעברתי מבחירה. צילמתי את הסרט כשהייתי בן 27, וזו היתה ההתעוררות שלי והכניסה אל עולם המבוגרים, האחריות הזאת, והמודעות למזל הטוב שנפל בחלקי, שאותו לקחתי כמובן מאליו".
האחריות שהיתה כרוכה בגילום דמות של יהודי פולני בזמן השואה היא מובנת מאליה. ברודי מדבר על צערו מכך שתפקידים בקליבר דומה לא זרמו בכיוונו (או בכיוון של אף אחד אחר) בעשור שחלף מאז ש"הפסנתרן" יצא. אז מה משך אותו לשחק בשוברי קופות כמו "קינג קונג" או "טורפים"?
חוסר החיבה שלו לחזרה על דברים, הוא מסביר בזהירות, מגיע עד לרמת הסצנה הבודדת: "הסוד הוא להביא את עצמך למקום הכי אמיתי שאפשר - ואתה לא יכול לחזור על זה. אבל זה כל כך מסוכן, המקום הזה, כל כך קשה למצוא אותו ונדרשת עבודה רבה להגיע אליו, וכשאתה כבר מגיע, זה לא משהו שאתה פשוט לוחץ על כפתור וחוזר עליו. כך שאני אוהב דברים מאוד שונים עבורי, כאלה שגורמים לי למתוח את יכולותיי".
הממממ... האם "קינג קונג" לא היה פשוט כיף טהור? הוא צוחק: "זה היה די כיף וזה היה קשה משציפיתי. רציתי לעשות את זה כי חשבתי שיהיה כיף לעזוב את כל הדברים הכבדים שנמשכתי אליהם. אבל כדי לשחק פחד, למשל, שזה מה שצריך להרגיש בג'ונגל כשבורחים מגורילה שגובהה 8 מטרים, צריך למצוא דברים שמפחידים אותך, וזה היה יותר מאתגר כשאין שם שום גורילה אלא כדור טניס שתקוע על מקל. עדיין מוטלת עליך אותה האחריות להרגיש. אם אני לא מרגיש את זה, למה שאצפה ממך להרגיש את זה? אני לא יכול לזייף את זה".
ההשקעה הטוטאלית של ברודי בתפקידים היא שם דבר בתעשייה - הוא איבד אחוז ניכר ממשקלו לצורך התפקיד ב"הפסנתרן" (ולא שמלכתחילה היה שמנמן), שלא לדבר על ויתור על ביתו ועל מערכת יחסים. הוא גידל גוף בשביל "טורפים" ולקח תפקיד ממש בלי שורות ב"הכפר" של מ' נייט שאמאלאן. אומרים שכאשר צילם את "החליפה", שבו שיחק וטרן ממלחמת המפרץ שמאושפז ועובר טיפול באמצעים קיצוניים, הוא ביקש להישאר כפות בכתונת המשוגעים בתא של חדר המתים אפילו כשהמצלמות היו כבויות. יש מסירות לאמנות, אבל יש גם אובססיה.
וזו הסיבה שאני נדהמת לשמוע שלחופשה שלו אין תאריך סיום ואף לא תוכניות ברורות לחזור לעבודה. "את פוגשת אותי בתקופה מאוד מבורכת בחיים שלי", הוא אומר. "אני מקדיש את עצמי לבילויים". ובזמן שהוא מחכה לדבר המתאים שיגיע, יש לו רישיון להירגע. בחייו הפרטיים, הוא אומר, הוא "אדם חופשי".
"יש בי משמעת גדולה ושליטה עצמית ואני חושב שמאוד חשוב לשחרר חלק מזה לפעמים, להיכנע למה שיהיה". כל עוד אין לו תוכניות הוא חושב שיבלה את הקיץ באירופה, "ואז אכנס לעניינים". בכל מקרה, הוא צוחק, "מידת חוסר האחריות שלי היא... לא רעה בכלל".
ממש. אני לא יודעת כמה שחקנים היו קורעים את עצמם מהחוף ונסחבים לראיון, ללא קול, כדי לקדם סרט קטן ורציני ללא לאות. מובן שיש כמה הטבות שנלוות להיותו כוכב קולנוע - הבר שבו אנחנו יושבים נפתח במיוחד בשבילנו, וכל המקום היה לרשותנו. "זה אף פעם לא קרה לי בעבר", לוחש ברודי בדרכנו החוצה. "זה כמו להיות טום קרוז או מישהו כזה".
עוד בקולנוע:
>> בהשתתפות דבורה בש: "שם פרטי" מתאמץ להיות נינוח
>> למה כל כך רציני?: האויבים הגדולים של באטמן
>> אל-קאעידה למתקדמים: קווין סמית תוקף את האמונה הדתית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם