ראשי » תרבות » אמנות ובמה » אמנות

מהבוידם למוזיאון: הבובות רוצות לצאת מהזכוכית

"להקת העץ", תערוכה המציגה בובות שיצר ד"ר פאול לוי, נפתחה השבוע במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בחולון. האוצרת מירי יפארי: "אני מרגישה כמו בלשית שמאתרת חומרים היסטוריים"

מה הרעיון שעומד מאחורי הקמת מוזיאון לאמנות תיאטרון בובות?
"בחולון נמצא המרכז היחיד בארץ ואחד מהיחידים בעולם במתכונת הזאת. יש בו כל האספקטים: לימוד בובנאות, חלל להצגות של תיאטרון בובות, גם כדי להציג את הבובות עצמן וגם כדי לחשוף אמנים שעוסקים באמנות הזאת. במסגרת הפסטיבל פיתחנו מסורת של כנסים בנושא תיאטרון בובות ככלי טיפולי. רופא, פסיכולוג או כל אדם אחר יכול להגיע דרך הכלי הזה למישהו שזקוק לעזרה, בין שזה ילד ובין שזה מבוגר.

"למשל משתמשים בו כדי לעזור להלומי קרב, וזה הולך נהדר. הקמתי את המוזיאון כדי לחשוף בפני האנשים את האמנות הזאת, שהיתה קיימת רק בעזבונות שהיו מצויים במזוודות ובבוידמים. אני מרגישה כמו בלשית שמאתרת חומרים היסטוריים. זה גם חושף תרבות של קהילה שלמה ממזרח אירופה וממרכזה בתקופה שלפני קום המדינה".

איך מציגים בובות בתערוכה? לא הולך לאיבוד משהו בדינמיות?
"זה מתסכל מאוד כי ציור זה ציור ופיסול זה פסל. אפשר להעמיד את הבובות בזווית כזו או אחרת, אבל ההוויה של בובה אומרת 'אני רוצה לחיות, מה אתם שמים אותי מאחורי זכוכית?'. זה עדיין טוב יותר מלהיות בתוך מזוודה בעליית הגג. אנחנו משתדלים שהיא תעמוד בפוזה שבה היא היתה בהצגות. אי אפשר לתקוע את הבובנים מאחורי הוויטרינה שיישארו שם לנצח. כשאנחנו עושים סיור מודרך אנחנו עושים גם הדגמות קצרות. זאת התערוכה השישית בסדרה של'הגירת הבובות'". 

למה "הגירת הבובות" באמת?
"הן לא עשו ממש עלייה מרצון, הן עברו תהליכי הגירה קשים. כשד"ר פאול לוי הגיע לארץ הוא היה בן 50. הוא נולד בבוהמיה, למד משפטים באוניברסיטה הגרמנית בפראג, התגייס לצבא האוסטרוהונגרי במלחמת העולם הראשונה, ואחרי שהיא נגמרה חזר לעסוק במשפטים. במקביל ללמידת מוזיקה וציור פתח לוי תיאטרון עם כמה חברים, כולם עורכי דין ומהנדסים. התיאטרון הפך בהדרגה למקצועי. הייחוד שלו ביחס לשאר התיאטראות בצ'כיה היה שעיקר ההצגות היה קברטים ספרותיים - בניגוד לז'אנר של הגיבור העממי שהיה נפוץ בתקופה זו.

"לוי ברח ברכבת האחרונה ביום

שבו היטלר כבש את צ'כוסלובקיה. הוא היה ברכבת עם מקס ברוד, הם היו מיודדים. איך שהוא עלה לארץ הוא מיד התחיל לעבוד בלקדם את התיאטרון ועזב את העיסוק במשפטים. כדי שההצגות יוכלו להיות מובנות על ידי הפרימיטיבים הישראלים, הוא חיפש מתרגם. הוא הכיר את יוסף פסובסקי - שמאוחר יותר החליף את השם ליוסף מילוא - והוא ביים וקריין את כל התפקידים. מילוא נמנה עם מקימי תיאטרון הקאמרי. גם לאה גולדברג כתבה לו הצגה לילדים, ושלונסקי ואלתרמן תרגמו. לפני מותו של לוי, מילוא רצה לעשות לו תערוכה, אבל כבר לא היה לו כוח".

למה את חושבת שהוא לא הצליח לבסס את עצמו?
"לא היה לו שום כישרון לניהול חיים נורמליים. בסוף הוא חי במין גאראז'. הוא לימד במדרשה ובבית ספר לתפאורה בקאמרי. לתיאטרון הזה יש זכות קיום בזכותו. מילוא סיפר שכל מה שהוא למד על תיאטרון זה ממנו. הוא הביא איתו מחשבה אחרת, זרם אחר של אקספרסיוניזם ושל מחשבה מופשטת, שונה מאוד מהטקסטים הרוסיים של הבימה. הוא עשה לקאמרי את התפאורות מלא כלום. הוא תפר חתיכות בד יוטה, ויחד עם התאורה זה נראה כמו שטיח קיר וניציאני. הוא ניגן בכל הכלים, גם בהצגות, הוא שר, הוא לא היה צריך תווים. הוא ידע את כל היצירות בעל פה. וכל חייו הוא נאבק. יש לנו יומנים שלו. הוא כתב בסגנון יבש מאוד 'הגענו לגדרה, עשינו חמש הצגות ולא רצו לשלם לנו'.

במלחמת העולם השנייה הוא החליט שהוא צריך להתגייס חזרה לצבא הצ'כי. כשהוא בן 50 ומשהו. הוא לגמרי היה מנותק. היו לו עוד תלמידים בולטים כמו רן שחורי, שהיה מנהל של המדרשה ואחר כך של בצלאל, וגם דני קרוון היה תלמיד שלו".

איך מצאת את כל החומרים שמוצגים בתערוכה?
"יש כל מיני דרכים. למשל לפעמים כשאתה עושה סיור במוזיאון ניגשת איזו גברת או איזה אדון והם אומרים'הידעת שיש אוסף כזה וכזה של בובות במקום כזה או אחר?' ואני לוקחת את הפרטים. הגעתי בצורה דומה לעבודות של לוץ חצור שהיה תלמיד של לוי. הוא גר אצלו כשהוא הגיע לארץ אחרי שהיה במחנה עבודה. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית ומצאתי גם מכתבים שלו שבהם הוא מביע דאגה בגלל המצב של המוסדות בארץ וכל נושא הרווחה.

"כל המכתבים האלה נראים רלוונטיים במיוחד היום. לוי בקושי הצליח להפעיל את התיאטרון בשלוש השנים הראשונות שלו בארץ. הוא אפילו לא הצליח למצוא מקום לאפסן את כל הבובות שהוא המשיך ליצור. הוא לא הצליח לשכנע את העירייה או את הבימה או הקאמרי שיהיה אגף לתיאטרון בובות. כולם אמרו שזה הדבר האחרון שמעניין אותם".

אבל היו לו קשרים, לא?
"היו לו קשרים עם הקליקה המרכזאירופית, אבל זה לא עזר".

בגלל החומרים שהם בחרו להציג?
"הוא עשה הצגה פוליטית על המלחמה בין העכברושים והצפרדעים בזמן מלחמת העולם השנייה. היו לו כל מיני רעיונות משוגעים, הצבים למשל היו טנקים. אבל לאט לאט הקהל הזה נגמר. התחילו להתעסק בהקמת המדינה, והפוקוס כבר היה על דברים אחרים. באותה תקופה לוי כל הזמן עבר דירות. אשתו עזבה אותו בשלב מסוים כי היא לא יכלה לסבול את חוסר היכולת שלו להתפרנס. כשהם עברו לחיפה, הדבר הראשון שהוא הוציא זה הפסנתר. הוא התחיל לכוון אותו והיא שאלה אם לא כדאי שהוא קודם יוציא את המיטות, כדי שהם יוכלו לישון, כי גם היתה להם ילדה. הוא ענה 'את יכולה לישון על הפסנתר אבל אני לא יכול לנגן על המיטה'.

"כשצלצלתי לאנשי הקאמרי וביקשתי שיישאו דברים, הם לא ידעו בכלל מי זה. אמרתי להם להסתכל באתר שלהם, כי הוא מוזכר אינספור פעמים כאחראי על תפאורות בהצגות עבר".

עוד באמנות ובמה:
>> מקום לדאגה: שרי המלחמה של הבימה
>> משחק ילדים: מה מתכננים במוזיאון תל אביב לקיץ?
>> הכימיה הבסיסית של החומר: בית ספר התחנה פותח גלריה

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...