שומרי הסף: זכותנו, כעיתונאים, להתעלם מדודו אהרון
דודו אהרון לא צריך את גלגלצ. הוא אחד האמנים הכי מצליחים ומרוויחים בישראל, והעובדה שהמחאה שלו מלווה ברוח גבית של יחסי ציבור מגחיכה אותה. אבל מעבר לכך, אין סיבה שעורכים ומבקרים יפרגנו למוזיקה רדודה שרק מבקשת לעשות שמח מבלי לאתגר את המאזינים
ביקורת היא פרסום. אמנים ובוודאי אנשי יחסי ציבור לרוב מעוניינים בביקורת בכל מחיר, בין אם היא חיובית ובין אם לא, בבחינת כל פרסום הוא לטובה. כמות האלבומים שיוצאים מדי שנה לא מאפשרת כתיבת ביקורת אף לא לאחוז בודד מתוכם וישנם הרבה שיקולים איזה אלבום לבקר ואיזה לא. אחד מהשיקולים הוא כמובן פופולריות ובאזז סביב האלבום. כל אתר ועיתון שמכבד את עצמו פרסם ביקורת על אלבומה האחרון של נינט טייב, למשל, כי כוכבת נולדת שהפכה את עורה הוא סיפור מרתק. אז למה לא דודו אהרון?
לא צריך עזרה מגלגלצ. או מאיתנו. דודו אהרון
צילום: אורי דוידוביץ'
כי ישנו גם השיקול הרגשי. אחרי הכל, אנחנו - מבקרים, עורכים, קובעי פלייליסטים - אנשים, ואם קיים סיכוי לקדם אלבום ראוי ששואף ליותר מלעשות שמח לשתי דקות עד הלהיט הבא, הרי זה משובח. נערות ריינס, רונה קינן וגבע אלון קיבלו עשרות כוכבים נוצצים ממבקרי מוזיקה נלהבים למרות שאלבומיהם השאפתניים, הכנים והאמביציוניים לא יושמעו ולא ימכרו עשירית מהכמויות להן זוכה זמר ים תיכוני נדוש ממוצע. אפשר גם להניח בביטחון מלא שלא תראו אותם בקרוב בקיסריה. בכל מקצוע קיימת תחושת שליחות, ואם השליחות של אהרון היא לעשות כפיים הרי ששליחות המבקרים היא לנסות ולקדם את מה שהם תופסים כראוי.
ומה יש לכתוב על הלהיט החדש של דודו אהרון? שהוא יותר שמח או פחות שמח? שהוא יותר קליט או פחות קליט? שהוא בלדה מרגשת עם פוטנציאל להיות להיט חתונות אולטימטיבי?
הדבר
המרגיז ביותר הוא, שדווקא דודו אהרון, צעיר בן 27 שהרוויח ב-2011 11.5 מיליון ש"ח, שהפופולריות שלו נכון לעכשיו מתחרה אך ורק בזו של אייל גולן בכמעט כל פרמטר אפשרי כולל מכירות אלבומים והשמעות ברדיו, צריך מכבש יחסי ציבור צמוד שיתלונן על חוסר הצדק המשווע שנגרם לו, ממש אפליה פושעת. הקידום של המחאה הזאת כל כך לא פרופורציונלי לעובדות בשטח, המרמור של אהרון ושות' כל כך לא רלוונטי להצלחתם בפועל, שנדמה כמו מר אהרון הצעיר רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מבלי להותיר סיכוי לאמנים אחרים ללקק מעט מהקצפת.
תנוח
דוגמה לכך שאפשר לעשות מוזיקה ים תיכונית אינטיליגנטית שמכבדת את המקורות שלה. עמיר בניון צילום: אורי דוידוביץ'
ולא שאין אפשרות למכור ולהצליח מבלי להצטמצם לתבנית הזמר הים תיכוני החדש. עמיר בניון הוא דוגמה מצוינת לאמן אינטליגנטי, רהוט ומעניין, יוצר ששואף להביא משהו חדש לשולחן בכל שיר ואלבום שהוא משחרר; זהבה בן מהווה דוגמה מצוינת לכישרון אדיר שלעתים קרובות מדי מתבזבז במחוזות הכלום הים תיכוני, למרות שהוכיחה לא פעם שהנעליים האלה קטנות למידותיה.
המונוכרומטיות של הזמר הים תיכוני החדש מבזה את הזמר המזרחי האותנטי ועל כן בלתי אפשרי בכלל להכליל אמן כמו עמיר בניון באותה קטגוריה עם דודו אהרון. גם אם שניהם התחנכו על ברכיהם של זהר ארגוב, ג'ו עמר ובעז שרעבי, רק אחד מהם המשיך ושכלל את דרכם, ובהתאמה רק על אחד מהם אכתוב. על השני פשוט אין מה להגיד, פרט לעובדה שהוא הוציא עוד אלבום.
אפילו זמר מוערך ומוכשר כמו שלומי שבת מקל על המאזין ככל האפשר עם "אחד לנשמה, אחד למסיבה", כי אין עוד אופציות למוזיקה פופולרית בשנת 2012. עצוב שמדובר באותו אמן ששר פעם את "בגלל הרוח", אבל היי, אחרי שעלית על הנוסחה ומכרת 200 אלף עותקים בגלל להיט אחד עם ליאור נרקיס, למה לנסות בכלל לעשות אחד גם לשכל.
דודו אהרון לא צריך אותי וגם לא את גלגלצ כדי להגיע לאוזני כל ילד זב חוטם הרבה לפני יהודה פוליקר, ברי סחרוף, יהודית רביץ, שלום חנוך, אביתר, מאיר או אהוד בנאי. אם יפסיק לעבוד ליומיים יצוץ לו בכל מקרה איזה קובי פרץ או מושיק עפיה להחליפו. הקהל בוחר מה לאהוב - שיבושם לו. אבל מבקרים ועורכים מוזיקליים לא חייבים לתת לכך יד. מותר לא להשמיע. מותר גם לא לבקר.
והנה בכל זאת הביקורת הראשונה שלי לאמן ים תיכוני: דודו אהרון, תנוח.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם