הביאו את היום: 40 שנה למחזמר שהלהיט את המדינה
לסולנית האלמונית חיכו שתשתחרר מהצבא הלהיט הגדול ביותר הוגנב במסגרת פשרה מפא"יניקית, והאלגוריה למצב המזרחים לא ממש נקלטה. אבל אז הערוץ הראשון השמיע את "יום יבוא" דקה לפני "מבט", והמחזמר "אל תקרא לי שחור" הפך להיסטריה לאומית. לכבוד 40 שנה לעלייתו הגיבורים מספרים איך הוא כמעט גמר אותם
ליטל רוק, ארקנסו, 1957. בעקבות פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון הקובעת כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי היא בלתי חוקתית, תשעה ילדים אפרו-אמריקאים נרשמים לתיכון המרכזי בעיר. אלא שבהוראת מושל ארקנסו מוצב בכניסה לבית הספר כוח שיטור שתפקידו לחסום את כניסתם. למחרת שולח הנשיא אייזנהאואר כוח פדרלי נגדי שיאכוף את פסק הדין ויאפשר לתלמידים גישה לבית הספר.
בתוך כל המהומה, כאשר הכוחות פרוסים אלו מול אלו, פוסעת קדימה ילדה כבת 12 כשילקוט על גבה ומבקשת להיכנס לכיתה בדרכי שלום. אחת מנשות ליטל רוק הלבנות, אישה מבוגרת בעלת רעמת שיער לבנה, צועדת לכיוונה. שפת גופה אומרת שבכוונתה לבצע מחווה אנושית, אקט של שפיות, אך היא יורקת בפרצופה של הילדה. כשבועיים אחר כך מוסר "המצור" על התיכון המרכזי ו"תשיעיית ליטל רוק" מורשית להיכנס אל בין כתליו. הנערה מספרת את שאירע למגזין לייף, והופכת בן רגע לסמל. דן אלמגור, נער לפני גיוס שכותב עבור השבועון לילדים "הארץ שלנו", קורא גרסה מתורגמת של הכתבה והיא נחרתת עמוק בזיכרונו.
כעשר שנים חולפות. אלמגור נדד בינתיים לארה"ב במסגרת לימודיו האקדמיים, והשתקע עם משפחתו בקליפורניה. הימים הם פוסט רצח קנדי ושיאה של מלחמת וייטנאם. בהשפעתם נובטים דור הפרחים, התנועה הפציפיסטית, כמה שירים בלתי נשכחים של בוב דילן וגם מרטין לותר קינג, שמעלה לראשונה את סוגיית הגזע לראש סדר היום. בלוס אנג'לס לובש המאבק אופי רדיקלי, כשבשכונת וואטס, כיס עוני מוזנח בדרום העיר, מתרחשת סדרה של התפרעויות והפגנות אלימות.
אלמגור מדווח על "פרעות וואטס" ל"מעריב" במסגרת מדור שבועי על ההתקוממות השחורה ומאבקי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. בד בבד הוא מעבד ומתרגם מחזות זמר שהוצגו בתיאטראות בארץ ובהם "גברתי הנאווה" ו"כנר על הגג". באחד ממסעותיו בחיפוש אחר השראה אמנותית הוא טס לניו יורק כדי לטעום מסצנת הפרינג' של ברודוויי. כבר בערב הראשון הוא נקלע למרתף מינימליסטי שבו הוצג המחזה "באמריקה הלבנה", הנשען על עדויות אותנטיות שקיבץ חוקר מאוניברסיטת ייל, ובסופו מחרוזת שירי גוספל.
אחד המונולוגים במחזה התבסס על עדותה של אותה נערה מליטל רוק למגזין לייף. כאשר צפה אלמגור בשחקנית השחורה גלוריה פוסטר מצטטת מתוך הראיון, החליט שלא להיאבק בקארמה. המונולוג, מתורגם לעברית, הפך לאחד מקטעי המפתח במחזמר "אל תקרא לי שחור" שעלה בישראל ב-1972.
40 שנה חלפו מאז. המחזה "אל תקרא לי שחור", יצירה משותפת של אלמגור, המלחין והמעבד בני נגרי והבמאי דני ליטאי, גילה לעולם את רותי נבון, את מחליפתה בתפקיד ריקי גל, וגם את דודו זר ועוזי פוקס (המוכר שבחבורה דאז, בזכות "עוזי והסגנונות"). להיטים כמו "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן" נישאו על גבי בשורה מוזיקלית מרעננת, ששיקעה לראשונה את הסול והגוספל בתוך התרבות הפופולרית, והעניקו להצגה את פרס כינור דוד היוקרתי.
אבל המחזמר תרם יותר מכמה גרונות עוצמתיים ופזמונים קליטים באווירת "פרייז דה לורד". על הבמה הושמעה אמנם זעקתם המרה של השחורים בארה"ב, אבל מי שהתאמץ ודאי לכד את האלגוריה שהוצפנה באריזה האוניברסלית. "בסופו של דבר גם בקטמונים יכול אתה לשיר:'עד מתי כך נחיה בין קירות רועדים/ ובחדר אחד עשר ילדים/ המדינה משגשגת/ הכסף זורם/ רק אצלנו - הגטו בקושי נושם'", כתבה צביה בן שלום ב"על המשמר", ועשתה היקש דומה גם לגבי שיר "הליברלים הלבנים": "אני תמיד בעד שוויון וצדק ואחווה/ רק לא אצלנו בשכונה/ גם לשחור מותר לשאת ראשו בגאווה/ רק לא אצלנו בשכונה... ולא אכפת לי גם אם עם בלונדינית הוא יוצא/ רק לא אצלנו בשכונה/ כי הוא זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה/ חוץ מבתי הלבנה". בן שלום הציעה ניסוי: "קחו את השיר ושימו אותו בפיהם של תושבי סביון או צהלה - נו?".
דברים באותה נימה כתב עמנואל בר קדמא ב"ידיעות אחרונות": "'האם היית מסכים שאחותך תינשא ל...?'. לא נעים, אבל את השאלה הזו אפשר לשמוע לא רק בברמינגהם, אלבמה. אלא גם בהרצליה פיתוח, ישראל. והכוונה אינה דווקא לחיתון עם הקהילה השחורה הקטנה בדימונה. אלא - אוף
- לא יודע איך להגיד את זה בעברית. ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב".
האם היתה זו כוונת המשורר, למתוח קו ישר בין הסלאמז של הברונקס לשיכונים של שכונת התקווה? לא לגמרי בטוח. "בשנות החמישים התפרסמה ב'העולם הזה' סדרת כתבות שעשתה היסטוריה ונקראה 'דופקים את השחורים'. הביטוי הזה נדבק לי, וגם מהומות ואדי סאליב שהגיעו אחר כך הותירו אצלי חותם, אבל כשהתחלתי לחזר על פתחי התיאטראות שיווקתי את ההצגה ככזו שמדברת על חיי השחורים בארה"ב", מספר השבוע אלמגור, "ה'Angry Shows' של ג'יימס בולדווין ומחזאים אחרים השאירו עליי רושם עז ורציתי לספר כאן את אותו סיפור, על האפליה, על שוקי העבדים שליד המיסיסיפי. אבל התיאטראות והמפיקים דחו אותי. כולם אמרו שבארץ זה לא יעניין אף אחד. עד שניגשתי לחבר שלי מנחם נוביק, שהכיר אותי מלהקת פיקוד דיזנגוף. מנחם החליט שנלך על זה וביקש רק דבר אחד: שזאת לא תהיה הצגה יקרה". החיסכון הכלכלי הושג באמצעות ההחלטה לוותר על תזמורת ולהסתפק באנסמבל של שבעה שחקנים שישירו בלייב, כשברקע מתנגן פלייבק.
מי שלימים הפכה לכוכבת המחזה היתה עדיין חיילת בשירות חובה כשהחל שלב הליהוק. למזלה, הגורל הועיד לה אודישן בהפתעה. "אחרי שהשתחררתי, עבדתי עם שלמה ארצי", מספר נגרי בשיחה טלפונית מביתו שבלונדון, "באחת ההופעות שלנו עלתה לפנינו להקת צוות הווי פיקוד והדרכה וצפינו בהם מבצעים את'כל מה שרציתי'. מאחורי הסולן עמדה מקהלה ולקראת סוף השיר אחת הזמרות צעדה קדימה ושרה שורה אחת בקול ובעוצמה שבחיים לא שמעתי. הייתי בהלם מוחלט. בסוף המופע שלמה ארצי ואנוכי ניגשנו, הצגנו את עצמנו, וסיפרתי לה שיש לי תפקיד בול בשבילה במחזמר שמבוסס על מוזיקה שחורה".
"הוא הסביר שההצגה עוסקת בגזענות כלפי השחורים בארה"ב, ואמר שהוא רוצה שאני אהיה הסולנית", נזכרת רותי נבון, "אמרתי לו שזה נשמע מעניין, אבל שאני עדיין בצבא. הוא שאל מתי אני משתחררת, אמרתי לו שזה קורה בערך עוד חצי שנה, והוא אמר: 'בסדר, אז נחכה חצי שנה'. וככה היה. מיד אחרי השחרור נכנסתי לחזרות".
לנבון הצטרפו פוקס, זר, אראלה בר לב, יעל שטרן, רפי גינאי ואברהם פררה, בעל קול בריטון עמוק, שהיה המבוגר מכולם ושימש כמעין קפטן הקבוצה. בהתחלה נערכו החזרות במרתף קטן במרכז תל אביב, ולקראת הישורת האחרונה נשלחה הקבוצה למחנה אימונים אינטנסיבי של כמה שבועות בקיבוץ גבעת ברנר, שם גם התקיימה הפרמיירה.
המחזה היה בנוי משתי מערכות. החלק הראשון הורכב מאוסף שירים ומונולוגים שמיללו את האפליה והגזענות; ובחלק השני עלה על הבמה כומר שחור (דודו זר) שהטיף בלהט לחברי הקהילה שלו כשהוא מתאר אפיזודות תנ"כיות מנקודת מבט שחורה. ההעמדה היתה מושכת, עם פאות אפרו מקורזלות ובגדים צבעוניים בסגנון היפי.
ההצלחה לא היתה מיידית, רחוק מכך. "במשך השבוע או השבועיים הראשונים הקהל בכלל לא הגיע", מספר נגרי, "למזלנו, בערוץ 1 שיבצו מדי פעם וידיאוקליפים שהיו אמורים לשמש כפילר, סתימת חור, אם תוכנית מסוימת נגמרה מוקדם מהצפוי. באחת ההצגות צילמו אותנו והפכו את 'יום יבוא' לווידיאוקליפ. אני זוכר שהתכוננו להצגה באולם של קולנוע רינה בחולון ומישהו החזיק טלוויזיה ניידת כדי שנוכל לראות איך נראה השיר על המסך. זה שובץ רגע לפני 'מבט', כשאחוזי הצפייה היו בשיא. ואז, כמו באגדות, איך שנגמר השיר התחילו לנהור אנשים לאולם. באותו ערב דחינו קצת את ההצגה כדי שאנשים יספיקו להגיע, ובחולון הופענו לראשונה מול אולם מלא. בזכות הפילר הזה הפכנו מאזוטריה לשלאגר היסטרי".
"יום יבוא", אגב , לא היה חלק מהשלד המקורי של ההצגה; הוא צורף לליין אפ זמן קצר לפני הבכורה. "כבר היינו מוכנים לעלות, אבל אז גילינו שההצגה קצרה מדי ושדרוש עוד חומר", מספר נגרי. "דן (אלמגור) סיפר לנו על מחזה בשם 'The Inner City', שעוסק בחיי השחורים בפרברים של עיר גדולה, והציע לאמץ מתוכו שיר אחד. אני מיד זינקתי ואמרתי - בהצגה שלי לא יהיה שום חומר לא מקורי. אם חסר, נכתוב שיר חדש, יותר חזק ממנו. דן טען בצדק שהשיר ההוא מאוד יפה, אבל הייתי מאוים מעצם המחשבה ששיר שכבר נכתב ובוצע ייכנס להצגה שלנו.'יום יבוא' נכתב כאופוזיציה לשיר ההוא, ונכנס ברגע האחרון בדלת האחורית".
אלא שבזאת לא תמו התלאות של "יום יבוא". תפקידי השירה הראשיים יועדו לנבון ופוקס, וקצת כמו בסרט "הלהקה" הדבר עורר התמרמרות לא קטנה בקרב שאר הצוות. "במקור השיר היה הרבה יותר קצר, וכשראינו שהוא משובץ בסוף המערכה הראשונה, עשינו מעין מרד קטן, כי לא יכול להיות שהמערכה תסתיים בסולואים של רותי ועוזי בלבד", מספר דודו זר, "הפתרון היה להוסיף לשיר עוד בית ופזמון כדי שאני ואראלה ואברהם גם נוכל לבוא לידי ביטוי. היום כשאני שומע את השיר אני אומר לעצמי, מה עשינו? בשביל מה גרמנו לשיר להתארך ככה?".
"כמה ימים לפני הבכורה דני ליטאי ניגש אליי והתחנן שאתן לאראלה תפקיד יותר משמעותי בשיר כי אם לא, כל העסק מתפוצץ", מוסיף נגרי, "אז התוספת באמת היתה אילוץ, אבל בסוף זה יצא לטובה, כי ככה אנשים למדו את המילים תוך כדי תנועה והצטרפו לשירה".
אם כן, בזכות "יום יבוא" המריאה "אל תקרא לי שחור" לכ-700 הצגות . ההצגה נדדה בכל הארץ, מקריית שמונה ועד אילת, אך המגרש הביתי היה בבית החייל בתל אביב. "זאת היתה תופעה שעד אז לא הכרתי, אנשים הלכו מכות כדי להשיג כרטיסים", נזכר עוזי פוקס, "בימים שהיו שתי הצגות בערב, אנשים מהנגלה הראשונה סירבו לצאת מהאולם כי רצו לראות גם את המופע השני. ואז היו מהומות ובלגנים. כשסיימנו לא נתנו לנו לרדת מהבמה".
המפיקים זיהו פרה מניבה וסחטו את עטיניה עד קצה גבול היכולת. "נוביק (המפיק) ראה כי טוב, וקבע בין שבע לתשע הצגות בשבוע", מספר נגרי, "אז לא היתה המודעות שיש היום, ואנשים התחילו להתמוטט. אני זוכר שאמרתי לו: 'שמע, החבר'ה עומדים לקרוס, בוא נוריד הצגה אחת, ניתן להם לנוח'. אבל ההצלחה היתה היסטרית, האולמות המשיכו להיות מלאים וזה לא ממש עזר. ואז והחבר'ה התחילו להיגמר לנו אחד אחד".
נבון היתה הראשונה לעזוב. "שימשנו גם מקהלה וגם סוליסטים, קרעו לנו את הגרון", היא מספרת, "ערב אחד התאשפזתי בגלל מחסור בנוזלים, ואחר כך איבדתי את הקול. הרופא אמר: או שאת שותקת או שאנחנו מכניסים אותך לניתוח. בחרתי במנוחה ארוכה, ובסופה התחלתי את קריירת הסולו שלי".
זמן קצר אחריה פרש גם פוקס. "באיכילוב אבחנו שמיתרי הקול שלי גמורים ונתנו לי הוראה חד-משמעית להפסיק לשיר. בהצגה לא מצאו לי מחליף, אז ברחתי לאחותי בחיפה כדי לא לדבר במשך חודש. נעלמתי לכולם. כשחזרתי גיליתי שבהפקה הגישו נגדי תביעה. בסוף סוכם שאני פשוט אחזור להופיע וככה נסגור את הקייס. זה מה שקרה, אבל זמן קצר אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור והכל נגמר".
בפרק הזמן הקצר שבין קריסתם של המשתתפים למלחמת יום כיפור נעשה ניסיון להזרים דם טרי למחזמר. ריקי גל, מרגלית אנקורי וגבי שושן הגיעו כמחליפים. בהמשך ייבא נגרי מארה"ב שלושה זמרים אפרו-אמריקאים, שלמדו את השירים בעברית והצטרפו לאנסמבל. אלא שאז, כאמור, פרצה המלחמה, והמסך ירד.
גם אם "אל תקרא לי שחור" לא חוללה מהפכה, היא לבטח פעלה בסביבה מהפכנית. באותה התקופה התגבשה תנועת הפנתרים השחורים, וכמה שנים אחר כך הגיע המהפך הפוליטי של 1977, שמיוחס בין השאר לשינויים בדפוסי ההצבעה של יוצאי עדות המזרח. אף אחד לא טוען ברצינות שהאפרו של דודו זר נשא את מנחם בגין לראשות הממשלה, אבל אין ספק שההצגה התווספה למערכת הזרמים התת-קרקעיים שהתפרצה בסופו של דבר.
אף על פי כן היו שמתחו ביקורת על ההתכסות בסימבוליסטיקה ועל ההימנעות מהכאן ועכשיו. המבקר פ' אלף כתב ב"זו הדרך", שבועון רק"ח, ש"מקורי ונועז, פירושם לדבר על הפנתרים השחורים בארץ, על גויות וממזרים בארץ. על עזה, בירעם, רפיח ועקראבה בארץ ובשטחים". במאמר של בר שלום ב"על המשמר" הובלעה הטענה הפוכה, שהיוצרים דווקא נקטו טקטיקה מתוחכמת. "שבענו פער כלכלי, אפליה עדתית, צפיפות הדיור, משכנות עוני, פנתריזם, מאבק סוציאלי והתנגשות התרבויות. לא הולכים לתיאטרון כדי להיזכר בכל אלה... אך אם תיקחו את כל הבעיות היומיומיות שלנו ותעבירו אותן ממוסררה, התקווה או ואדי סליב להארלם הרחוקה - שאני".
"הכוונה בעורף המחשבה היתה לדבר על מצבם של 'השחורים שלנו', ואני גם התראיינתי אצל דן כנר ואמרתי בפה מלא שאנחנו אמנם שרים על ארה"ב אבל מכוונים לישראל", אומר דודו זר, "אבל היינו מאוד זהירים. הראש היה במקום אחר. ההפקה רצתה להעלות מופע בידור ולא הפגנת מחאה, כדי שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים. בסוף זאת היתה מין דרך ביניים - להעביר את המסרים דרך פילטר של בידור".
הדילמה שמציג זר - בידור או מחאה - עדיין נוכחת כשדנים ברעיון להעלות מחדש את "אל תקרא לי שחור" בווריאציה מודרנית. "ברור לכולם שההצגה היום רלוונטית מאי פעם", אומר אלמגור, "בזמנו הצעתי להעלות אותה מחדש בשם'אל תקרא לי זר'. ניגשתי לקאמרי, להבימה ולגשר אבל בשום מקום זה לא התקבל. לפני חמש שנים עלה רעיון להרים את זה בתיאטרון חיפה, ושהצוות יהיה מורכב מאתיופים או מפועלים זרים ופליטים. לתדהמתנו, הפידבק שקיבלנו היה שלאף אחד לא אכפת מאתיופים ומפליטים. גם שלמה גרוניך פנה אליי והזמין אותי לביקור בנתניה עם הבנות ששרו בלהקה שלו מתוך מחשבה לבנות יחד איתן הצגה חדשה. גם הניסיון הזה התפוגג. לאחרונה קיבלתי פנייה דווקא מאנשי אקדמיה שרוצים לפרוש על זה חסות".
"קלאסיקה לא מקלקלים", אומר נגרי, "אם זה יקרה, הגרסה החדשה חייבת לעלות על המקור או לפחות להשתוות לו. בשנים האחרונות התחילו לדבר ברצינות על האפשרות לעשות וריאציה שמבוססת על עליית יהודי אתיופיה. לי יש בעיה קטנה עם ההצעה הזאת, מכיוון שהיא עלולה להפוך את המחזה לנישתי מדי. מאבק האתיופים הוא חיוני וצודק, אבל ככל שאתה מקרב את ההתרחשות למציאות היומיומית, אתה תוחם אותה ומיד מעורר את המתנגדים. התוצאה היא בדרך כלל שאתה נשאר עם המשוכנעים. ב-1972 האמירה היתה חייבת לעבור גלגול כדי לייצר אימפקט כזה עוצמתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם