סיפורו של פצע פתוח: "לא בגדתי" הוא סרט חובה
"לא בגדתי", ששודר אמש בערוץ 2, מעניק לפרשייה הרגישה של חמישה חיילים שנפלו בשבי הסורי טיפול אינטליגנטי, נגיש, שוטף וערוך היטב
עוסק בסוגיה דרך מקרה אחד. "לא בגדתי" צילום מסך
הסרט התיעודי "לא בגדתי" נפתח בצילומים חגיגיים. גשר בנות יעקב, 1956, ארבעה חיילי צה"ל
חוזרים מהכלא הסורי. הם מחייכים, מסביבם קהל נרגש. לפתע הצילום קופא. מכאן, מקבלת הפנים, תתחיל תקופת חקירות מתישה, שבסופה יועמדו שני חיילים למשפט - בפעם היחידה בתולדות המדינה - בעוון מורך לב.
בשביל מאיר מוזס ומאיר יעקובי, שני החיילים, יהיה זה חורבן הבית. חזרתם היא שתהפוך אותם מגיבורים לבוגדים. "לא בגדתי" חוזר 57 שנים אחורה, לפעולה שבה נשלחו חמישה לוחמים לשטח סוריה על מנת לטפל במכשיר ציתות צה"לי. הכוח נתקל במארב סורי, נכנע ונלקח בשבי. החיילים עונו. אחד מהם, אורי אילן, התאבד בתאו וכתב: "לא בגדתי. התאבדתי". חייל אחר, מאיר מוזס, נשבר והסגיר את מטרת הפעולה. מפקד הכוח, מאיר יעקובי, החליט להוביל את הסורים למכשיר הסודי והממולכד, להרים אותו ובכך להתאבד. המשדר לא התפוצץ. אחרי שנה וחצי בשבי, החיילים הוחזרו הביתה.
בסרטה המרתק של רוני אבולעפיה היא שבה אל הלוחמים ואל הטראומה האמיתית, זו שחיכתה להם בארץ. "שתי אפשרויות עמדו בפניהם", מספר אבירם הלוי, איש מערכת הביטחון, "להילחם ולנצח או להיהרג. להיכנע לא היה בלקסיקון". שהרי יודע כל לוחם בצה"ל: אסור להיכנע ללא קרב; אסור למסור לאויב דבר מלבד שם ומספר אישי. יעקובי, מפקד הכוח, הורה על כניעה. מוזס נשבר בחקירה. שניהם נתפסו כאלטרנטיבה המפוקפקת למעשהו של אורי אילן, שתלה את עצמו. "לא בגדתי", ציטט משה דיין את הפתק שהטמין אילן, והשמיט את חלקו השני. דיין הדגיש את המיתוס. הוא הבליט את ה"לא בגדתי", אך את המחיר הכבד שבצדו - המוות - הצניע.
"לו היינו משיבים אש וחוזרים בארונות, היה להם יותר נוח", מאשר מאיר מוזס, שיחד עם יעקובי נשפט, הורשע והורד בדרגה. יעקובי התעקש לחזור ללחימה. "הם שברו אותו", כתבה אמו, חביבה יעקובי, לבן-גוריון, "והוא רצה למלא את החסר. לי נדמה שמה שהיה חסר זה קבר, ואת זה הוא מילא". יעקובי נפל במיתלה. לאחר מותו שמו טוהר בהיחבא, בסתר. במקביל, מוזס החי נודה ונרדף. הוא מיאן להרפות. לפני כמה שנים טיהר את שמו. במהלך הסרט הוא מגלה בתיק החקירה מסמך מרעיש שמגלה סיפור שונה בתכלית.
"לא בגדתי" הוא סרט חובה. הוא מעניק לפרשייה הרגישה טיפול אינטליגנטי, נגיש, שוטף וערוך היטב. ייתכן שהבחירה לשלב קריינות פוגמת בשפה הטלוויזיונית שלו, אולם מדובר בפגם זניח. עיתוי שידור הסרט - ערב תשעה באב - מלמד שסוגיית מסירות הנפש והגבורה ממשיכה לפצוע בבשר החי. כאן, בגרסה הצה"לית, היא מגיעה כבחירה בין הילד המת (והגיבור) של כולנו לבין החי, אבל בידיים מורמות. רק השבת פורסם ב"סופשבוע מעריב" סיפורו של לוחם גבעתי שנסוג ללא קרב בעת התקפת מחבלים על מוצב דלעת. חייו, אף שניצלו, הפכו מרים ממוות. מטבע הדברים, "לא בגדתי" עוסק בסוגיה דרך מקרה אחד, ואינו מתיימר לגעת ביחס המורכב והבעייתי שקיבלו פדויי השבי לאורך השנים.
למרות זאת, בין השורות עולים הבדלים תהומיים בין התקופות. החשדנות כלפי ארבעת השבויים מול הקדושה וההרואיות שבהן נעטף כל עיסוק בחטוף האחרון שהוחזר. מאיר מוזס, מן הסתם, לא קיבל מהרמטכ"ל דאז את התואר "גיבור". בסוף הסרט הוא צופה בחזרתו של גלעד שליט, "בריא ושלם" כדברי הכתבים. "בריא ושלם עוד לא יודעים", מפטיר מוזס ונזכר, אולי, בעצמו.
"לא בגדתי", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם