ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולר

סינגולר: לא נעים לנו מצביקה פיק

אנחנו רוחשים כבוד למאסטרו, ולכן לא נרבה במילים על שירו החדש, על פיסוק רחב דווקא יש המון מה לומר וג'ירפות ממשיכים ברוח המחאה, רק שלא יפספסו אותה. הסינגלים של השבוע

דבר אחד צריך להגיד: אי אפשר לקחת מצביקה פיק את הלחנים המופתיים שחיבר בשנות השבעים ל"נאסף תשרי", "מעלה מעלה", "שיר הפרחה", "גבריאל", "לגור איתו", "דם חם" ו"אין מדינה לאהבה", כמו גם את הקאמבק המדהים למדי שעשה ב-1998 עם הלחן ל"דיווה" של דנה אינטרנשיונל, ומאוחר יותר עם הצטרפותו לצוות השופטים של "כוכב נולד", זרימתו החברה'מנית עם תוכנית ריאליטי שעשתה צחוקים על חשבונו ("המאסטרו"), וכמובן, המחזמר המצליח "מרי לו", שהתבסס על שיריו.

יש, כמובן, עוד המון דברים שאפשר להגיד על מה שקרה איתו פחות או יותר מאז ועד היום - כולל, כמובן, הסינגל הזה מתוך אלבומו החדש - אבל אותם דווקא לא בטוח שצריך להגיד. זה סתם יהרוס את האווירה הנעימה שליוותה את הביקורת הזאת עד כה - וחבל. נכון, בדרך כלל רצוי לומר לאנשים גם דברים שהם קצת פחות ישמחו לשמוע, בהנחה שבסופו של דבר הם יבינו לטובתם, אבל הפעם, מפאת רחשי הכבוד למוזיקאי הוותיק והחשוב, נעשה מאמץ ונשמור את זה בבטן. בכל זאת, צביקה פיק.

החיים זה משהו שמתחיל בפישוק רחב, ואז, איפשהו באמצע הדרך, מגיע לנקודה שבה הדד-ליין קרוב עד כדי כך שאין ברירה אלא להתחיל לנסח פתיח לביקורת על הסינגל החדש של פיסוק רחב - טוב, גרוע, ווטאבר. העיקר שזרם התודעה ייכנס למוד של תנועה, כי יש עוד פאקינג שירים לכתוב עליהם אחר כך. ככה זה עובד אצלי, בכל אופן. אצל ג'רמי פוגל, המוח והפנים היפות שמאחורי הדבר המופרע והמעולה הזה שמתנגן לי פה ברקע, זה עובד קצת אחרת: חייו מסוחררים כל העת במערבולת של יצרים, תשוקות, מאווים, חזיונות והשפעות תנ"כיות (כן, ה-ס' לא מחליפה את ה-ש' במילה "פיסוק" לחינם), והאופן שבו הוא מביע את האפוקליפסה הפנימית הזאת - הן לירית והן מוזיקאלית - מענג את כל החושים באשר הם. 

דמותו של פוגל רחוקה מאוד מזו של הרוקר התל אביבי הטיפוסי, שחי ויוצר ברוח של סחבקיזם בגובה העיניים. הפרסונה הבימתית שלו, חדורת הכריזמה, מכילה, מצד אחד, מאפיינים של מטיפים קתוליים ונביאי זעם מימי בית ראשון, ואסתטיקה של מזרח תיכון מאובק (שימו אוזן על "אלנבי רחוב כוס", מתוך אלבום הבכורה של הפיסוקניקים), מהולה בפורנוגרפיה אינטליגנטית, מצד שני. את המוזיקה שמסביב, בכלל, קשה מאוד להגדיר - מדובר, אולי, בסוג של פרוגרסיב משיחי, רווי כלים והרמוניות - אבל כאן, ב"נאמנות" (סינגל ראשון מתוך אלבום חדש) בולטת במיוחד המשיכה של ההרכב לצליל שבטי, אפריקני משהו. העובדה שהסינגל הוקלט באולפני "קול הקמפוס" וכולל פטפוטי רקע ורעשים לא קשורים נוספים רק הופכת את מסריו המתריסים והבלתי מרוסנים בעליל, שמופנים ישירות לאוזניו של אביגדור ליברמן - ביניהם, לדוגמה, "כל הילדים נאמנים לאדולף היפיוף" - לחזקים, מזעזעים ומשכנעים יותר. במובן הזה - כלומר, ניסוח אפקטיבי של מחאה אמנותית - פיסוק רחב היא הלהקה הכי חשובה בארץ כיום. ברוב המובנים האחרים היא אמנם רק הלהקה הכי משוגעת בארץ כיום, אבל עדיין, עושה רושם שעדיף להיות נאמנים לה מאשר לליברמן.

 

אין סיבה, כמובן, לפקפק באמונתה של מיקה קרני באשר לקיומו של קשר רוחני, אולי אף אלוקי, בינה לבין הטקסטים המוארים ב"שיר השירים". למרבה המזל, אנחנו חיים בחברה מודרנית שבה מותר לאדם להאמין בכל העולה על רוחו ולשאוב כוח, השראה ואון יצירתי ממה שבא לו. למעשה, גם אם אותו אדם - במקרה זה, מיקה קרני - מחליט לקחת את האמונה שלו צעד קדימה, להוסיף לה לחן ולשלוח אותה למבקרי המוזיקה תחת הכותרת "סינגל שלישי מתוך אלבום חדש", הדבר היחיד שמבקר המוזיקה - במקרה זה, אני - יכול לעשות במסגרת צווי המוסר המקובלים בחברה המערבית הוא לרטון בלב לנוכח אובדן של 3:32 דקות יקרות מהחיים ולהמשיך הלאה, לעבר העתיד, בתקווה שהסינגלים הבאים יהיו מלהיבים יותר.

מה לעשות: החומרים ב"שיר השירים" הם נחלת הכלל, כך שלקרני מותר לעשות בהם כרצונה. אם, לדוגמה, היא סבורה שהמנגינה שברצונה לחבר להם מספיק טובה ומרגשת כדי להלום את מעמדם, שקולה המאנפף אינו מעצבן כלל, שהעיבוד השמח והקופצני שהודבק לפזמון משתלב נפלא עם טקסט כה רציני ומקודש, אז יאללה, בסדר, שתעוף על זה. העיקר שתיהנה. הנאה היא דבר חשוב. הכי חשוב. באמת. אמנם לא ממש ניתן לחוש באחת כזאת תוך כדי האזנה לשיר הספציפי הזה, אבל יש לא מעט שירים אחרים בעולם, חלקם מהנים במיוחד. לא חייבים להקשיב דווקא לו.

כשלהקה ישראלית חדשה קוראת לעצמה "ועדת חריגים" ומוציאה סינגל בכורה ש"חריג" הוא הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו בקונטקסט של אינדי בריטי או אמריקאי, קשה מאוד לפספס את הביקורת שהיא מעבירה בכך על הפרובינציאליות המאפיינת את המקום שבו היא שואפת לפרוץ. לא בטוח ש"רוק גיטרות שמעלה באוב את הסאונד של תל אביב בשנות התשעים" - התיאור שבעזרתו בוחר הקומוניקט להגדיר את השיר הזה - הוא תיאור שמסביר נכון את מה שהאוזניים שומעות כאן. הסאונד של תל אביב בשנות התשעים היה הרבה יותר מקומי, תל אביבי, מהסאונד של השיר הזה. שנות התשעים אכן זועקות מתוכו, אבל אלה ממש לא שנות התשעים של איפה הילד?, מוניקה סקס, תערובת אסקוט וכו'. לניינטיז של הסטון רוזס, השרלטנס, ספרקלהורס, Guided By Voices ויו לה טנגו, לעומת זאת, בהחלט יש פה נוכחות צלילית מודגשת, כמו גם, אגב, לצליל הגיטרה של רוברט סמית', שיובל הרינג, הסולן והגיטריסט, ככל הנראה מחבב במיוחד.

מצד שני, אי אפשר להגיד שהטריו הזה נשמע מיושן, תקוע או חסר הצדקה. בטח לא כאן, במקום שלא בהה בנעליים (כלומר, עשה שוגייזינג) בזמן אמת, כשכולם עשו את זה במנצ'סטר. אמנם קצת חבל שדן בלוך, הבסיסט, הגיע להרכב הזה כשהוא נקי לחלוטין מהיצרים המשוחררים והמשתוללים של "אנטיביוטיקה", להקתו המעולה, אבל האמת היא שגם המינימליזם האינדי-פופי שהחריגים מביאים פה - שבא לידי ביטוי בטקסט הקצר, בלחן הפשוט ובעיבוד הרזה - הוא בשורה מעניינת, חמודה ומאווררת, שעשויה להוות אלטרנטיבה שימושית עבור מי שאין לו מזגן בבית, או בים.

אמנם כיף לגלות ש"דפני דפני", הסינגל הקודם של ג'ירפות, לא היה יציאת מוטאון חד-פעמית, ושהנה, גם ב"קיץ 2", הסינגל החדש, הגשתו הנון-שלנטית של גלעד כהנא מלווה בליין בס-תופים שמנוני, מרקיד, סוחף, ברוח הסול שחיבר פעם, בימי המהפכה התרבותית והחברתית של שנות השישים בארצות הברית, בין שחורים ללבנים במועדוני הלילה של סן פרנסיסקו. "דפני דפני" אחז בפזמון מידבק וסוחף יותר, אבל גם הפעם הלחן מוצלח ובעל פוטנציאל להיטי, ובכלל, הכיוון הנוכחי של ג'ירפות, המפתיע במידת מה (רק במידת מה, שכן ג'ירפות ידועה בהיותה להקה מפתיעה), מלהיב ומנענע לגמרי. מצד שני, קצת פחות כיף לגלות שגם הקטע של ג'ירפות עם המחאה החברתית דאשתקד הוא לא יציאה נקודתית, אלא קונספט שלם. אין ספק שג'ירפות הולכים ומשתבחים מאלבום לאלבום הן ברמה המוזיקאלית והן בזו הטקסטואלית, אבל ייתכן שאלבום שלם שעוסק במחאה שהייתה שיחת היום בקיץ שעבר - מרגש ומבריק ככל שיהיה - עשוי להיות מוצר לא ממש רלוונטי כשייצא (לפי הקומוניקט, "בקרוב"), ולאבד חלק ניכר מכוחו הפוטנציאלי בשל פספוס המומנטום. ובכל זאת, המילה האחרונה בשורה התחתונה של הביקורת הזאת היא, כמובן, רוקנ'רול.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר