כוחו של העצב: על הרגע הטלוויזיוני של לי קורזיץ
אצלנו הכל הולך בשחור ולבן, ולכן לי קורזיץ נחשבה אתמול ללוזרית בעיני השדרים והפרשנים, חוץ מאלדד אמיר, שטרח להזכיר לצופים כי הפסד אחד אינו מבטל קריירה מוצלחת
רגע טלוויזיוני מדהים בעוצמתו. קורזיץ צילום: דני מרון
זה היה רגע טלוויזיוני מדהים בעוצמתו ובכמויות העצב שטמן. מרינה אלבאו הספרדייה, זוכת מדליית הזהב, הגיחה בשקט מאחורי לי קורזיץ, הגולשת הישראלית שבדיוק סיימה להתראיין לנציגי התקשורת, והעניקה לה חיבוק שכולו הבנה והשתתפות בצער הכישלון. הדמעות ירדו מעצמן, גם אצל הצופים בבית.
קורזיץ, שלוש פעמים אלופת העולם, עמדה עד אותו רגע ובחיוך מאולץ ובאומץ רב הסבירה כמה היא גאה, למרות המכה הכואבת, אבל אצלנו הכל הרי הולך בשחור-לבן, והשאלות הקשות המשיכו ליפול. "איך, אבל איך הרסת לנו את החלום?".
היה זה אלדד אמיר, הפרשן באולפן הערוץ הראשון ושייט מצטיין בעברו, שמיהר להגן על כבודה המדמם של הספורטאית, ובעוד השדרים והפרשנים כיבו את מנועי ההתרגשות, הוא המשיך להדגיש את השתייכותה לצמרת האולימפית וסיפר על הבחורה שיוצאת בכל יום למים, ולא משנה מה מזג האוויר.
רק שלושה חודשים לפני האולימפיאדה אנחנו פתאום נזכרים שהיא קיימת. אמיר יודע כמה אכזרי הים שבו כל שיקול מוטעה עולה ביוקר, רק לך תסביר את זה למיליונים, שמעולם לא ראו גלישת רוח, אבל אתמול כבר הייתה להם דעה נחרצת על מי ווינרית ומי לוזרית. הכל כבר היה מוכן להרמת המורל הלאומי והפרחת זיקוקי יום המדליה. כתב אחד הוצמד לאבא ששון, וכתבת אחרת למועדון השיט במבואות ים, מלווה בעשרות ילדים מתוחים שבטח היו יוצאים בהורה סוערת אחרי השלמת המשימה.
רק שיוט אחד מוצלח - זה מה שהערוץ הממלכתי היה צריך כדי שמהפרויקט הענק שהרים בלונדון יהיה גם רגע יפה למזכרת. מי יודע, אולי באולימפיאדת ריו יצליח לו יותר.
אבל דווקא בכישלונות שחווינו גילו המצלמות את האנושיות שבספורטאינו המובחרים. אריק זאבי, אלכס שטילוב ולי קורזיץ הישירו מבט אחרי ההפסדים ודיברו. לא ברחו מאחריות ולא האשימו את השופט האנטישמי, וזה השיעור הראשון לפני שמכוונים לזכייה במדליה. קודם כל תהיו ספורטאים, גם זה משהו.
אולימפיאדת לונדון - ערוץ 1, 16:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם