בעל המאה: רפי וייכרט מאמין בשירה
זו לא בדיוק שירה וגם לא בדיוק פרוזה, אבל רפי וייכרט, האיש שעומד מאחורי 200 הספרים שראו אור בהוצאת קשב לשירה, יוצא בספר פרוזה פיוטית ראשון, המבוסס על קטעים בני 100 מילה כל אחד
למרות העיסוק הפורה בשירה ואחרי עשרה ספרים משלו, פתאום יצא לו, לווייכרט, משהו אחר. המשהו האחר הוא "מאות", ספר פרוזה פיוטית ראשון שיגיע למדפים בקרוב. כל קטע כולל 100 מילים ומכאן שמו. "זה דגם שפיתחתי שמאפשר לי לומר דברים רבים ועמוקים ומורכבים שמעבר לגבולות השירה בלי ליפול לאילוציה השונים", מסביר וייכרט.
ולא שאין חששות: מבקרי השירה לא יראו בו שירה, הרי הוא לא מנוקד ולא קצוץ שורות. מבקרי הפרוזה לא יגלו בו נובלות או רומן, אלא קטעי סיפורים קצרים שלא ידעו מה לעשות בהם, למרות שהם נמזגים לסיפור חיים. לכאורה מדובר בעשרות קטעים נפרדים של פרוזה פיוטית שתוכנם לוקט מחוויות המשתרעות על פני ארבעה עשורים ויותר. רק לכאורה. "זהו מסע של חניכת התודעה והרגש השיריים בתוככי העולם", אומר וייכרט, "יש ילדות ויש התבגרות ומיניות והורות, ובעיקר מעבר מפליאה בלתי מובנת של הילד להתפעמות מבינה של הבוגר, הנזכר, המתעד, המתמודד. היתרון הוא שהכל יכול להיכנס לבלנדר הזה ולא להיפלט כקליפה אין חפץ בה, גם אם מדובר בתיבות דואר ישנות או בשולחן שניצב במטבח בדירת הילדות".
איך התגבשה הסוגה החדשה שבאה לידי ביטוי ב"מאות"?
"לפעמים אדם רוצה לומר דברים, לכתוב דברים, אבל האילוץ הצורני של שורות קצוצות, חיתוכים, דילוגים ובעיקר הסד המוזיקלי-מקצבו של הפיסוק השירי - מגבילים מאוד. ויש שדברים שהאנקדוטה בפרוזה מתאימה להם והשירה ה'טהורה' פחות. החלטתי לנסות לדחוס שלל זיכרונות ומחשבות ותחושות ב-100 מילים. הקביעה שרירותית כמובן. מספיק מקום לומר משהו בלי להתחיל לספר עלילה מפותחת מדי. זה קרוב לשיר, אבל חופשי יותר ועדיין מאפשר שיריות של המרקם הלשוני.
"אחרי שעלה בידי לכתוב כמה כאלה, על דברים שרציתי לפרוק מעל לוח לבי, חדלו ההיסוסים וידעתי שזה יעסיק אותי בשנה הקרובה. העונג האמיתי הוא כאשר מוצאים שתואר מסוים לא מתאים וחייבים למצוא אחר, מדויק יותר, שהרי אם מחקת מילה כאן אתה מחויב למצוא אחרת במקומה. יש בזה כמובן גם היבט משחקי ולא פעם הוא כרוך בשמחת היצירה".
ובעצם, מה הפלא? 14 ספרי שירה בממוצע לשנה נחשבים בישראל להישג כביר או למבצע התאבדות מתמשך - תלוי איך מסתכלים על זה. מפת השירה
וייכרט, איש שחותם על מיילים במילים "בברכת העמלים בשדות הספרות", מתרוצץ ומחייך. הוא ממשיך במלאכתו כמורה בתיכון עירוני ד' בתל אביב וכפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה, והשנה יתחיל ללמד גם בטכניון בחיפה ובמכללת אורנים. במקביל הוא ממשיך לפעול כמו"ל ומצפה בהתרגשות לצאת ספרו החדש. זה לא שאין קשיים בדרך, אבל יש גם מתנות לא רעות בכלל. הקובץ הראשון שפרסם משירתה של שימבורסקה זיכה אותו בפרס לתרגום מטעם שרת המדע והאמנויות. על תרגומיו מפולנית זכה ב"צלב הזהב", שהוענק לו על ידי נשיא פולין לך קצ'ינסקי, ועל עבודת העריכה בקשב לשירה זכה בפרס שר התרבות, המדע והספורט לשנת 2007.
"האמת היא שיש עוד כמה הוצאות שנושמות בכבדות במעלה ההר המו"לי. קשב היא מעין עסק רוחני שמרוויח מוניטין ומפסיד כסף, אבל אני גאה להפסיד סכומים שאפשר לספוג על הוצאת שירה טובה", מתוודה וייכרט. "אגב, זה שלא מקבלים כתבי יד חדשים לא אומר חלילה שלא עובדים. אני כרגע לבד בהוצאה ועובד על יותר מ-50 ספרים במקביל: מקור, תרגום, מסה. אז ההודעה הזאת היא בגדר מגננה סבירה מפני הצפה שלא אוכל לעמוד בה. אני אדם שבדרך כלל מקיים את הבטחותיו".
אז מי הוא רפי וייכרט? בקצרה: ילדות ברמת אביב הישנה של השיכונים, שכונה שאליה חזר מקץ שנים לגדל בה את בתו. אחר כך, מגיל 12, תקופה קשה של התבגרות לאחר עקירה ליד אליהו, לימודים תיכוניים באורט יד סינגלובסקי במגמת מחשבים, ואחריהם שלוש שנים של עיסוק במחשבים במסגרת השירות הצבאי. אחרי זה החליט למרוד ולהגשים את חלומו ללמוד ספרות. בהתרסה, הלך לעבוד בחנות התקליטים אלגרו עד שיתירו לו להגשים את משאלותיו. הספרייה שלו מורכבת מאלפי ספרים, ביניהם מסתתרים היקרים לו ביותר, שבהם הקדשות אישיות משימבורסקה, מאלן גינזברג, מטד יוז ומרבים בשירה העברית.
משורר, עורך, מרצה, מתרגם - באיזה מהכובעים הכי נוח לך?
"כששואלים לכתובתי אני נוהג להתלוצץ שאני גר בספרות. כשאיני כותב יצירות משלי אני עורך או מתרגם או מלמד. לא קיבלנו יותר מדי ארכה על פני האדמה אז מומלץ לנצל אותה באופן המיטבי. מתחת או מעל לכל הכובעים מסתתר הכובע 'אבא של דר' והוא היקר לי מכולם. אני קם והולך לישון איתו. זאת הכיפה החילונית שלי".
מה ערכם של פרסים בעידן ציני של אינטרנט?
"פרסים הם דבר ראוי ברגע שהם מכבדים את עבודת מקבליהם בצורה סבירה. הייתי מציע להעניק פרס על שמו של כל יוצר בעל משמעות שחי בעבר. תארי לך מצב שבו לכל יוצר חי משמעותי יש רוח רפאים פואטית שמלווה אותו בהענקת פרס שנתי. זה היה מצב מלבב. באשר למדיה, זהו כלי תיווך מצוין. השאלה מה מתווכים. מרבית הבמות הללו מתירות גם טקסטים שאינם ממיטב היצירה העברית, אבל אני סבור שזה ילך וישתפר כשאנשים רציניים ואחראים יקימו במות מקוונות בעלות תפוצה. הסיאוב האמיתי הוא בטוקבקים האנונימיים. כמות ההשמצות והסגנון לקוחים ברובם ממדמנה נפשית נרפשת. זו תת-תרבות של שיח".
מי ממלא את החלל שהשאירו אחריהם יונה וולך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ודומיהם?
"מצוין ששאלת. אין צורך למלא את החלל הזה כי הוא לא באמת חלל. הם כתבו את מיטבם והשאירו את הלפיד לאותם משוררים ומשוררות רציניים - יש להערכתי כמה עשרות מהם - שימשיכו ליצור שירה עברית משובחת. אין צורך בעוד אבידן. יש צורך בשירה שלוקחת את עצמה ברצינות וממשיכה לחצוב ערוצים ואפיקים ויובלים ופלגיגים בסלע הזה המכונה ספרות עברית.
"סוף סוף הגענו למצב נורמלי שאפשר לחפש ספר שירה טובה בלי להזדקק למהפכות ולהמצאת הגלגל מחדש או לאיתור המשורר הלאומי, משל היינו ספינות אובדות בים הזקוקות למגדלור. אנחנו כבר עוגנים ועלינו אל החוף. למיטב הבנתי המציאו כבר הכל, או לפחות את הרוב, אבל בטווחים ובמפות ששורטטו יש עוד המון מרחב מחיה לעמיתיי ולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם