פשוט מנותקים: האולימפיאדה היא הסימפטום
כל ארבע שנים, במשחקים האולימפיים, מתברר עד כמה ישראל רחוקה ומבודדת מהעולם
אריק זאבי לא מאמין צילום: דני דני מרון
אם סוקרים באופן שטחי את סצנת התרבות הישראלית, קל לשכוח שהיא פועלת במדינה שאינה מקיימת קשרים עם שכנותיה ומנותקת גיאוגרפית מהיבשות שעמן היא מנסה לקיים דיאלוג - אירופה ואמריקה. רק השבוע, למשל, התבשרנו על בואו לישראל של פסטיבל המוזיקה היוקרתי לולהפאלוזה; אמנים כמו כריס קורנל הם כמעט בני בית בישראל; על שמה של מדונה שמור כיסא במרכז לקבלה בתל אביב; וערוצי הכבלים המקומיים משדרים את הסדרות הזרות העדכניות ביותר רק מעט אחרי עלייתן מעבר לים.
עם זאת, במשחקים האולימפיים מגלה ישראל תסמינים של מדינה מבודדת, אי מרוחק של הדחקה ושל בורות. כל ארבע שנים מוכתרים חמישה-שישה ספורטאים מקומיים כמועמדים כמעט ודאיים לזכייה במדליות. אמת, למרבית הישראלים אין מושג מה החוקים של הענפים המוזרים שבהם הספורטאים האלה עוסקים, אולם אין זה מפריע להם לשבת מול המקלט ולקלל את הרוח האנטישמית שסוחפת את הגויים אך בולמת את הגולש הישראלי האומלל.
הדיאלוג האולימפי הפנימי מתנהל ללא כל קשר לרמת המתמודדים (הגבוהה) בעולם; למספר העוסקים בספורט בישראל, שהוא נמוך באופן כמעט מעליב; לכך שאוכלוסיות שלמות - החרדים, הערבים וגם רבים מהעולים מברה"מ לשעבר - אינם מעורבים כמעט בעשייה הספורטיבית; ולסירוב הכמעט מוחלט של הספורט הישראלי ללמוד ממומחים ברחבי העולם, שאינם בקיאים ב"מנטליות הישראלית" (עדות לכך שעמוק בפנים, אנחנו יודעים שמשהו כאן קצת עקום).
כשמכירים רק את לי קורזיץ החיננית, את אריק זאבי הכריזמטי ואת אלכס שטילוב החביב, קשה להאמין שאי שם קיים מישהו שיכול לגבור עליהם. וכך עולה הג'ודוקאסלב זאבי כפייבוריט מול יריב גרמני דרדלה, והוא תוך 43 שניות מפרק לו את הצורה; ושטילוב עולה למשטח אחרי שהמתחרים שקדמו לו - כל מיני יפנים וסינים שמעולם לא שמענו את שמם - משאירים לו אבק.
למרבה המזל, זה רק ספורט. הספורטאים חוזרים הביתה עם הזנב בין הרגליים, זוכים לפרגון אינסופי (התופעה החדשה והמעט טרחנית של האולימפיאדה הנוכחית), וכעבור ארבע שנים רוויות פיגועים, מלחמות ואסונות, אנחנו שוכחים
הכל ומתמלאים שוב בתקווה.
אך בראש מקננת מחשבה מטרידה: מה היה קורה אם היתה מתקיימת אולימפיאדה לאנשי טלוויזיה, לאנשי תיאטרון או, רחמנא ליצלן, לעיתונאים? האם גם שם היינו נאלצים לנפנף בידנו בהיסטריה כדי שלא ישברו לנו את היד? בהתחשב בכך שהפריים טיים הישראלי התמלא לאחרונה ברימייקים מקומיים לסדרות שעלו בארה"ב בתקופה שרייגן הגה את מלחמת הכוכבים, וגם התיאטרון המקומי מעלה את מיטב העיבודים לסרטים אמריקאיים מהעידן שבו טום קרוז עדיין לא ידע לאיית "סיינטולוגיה", עולה החשד שלניתוק מהעולם יש מחיר תרבותי כבד יותר מארון מדליות דליל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם