אתרים מומלצים

שואו מי דה מוני: מוני מושונוב חושש לאבד את מה שיש לו

מתרגש כמו ילד מכל כוכב קולנוע שהוא פוגש. מעריץ את אשתו גם אחרי 30 שנה. ועדיין קם בבוקר עם חששות: מהפחד לאכזב את הקהל שבא לצחוק ועד החרדה שהחבר'ה בהוליווד שליהקו אותו יתחרטו פתאום. מוני מושונוב, מגדולי השחקנים בישראל, מביים עכשיו את "פופר" של חנוך לוין בקאמרי. בראיון אישי במיוחד הוא מדבר על ההצלחות, הכשלונות, התקופה הקשה שאחרי ירידת "זהו זה" וההחלטה לא להפסיק לחייך, גם כשקשה

בין כל זיכרונות הילדות של מוני מושונוב, יש אחד שמסמן את הרגע שבו הילד המוכשר, המצחיק של הכיתה, גילה את הקסם הנדיר של עשיית קולנוע. הוא היה בן 13 וצעד עם אמו בכיוון ביתם ברמלה. "כשהתקרבנו לבית ראיתי מרחוק אור מוזר. אמרתי לאמא שלי, 'אני רוצה להגיע לשם'. זה היה רחוק, אחרי פסי הרכבת, אבל הלכנו וגילינו שמצלמים שם סרט, 'הטל צל ענק'. ראיתי מקרוב את הכוכב קירק דאגלס, שחקן גדול. מאז, החיים שלי עוברים בין מפגשים עם אנשים שהערצתי. זו הייתה התחנה הראשונה שלי במסע הזה".

מושונוב לא מתבייש להודות שביותר ממובן אחד הוא נשאר הילד המעריץ מרמלה, שהיה בולע את הדיווחים של ג' עיטור ב'עולם הקולנוע' - הצוהר היחיד אז בישראל לקצת גלאם בינלאומי. "כשאני פוגש שחקן שראיתי בקולנוע - הוא אפילו לא חייב להיות סטאר גדול - אני מתבלבל כמו הילד שהייתי. זה גובל באובססיה, 'תראו את מי ראיתי'", הוא מעיד. "לא מזמן פגשתי את חנה שיגולה, השחקנית של פסבינדר. אני נעמד מולה ולא מאמין שאני הולך לשחק איתה באותו סרט. תכף אבקש ממנה חתימה. אני מסוגל לשכוח את עצמי לגמרי, כמו תינוק בן ארבע".

בהזדמנות אחרת הוא פגש ברחוב בתל אביב את אינגריד ברגמן, שצילמה כאן את "גולדה". מושונוב, כוכב צעיר של תוכנית הומור חדשה בשם "זהו זה", זיהה את השחקנית הגדולה פוסעת מולו עם עוזרת הפקה שהוצמדה לה. "אינגריד ברגמן בכבודה ובעצמה, קפצתי עליה ונישקתי אותה פעמיים. בלי להתבלבל. הבחורה שהייתה איתה הסבירה לה, 'זה איזה בחור שמשחק פה בטלוויזיה'", הוא נזכר. "30 שנה אחרי זה מצאתי את עצמי עם הבת שלה, איזבלה רוסליני, בסרט 'הלילה הוא שלנו'. דבר ראשון סיפרתי לה שפגשתי את אמא שלה בתל אביב, היא ממש התרגשה".

לא מזמן, על הסט של My Friend Vijay ("חברי ויג'איי"), דרמה בינלאומית שצולמה באירופה ובניו יורק, הוא גילם את האבא של פטרישיה ארקט, האחות הכי מוכשרת במשפחת השחקנים המפורסמת ("מאוד פיקחית, לא עושה עניין מעצמה, יודעת הרבה על ישראל ועל הסכסוך עם הערבים"). באותה הפקה פגש מושונוב גם את מייקל אימפריולי, הזכור כאחיין המכור להרואין של טוני סופרנו ב"הסופרנוס" ("אדם נחמד, קסם. ניהל במשך שנים תאטרון בניו יורק. סיפר לי שרק עכשיו, בגלל הקריירה, הוא עבר לאל.איי, ואין לו רישיון נהיגה").

שלא לדבר על חואקין פיניקס, שאיתו כיכב ב"הלילה הוא שלנו" וב"שתי אהבות" ("בחור טוב, מתוק מתוק. יש לו דימוי של מטורף אבל הוא שחקן ענק. החלפנו אי-מיילים אבל לא נשארנו בקשר, בגללי, כי אני לא בסדר. עד שאתחיל לנסח את המשפט הראשון, יעברו שעות"). או מייקל ג'ורדן ופטריק יואינג ועוד חברים מהאן-בי-איי ("אריק הניג סידר לי לפגוש אותם בסיום משחק, ארגן לי תגים כאלה. עשיתי איתם קטעים").

ממש עכשיו מושונוב (החודש בן 61) מצלם את "לצוד פילים" של רשף לוי, שהצליח לגייס את השחקן הבריטי פטריק סטיוארט לאחד התפקיד הראשיים. אבל במקום לדמיין את המפגש העתידי עם הגיבור של "מסע בין כוכבים", מושונוב דווקא מתלהב מההזדמנות לשתף פעולה עם קולגות מכאן: "סוף סוף ייצא לי לשחק בסרט אחד עם ששון גבאי ומשה אבגי, שזה לא פחות חשוב מלשחק עם פטריק סטיוארט".

כשמושונוב מתלהב, הוא נעמד באמצע המשפט, עושה סיבוב קצר בחדר ואז מתיישב שוב. די ברור שהוא נהנה לשמוע את עצמו מדבר, ודי ברור שהוא קצת נבוך מהביטוי הזה של אהבה עצמית. בשיחה הוא מתגלה כתאום הסיאמי של הפרסונה הפומבית המזוהה שלו: גלוי, מקרב, מצחיק, מרגש, עמוק, נאיבי, חף מהתנשאות. יש לו תובנות של איש בוגר ומנוסה לצד מתיקות חפה מרוע. מתחת לרעמת תלתלים שהלבינה הוא נראה כמו נער נצחי.

הוא שחקן פופולרי, קומיקאי מבריק ובמאי תאטרון מוערך, נערץ במידה שווה על קהל החליפות של הקאמרי ואצל אלה שעדיין מזהים אותו עם בבא בובה. על אף צניעותו הידועה, למושונוב אין ברירה אלא לדעת שהוא אחד האנשים האהודים ביותר שמסתובבים בינינו. "אני מרגיש את האהבה, מרגיש אותה מאוד, אבל אף פעם זה לא מספיק, כן?".

בישראל כמו בישראל, האהבה הזאת לפעמים קצת עוברת את הגבול. "אני לא מהאנשים האלה שמתלהבים במיוחד ממכונית חדשה ומפוארת. מספיק לי שהאוטו לא יעשה בעיות ולא אצטרך להכניס אותו למוסך. אז אני נעמד ברמזור ואנשים אומרים לי, 'מה זה מושונוב, אתה נוסע באוטו כזה?'. זה לא שאני נוסע בכרמל דוקס, אבל כנראה מצפים שאנהג בב-מ-וו או באיזה ג'יפ ענק שאתה נותן גז וישר דורס מישהו. אז ברמזור נכנסים לי לטריטוריה ואני מגלה שאני לא עומד בציפיות של האנשים".

מושונוב הוא הראשון להודות שחשוב לו לעמוד בציפיות של האנשים. הקושי להגיד "לא" הפך עם השנים לאחד הסמלים המסחריים שלו, לא פחות מהתלתלים. "פעם עשיתי בתאטרון חיפה את 'הכפיל' של דוסטויבסקי", הוא נזכר, "הצגה אמנותית לגמרי. רוב הקהל היו אנשים שחשבו שהם באים לראות את הבחור מ'זהו זה'. חשבו שאני משחק מין קונילמל. אני זוכר את החבורה הזאת, אנשים שלא הבינו לאן הם נכנסו. 'הרי באנו בשביל שהוא יעשה לנו הצחקות'. בקלות זה היה יכול היה להשפיע עלי".

שחקן אחר היה מתמרמר, נאבק, אולי אפילו מגלה בוז מסוים לקהל שמצפה ממנו רק לחיקויים וקטעים ואפילו לא מעלה על דעתו שתאטרון יכול להציע גם חוויה אמנותית עמוקה. אבל מושונוב - שמסוגל לצטט מיונסקו, אולבי ופינטר - בעיקר פחד לאכזב. "זה קהל שמאוד נהניתי לעבוד איתו כשהייתי בבידור, כשהייתי מעלה עם בראבא הופעות בוועדי עובדים או בגן אורנים, עושים הצחקות. נהניתי מהם ואהבתי אותם, וידעתי שיש להם צרכים אחרים".

התרסקות נהדרת

ההבנה לצרכים של האחר, היחסים המתעתעים עם הזולת, המתח בין הדחף לרצות לבין השאיפה להכריז על עצמאות והגילוי שבתוך כל אחד מאיתנו נמצא הילד המבוהל שהיינו פעם - הם כמה מהנושאים שבהם מטפל המחזה "פופר" של חנוך לוין, שמושונוב ביים לתאטרון הקאמרי. במרכז המחזה, שהועלה לראשונה ב-1975, בני הזוג שוורץ ושוורציסקה (איציק כהן ועירית קפלן), ומערכת היחסים שמתערערת בינם לבין חברם הטוב פופר (יניב ביטון), רווק שאם לצטט שיר של לוין ("מר גוסקין"), החיים עברו מעליו. סיפור העלילה מתחיל בחיטוט באף, עובר דרך נשיקה שלא נענית ומשבר בנישואים, ומגיע לחתונה עם זונה, מחלה קשה ובגידה.

"אצל חנוך הכל מבוסס על אמת, אמת דוקומנטרית", אומר מושונוב, שפגש את לוין לראשונה בתאטרון חיפה. "תשאל אותו מי זה שוורץ, הוא יידע להגיד לך. הוא לא ינדב הרבה, הוא לא איש שהרבה להתראיין, אבל כל הדמויות שלו, למרות השמות המוזרים שלהן, הן אנשים שהוא הכיר בחיים, אנשים שהוא פגש בשכונה, בבית הספר, בחנות של אבא שלו. זה לא באמת על אנשים שקוראים להם קריצ?קה ופפכץ והם רחוקים מהמציאות שלנו. "פופר" מסמן את תחילת גיל ההתבגרות של לוין, את הרגע שבו הוא מסתכל לאחור על הילדות שלו, הגיל שבו הוא מתחיל להתעסק עם אבא ואמא ועם הציפיות שהיו להם ממנו".

המחזה החזיר אותך לגיל ההתבגרות שלך?
"יש אנשים שתמיד היו מוצלחים, תמיד הייתה להם חברה, אף פעם הם לא חששו להזמין בחורה לריקוד, ההתבגרות המינית שלהם באה מוקדם והם היו מצטיינים בספורט. כשהייתי צעיר הם היו גורם מאיים.

"אני מכיר את ההרגשה הזאת. לא הייתי מאלה שקמים ומזמינים את הבחורה לרקוד. להגיד לך שלא רציתי? בטח. בניתי לי עולם אחר אבל אף פעם לא הרגשתי כמו המוצלחים. אחר כך אתה מבין שגם המוצלחים לא הרגישו כמו מוצלחים. גם הסופרמנים האלה חטפו שלשול לפני הפגישה הגדולה. הבעיה היא שרובנו לא מוכנים לקבל את מצבנו. כמה פעמים בחיים אנחנו מוצאים את עצמנו מאוימים על ידי ההצלחה של מישהו אחר?".

אתה שחקן פופולרי, נשוי לסנדרה שדה, והחבר הכי טוב שלך הוא אריק איינשטיין. אתה האיש הכי מצליח בעולם.
"ובכל זאת אני קם עם חשש בבוקר, חושש לאבד כל דבר קטן שיש לי. נכון שמבחינה מקצועית אני יודע שאני הולך בכיוון הנכון. לא שאין נפילות - וכשהן באות הן התרסקויות נהדרות - והיו לי כאלה. גיליתי שאין דבר כזה להיות מצליח באמת".

"ההתרסקות הנהדרת" של מושונוב באה בסוף שנות התשעים, כש"זהו זה" הורדה מהמסך, אחרי שני עשורים שבהן הייתה מדורת השבט המקומית ללא תחרות. "20 שנה הכל בסדר. האוטו נוסע על עיוור לאולפנים ברמת אביב ואתה מצליח ואוהבים אותך ועובד עם חברים טובים - ופתאום אין את זה. אתה יכול להגיד, 'אני רוצה את זה עוד פעם'. ואתה יכול להגיד, 'תחזור לפרופורציות, מה, אתה חייב להיות כל הזמן תותח?'. האינסטינקט הבסיסי היה להמשיך להופיע. בהתחלה הייתי כותב מערכונים לתוכניות אחרות, מרים טלפונים לאנשים, אבל אז נתתי לעצמי לנוח ואחר כך התחלתי לביים. קודם בכלל לא ידעתי שארצה לביים".

אז איך בכל זאת?
"האישה עומדת מאחורי זה. סנדרה הציעה שנתרגם ביחד את 'הכיסאות' של יונסקו, שאני אביים ושנינו נשחק. שאלתי אותה, 'נראה לך שאני יכול לביים את זה?'. והיא אמרה, 'כן'. הלכתי ליענקל'ה אגמון בהבימה והוא נתן לי את ברכת הדרך. במשך שנה עבדנו על התרגום. קראתי כל מה שכתבו על יונסקו. באתי נורא מוכן, חשבתי שבמאים מגיעים מוכנים ליום הראשון של החזרות, אבל התברר לי שזה לא ככה. למדתי לביים בעזרת מעצב התפאורה ומעצב התלבושות שהיו לי, שניהם רומנים-צרפתים שהכירו את יונסקו בחיים".

אחרי "הכיסאות? ביים מושונוב את "בגידה", "קוויאר ועדשים", "רומנטיקה", "חתונה מושלמת" ו"משרתם של שני אדונים", במקביל להופעות בתאטרון ("אני לא רפפורט", "מותו של סוכן", "העז או מי זאת סילביה") ועבודה בקולנוע. "בשביל לביים טוב צריך בעיקר ניסיון כבמאי אבל תכלס זה סוג של אינטואיציה", הוא מסביר. "אתה מחליט איך ייראה העולם שאתה הולך להקים. אני יודע שיש לי אמירה מסוימת, סגנון. אנשים אומרים לי, 'ישר רואים שזו הצגה שלך', אבל אני עדיין לא רואה את עצמי כבמאי. לביים בשבילי זה הרבה יותר חושפני מאשר לשחק, כי כל אחת מהדמויות היא אתה. אתה רוצה לפענח יחסים בין אנשים על הבמה ונדרש להיות הכי כן עם עצמך. אתה יכול להבין את החיים רק דרך המשקפיים של עצמך, ואתה רואה את עצמך בכולם".

במהלך אותה שנת בטלה מאונס שאחרי ירידת "זהו זה" פנה למושונוב במאי לא מוכר, והציע לו לגלם פטריארך ממוצא גרוזיני בסרט "חתונה מאוחרת". "זה היה תפקיד ריסקי לחלוטין, אני הרי הייתי זה שעושה גרוטסקות בטלוויזיה", הוא נזכר. מושונוב אמר לא, אפילו הציע לדובר קוסאשווילי מועמדים שהכיר מתאטרון גשר, "גרוזינים אמיתיים" - שלא כמוהו. אבל הבמאי התעקש. התוצאה: אחד הסרטים הכי מצליחים בתולדות הקולנוע הישראלי, ותפקיד שהביא למושונוב הזדמנויות להשתתף בסרטים בינלאומיים שזכו לתהודה ("הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות"), שלא לדבר על הפקות ישראליות ("מתנה משמים", "קדמה", "שנת אפס" ו"סוכריות" שביים יוסף פיצ'חזדה - תפקיד שחורג מהטייפ קאסט המזוהה שלו - שסיים לצלם רק לאחרונה).

הלקח שמושונוב למד: כדאי לקחת סיכון, להפסיק להגיד לא, לדעת שהכישלון הוא חלק מתהליך. "זה אולי יישמע פשטני אבל אני מאמין שההבנה שלא צריך להצליח בכל מחיר היא המפתח להצלחה. למרות שהנפילה מחשלת, היא תמיד ישנה בזיכרון והיא תמיד מלווה אותך. עד היום, כשאני מגיע לסרט אמריקאי, אתה יודע מה עובר לי בראש? החשש שאפוטר, שיזרקו אותי. אני שואל את עצמי, מה אני עושה פה בכלל? מפחד שיגלו שאני לא האיש הזה שהם בחרו וחושבים שהוא שחקן. פתאום הם יגלו שאני הילד ההוא מרמלה".

אתה לא אומר להם, אפילו בראש, "חבר'ה, אני נורא מצליח בישראל, קיבלתי פרס אופיר, כולם מכירים אותי"?
"לא עובר לי אפילו כאופציה. הרי מבחינתם זה בדיחה. כמו שאתה בא לאן-בי-איי ואומר ששיחקת במכבי עקרון. כשהייתי בניו יורק בפעם הראשונה, בגיל 25, פגשתי אנשים וסיפרתי מה אני עושה. התגובות היו, 'אה, איפה שיחקת?'. הם חושבים שאני הולך להגיד איזה תאטרון בברודוויי, ואני משיב, 'חיפה מוניציפל תיאטר'. ובכלל , תמיד היה לי פאק עם אנגלית. אני לומד טקסטים, יכול לשחק באנגלית, אבל הסמול טוק קשה לי. כשאני מגיע לאמריקה, בגלל שכולם מדברים אנגלית כזאת שוטפת, הם נראים לי כמו הילדים המצליחים של הכיתה, אלה שהיו הכי טובים באנגלית. ישר אני מרגיש כאילו אני פחות טוב מהם. הילד עדיין מבוהל לחלוטין".

חטפתי סטירות

בגיל 18 הילד הגיע לבחינות ללהקה צבאית. מושונוב, המצחיקן הכי מוכשר באזור השפלה, שאף להתחכך עם שלמה ארצי, יגאל בשן, מירי אלוני, עדנה לב, מתי כספי ושאר כוכבי התקופה. "המבחנים לכל הלהקות התקיימו בבית החייל בתל אביב, ואחרי האודישן באו אלי נציגים של כולם - מפיקוד זה והפיקוד ההוא ומההדרכה ושריון, ואני אמרתי, 'אני רוצה רק להקת הנח"ל'. ההיי סוסייטי של הלהקות. ללהקה הזו היית נבחן בנפרד, בפיקוד הנח"ל ביפו, על ידי חברי הלהקה עצמם. אתה שר להם ומרגיש שאתה חלק מההיסטוריה. אני מגיע לבחינות והנה, מקבלים אותי".

בשבועות שנותרו עד הגיוס תרגל מושונוב את הצעדים ל"קרנבל בנח"ל" ואת קולות הרקע ל"בשמלה אדומה". אבל אז נמסר לו שלהקת הנח"ל החליטה לוותר על שירותיו הטובים. "הם העדיפו מישהו אחר, את יובל מקיבוץ יפעת, בחור מקסים שפגשתי שוב לאחרונה והוא אמר לי, 'אתה מתאר לעצמך שהם בחרו בי במקום בך?'. אבל אז הייתי בתחתונים. אתה מתחיל את העולם הזה בבומבה על הפרצוף, בפיטורים. ואז אני מוצא את עצמי מתקשר לכל אלה שקיבלו אותי והפניתי להם עורף. בסוף אני מתקבל ללהקת השריון וגם שם זה לא כל כך מסתדר. לפחות הכרתי את שלמה יידוב ויצחק קלפטר, שהפכו לחברים טובים ודרכם הבנתי מה זה מוזיקה. תאר לעצמך שהייתי מתקבל ללהקת הנח"ל. עוד היה לי סיכוי להמשיך אחר כך ל'סיפורי פוגי'".

כוורת הסתדרה איכשהו גם בלעדיו. מושונוב המשיך ללימודי תאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הכיר את שלמה בראבא, מפגש שהוביל לחברות אישית קרובה ושותפות מקצועית ממושכת. שניהם הצטרפו בסיום הלימודים לפרויקט התאטרון החברתי של נולה צ'ילטון בעין הוד - שם, הוא אומר, הפך לשחקן אמיתי. "למדתי מצ'ילטון שהיו לפניי ויהיו אחריי. שהספירה לא מתחילה מהרגע שעליתי לבמה. למדתי שזה מקצוע ערכי, שלא בא קודם כל לשרת אותך, אלא את האנשים שבשמם מדברים. למדתי שיחסים יותר חשובים מדמות, שלא צריך לפחד מסתירות באמנות, שכולנו מגלמים כמה דמויות בחיים שלנו: דמות הילד, דמות האב, דמות המצליח, דמות הנכשל, ושהרבה שחקנים טועים כשהם בוחרים לשחק רק דמות אחת".

למדת להיות עניו?
"הפנמתי את זה כי חטפתי סטירות. באתי כאלוף הלהקה הצבאית. מבחינתי הייתי אמור להיות הכי טוב בכיתה. יש תרגיל קלאסי בבית ספר למשחק, שבו אתה עושה סצנה עם כיסא ובשלב הבא עובר לסצנה עם פרטנר. הייתי נורא מצחיק וכל הכיתה התלהבה, אבל לא התייחסתי יפה לפרטנרית שלי. ואז נולה שאלה את התלמידים איך היה התרגיל וכולם אמרו, 'מוני היה מצוין'. שאלה את השחקנית והיא אמרה אותו דבר. ואז נולה שאלה אותה, 'את באמת אוהבת שככה מדברים אלייך? שלא מתייחסים אלייך?'. כאן הבנתי את השיעור הראשון שלי: אתה לא לבד על הבמה. אתה יכול לשחק חירש, אבל אתה אף פעם לא תשחק חירש טוב אם זה שמולך לא יתייחס אליך כאל חירש".

בפרויקט של צ'ילטון פגש מושונוב את סנדרה שדה: פאם פטאל לוהטת, ילידת רומניה, שחקנית כישרונית שבאה ממסורת ארוכה של תאטרון. "ראיתי אותה ביום הראשון, בבחינות, ולמחרת היינו צריכים להכין איזה תרגיל - היא, בראבא ואני. בכלל לא ידעתי שאני מתאהב בה, היא פשוט סקרנה אותי. הצורה שלה, הדיבור שלה. כל כך סונוורתי. הייתי בטוח שהמבטא שלה איטלקי".

השניים מימשו את המשיכה ההדדית כששיחקו יחד בתאטרון חיפה. הנישואים שלהם, שנמשכים כבר 35 שנה, הניבו שני ילדים - מיכאל (26) ואלמה (30) - ואינסוף תהיות: איך לעזאזל הם עושים את זה? בעוד מוני מאופק, אפילו ביישן, סנדרה היא אש להבה, לפעמים אקסצנטרית. בראיונות היא לא התביישה לדבר על הניתוחים הפלסטיים שעשתה או לגלות שהיא ומושונוב עברו טיפול זוגי. פה ושם נידבה, ולציטוט, הצהרות על חיי המין המסעירים שלהם.

"היא יותר פתוחה ממני. אני מעריץ אותה על זה. פעם היה לי קשה, אני מודה. הייתי אומר לה, 'לא מדברים ככה בראיונות'. זה עניין של אומץ וזה אותנטי לחלוטין אצלה. תמיד יש את השלב הזה שבו שואלים אותי על טיפול זוגי. עברנו גם את זה. אני לא מתבייש בזה, אבל לפעמים מדברים על דברים כאלה כדי לעורר תשומת לב, להיות סנסציוניים. לא אכפת לי להגיע לסוג מסוים של תעוזה, לאינטימיות, אבל לא כדי לספק סנסציה. הילדים שלנו היו נבוכים לא פעם. אבא עושה בושות, אמא עושה בושות, 'לא ככה, אבא. אל תגיד את זה'. ויחד עם זה אני שמח שהיא הצליחה להוריש את ההעזה הזאת לילדים שלנו. הם קיבלו ממנה את החוצפה, את היכולת לא לפחד".

והיא אמרה שאתה אחלה סקס, לא הדבר הכי רע שאפשר להגיד על מישהו.
"שמע, בסדר, שתהיה בריאה. יש שלב שאתה אומר, 'אני לא אקרא את זה, למה לי', ואחר כך אתה אומר, 'מה לא אקרא, אתה עושה צחוק? תקרא ותעמיד פנים כאילו לא קראת'. זה כבר לא עושה לי רע כמו בהתחלה. אני בא מבית בולגרי פטריארכלי קלאסי, אוכלים במזלג ביד שמאל ולא קמים מהשולחן עד שכולם גמרו. היא באה מבית יותר בוהמי, רומניה, אופרה, אוכלים מתי שרוצים ובשעה שרוצים וכל אחד פותח את הפריג'ידר מתי שבא לו ולא רוחצים כלים".

ביימת את סנדרה ב"הכיסאות" וב"קוויאר ועדשים". זה קשה?
"כשאתם זוג נשוי זה חודר לבית. כל היום מתעסקים עם זה, לפעמים לא עושים את ההפרדה, לפעמים אנחנו מציקים אחד לשני ולא מסופקים אחד מהשני, או שבגלל שאנחנו מכירים אחד את השני יותר מדי טוב, לא נותנים הזדמנות להיות אחרים. יש דבר מאוד טוב בזה שאתה יכול לעזוב את הבית ולהיות כאילו מישהו אחר. וכאן הפריבילגיה הזאת איננה. אבל התבגרנו. לפני הצגה אני נכנס לחדר של כל השחקניות בזמן שהן מתכוננות ואומר שלום לכולן כולל לסנדרה ומנשק את כולן וגם את סנדרה כאילו היא שוות ערך. לא משנה שלפני עשר דקות באנו מהבית ביחד".

בראבא, קושניר, אריק

אחרי סנדרה שדה, הזוגיות הכי חשובה והכי ממושכת בחיים של מושונוב הייתה עם בראבא: מאוניברסיטת תל אביב, דרך הפרויקט של נולה צ'ילטון, תאטרון חיפה ו"זהו זה", ועד תוכניות הבידור שהעלו יחד, כולן הפכו להצלחות גדולות. "זה נדיר מה שיש בינינו", מושונוב מאשר. "לא מזמן הייתה לי שיחה עם גורי אלפי, דיברנו על צמדים שמתעסקים בהומור. אמרתי לו שבתכלס, זה עניין חשמלי, אנחנו פשוט מתאימים האחד לשני. זו אהבה טוטאלית. יכולים להיות ביחד ולחוד ולחוד וביחד, הוא ישלים אותי ואני אשלים אותו. בכל השנים יחד לא הייתה לנו הופעה אחת לא טובה. תמיד צחקו, לא משנה אם זה היה קהל של עובדים או פרופסורים באוניברסיטה או ילדים. זה משהו מוטורי בינינו".

יש סיכוי שתעבדו שוב ביחד?
"עם בראבא תמיד נשארת התחושה שיכולנו לעשות עוד. וזה עשוי לקרות. לא יודע בדיוק באיזה פורמט, כי תחום הבידור השתנה בארץ. הערבים שלנו היו מאוד מושקעים, היו תפאורה ונגנים ושתי משאיות, לא חסכנו בכלום. מה שכן, אני לא כל כך מעוניין שמישהו ילהק אותנו לאיזו הצגה ונמצא את עצמנו ביחד פתאום. אם זה יקרה, זה יהיה רק בגלל ששנינו החלטנו לעשות משהו ביחד".

היו שמועות על נתק, על מרירות הדדית.
"נתק לא היה, ובטח לא ריב. היה ניתוק מסוים במובן שבו כל אחד נמצא בעולמו. גם כשהופענו יחד והיינו חברים לא דיברנו כל הזמן בטלפון, החברות שלנו התבטאה בכך שהיינו נפגשים כל הזמן בעבודה. נכון שכמעט תמיד מגיע שלב שבו יש כעסים וקנאות, אבל האהבה ביני לבין בראבא זה דבר שלא נגמר ולא ייגמר. זה מה שאמרתי לגורי, שזה מדהים, איך אותו סיפור חוזר כמעט בכל צמד. אני לא יודע מה בדיוק הסיפור שלהם, אבל אני יודע שהם לא עובדים ביחד. זה לא שאני ובראבא לא עושים קריירות נהדרות לבד, אבל הביחד שלנו - אין לו אח ורע. פשוט אין".

בעצם, קושניר קצת ירש את מקומו בחיים שלך.
"נכון. קושניר הוא התלמיד האופטימלי. הוא יותר צעיר מאיתנו, והוא בא ל"זהו זה" כשכבר היינו באוויר. הוא ראה ולמד וידע כצופה את מה שאנחנו לא ידענו על התוכנית. והוא כישרון ענק".

מה אתה יכול לספר על החברות עם אריק איינשטיין?
"זה התחיל כהערצה. ראיתי אותו כנער ברמלה כשהגיע להופעה עם שלישיית גשר הירקון ועקבתי אחרי הקריירה שלו. אחר כך הילדים היו באותו גן, ונהיינו חברים. כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים על הכל: ספורט בעיקר, אבל גם קולנוע, תאטרון. לפעמים הוא מתקשר ואומר לי, 'יש לי בשורות לא כל כך טובות בשבילך'. אני אומר, כן?'. והוא אומר, 'השחקן הזה והזה קיבל ביקורות נהדרות, זה מאיים עליך?'. ככה בצחוק. ואני אומר לו, 'מה פתאום'. אריק בחור נפלא ובן אדם מקסים. היה בא לכל ההצגות שלי, יושב בצדי הבמה. אריק עושה הרבה מעשים שאנשים לא יודעים, ככה בצנעה, מקדיש תשומת לב לדברים שלא כותבים עליהם בעיתון".

הייתי מנחש שבמהלך האולימפיאדה שניכם הייתם צמודים לטלוויזיה.
"כן, באולימפיאדה אין עם מי לדבר. גם אני חולה על ספורט אבל לא ברמות שלו. הוא יודע את הרקע של כל ספורטאי, הזמנים המדויקים שקבע, מי ניצח בקפיצה לגובה באולימפיאדה הזאת והזאת. לא מזמן, כשצילמתי באירופה, לקח אותי נהג מלוקיישן בגרמניה ללוקיישן בלוקסמבורג, נסיעה של ארבע שעות. על מה אני אדבר איתו? על ספורט. והוא התברר כחולה ספורט. ואז העליתי על הקו את אריק מישראל, והוא התחיל להתקיל אותו בשאלות, מי ניצח בדבר הזה והזה? ומי הספורטאי הבלגי הכי טוב בהיסטוריה?".

אין אמת אחת

במהלך השיחה מתקשרים, כל אחד בזמנו, ילדיו של מושונוב - מיכאל, שחקן כישרוני ומדובר ("לבנון" ו"איים אבודים" בקולנוע, "פרשת השבוע? ו"קטמנדו" בטלוויזיה), ואלמה (30), זמרת סופרן שמופיעה עכשיו באופרה של דיסלדורף. "היא נמצאת ברגע הזה שבו היא מתחילה לשאול את עצמה אם היא מספיק טובה בשביל לחפש קריירה עצמאית או להישאר בבית אופרה שיתמוך בה", מעיד מושונוב.

להבדיל משחקנים אחרים, שמעדיפים שהילד שלהם יהיה הכל - רוקח הומאופתי, טייס ריסוס - רק לא שחקן, הוא דווקא שמח כשהתברר שבנו הולך בעקבותיו. "הרגשתי אושר כשמיכאל אמר שהוא רוצה לשחק. הייתי מביא אותו לעבודות שלי. בגיל ארבע הוא שיחק את התינוק ב"יש לי אח קטן" בקלטת של אריק איינשטיין. נתתי לו הערה משחקית: אמרתי, 'אתה צריך להיות שמח שיש לך אח קטן אבל גם קצת עצוב, שכבר לא מסתכלים רק עליך'. והוא נורא הפנים את זה, היה מעולה בטייק הזה, וגם כשהלכנו הביתה הוא נשאר בתפקיד. אז אני שמח שאני יכול לדבר איתו על דברים שעוברים עלי ושהוא מבין".

בקיץ לפני שנה נבטו אוהלים מתחת לדירת המשפחה במרכז תל אביב, ליד הבימה. מוני וסנדרה סיירו לא מעט במאהל, הביאו מים, שמחו לגלות, כצפוי, שאנשי המחאה שמחים לראות אותם. ולהבדיל ממירי רגב, הם לא עדכנו את הטלוויזיה על מועדי הביקור שלהם.

"הבעיה הגדולה שנוצרה בזעקה ההיא זה שהמפגינים נדרשו להציע פתרונות לתיקון. על המוקש הזה נפלה תנועת המחאה", הוא טוען. "מה פתאום בחורה שיוצאת להפגין ומארגנת את החברים שלה צריכה להמליץ איך לתקן את המצב החברתי? היא רוצה שיתקנו, היא לא צריכה לעשות את זה בעצמה. ברגע שהם התחילו לשתף פעולה עם הפוליטיקאים הם נפלו. כל היופי של הזעקה היה שהיא באה מלמטה. הפוליטיקאים הצליחו להשתיק אותה בקלי קלות. אמרו להם, 'בואו תהיו גם אתם פוליטיקאים' ובאותו רגע זה נגמר. אבל הם היו ועדיין אנשים מקסימים, ואני מסכים איתם שצריך לפתוח את הנושא הזה של מי מקבל מה".

בעבר לא היססת למתוח ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, ובכל זאת לא הצטרפת לחרם השחקנים על אריאל.
"פנו אלי, אבל יש לי בעיה עם הנושא הזה של חרמות. מאוד נפגעתי מהחרם שמנהלים כלפינו אמנים מחו"ל ואנשי אקדמיה. יש לי דעות פוליטיות אבל אני יודע גם מה התרומה הגדולה שלנו - אם לא להישמע בומבסטי מדי - לתרבות, למדע, ופתאום דווקא אתם מחרימים מישהו שרוצה וצורך תרבות. זה בסדר שיש אנשים שחושבים שלא צריך להופיע באריאל ולא מופיעים שם, זאת לגמרי זכותם, אבל כשחקן יש לך גם חובות, לא רק זכויות. המדינה עוד לא החליטה שאריאל לא שייכת לנו, ואם אני משחק בתאטרון הלאומי, אני צריך להופיע באריאל, נקודה.

"אבל באותה מידה", הוא מסייג, "אני נגד הנטייה להפוך את זה לאישיו, לפיקנטריה. תמיד, עוד בשנות השבעים, הייתה בעיה לשחקנים מסוימים להופיע בשטחים, ואיכשהו זה עבר בלי סקנדלים. אבל מכיוון שהכל פוליטיקה בארץ, אז גם את זה מכניסים לסל הפוליטי, כי זה נותן רווחים כאלה ואחרים לכל מיני קבוצות ומגזרים. זה שלא צריך לעשות מעשים מסוימים בשטחים, זה ברור. זה שאנחנו מתנהגים לפעמים כמו שליטים כובשים, זה גם ברור, אבל בתוך כל זה יש עוד אמיתות".

אז לא הכל הוא פוליטי?
"אני חושב שאתה צריך להגיד את מה שאתה רוצה להגיד כאזרח, ועדיין להישאר אמן. באמנות אתה צריך לתת קול גם לאנשים שאתה מתנגד להם - ולהשתדל להימנע מלתייג אנשים. פעם חבר שלי הזמין אותי להצגה שלו. בסיום הוא רצה לשמוע את דעתי על קטע מסוים. 'קטע מצחיק, נכון?', הוא שאל. אמרתי, 'לדעתי כדאי לך להוריד אותו'. והוא אמר, 'אבל האנשים צחקו'. ואני אמרתי, 'את אלה שלא צחקו לא שמעת'. כי אנחנו לא שומעים את אלה שלא מדברים".