מסתכלים אחורה בזעם: כך התרסקה אואזיס
15 שנה לאחר שיצא Be Here Now, האלבום שסימן את תחילת הסוף של אואזיס, עמי פרידמן מנסה לפענח מה המשמעות שלו בהיסטוריה של הלהקה שנפלה מגדולתה
בעוד לא ניתן לטעון כי גרסתו המבוגרת של הגאלאגר הצעיר מביכה את נעוריו (הבחור עדיין מתהדר ברעמת שיער מרשימה ומדגמן גזרה דקיקה, תוצר דיאטת סלמון ואורך חיים בריא בו הוא נוקט מזה מספר שנים), סביר להניח כי לו אולימפיאדת 1996 הייתה מתקיימת בלונדון ולא באטלנטה, היה זוכה כוכב הרוק ליחס אחר, בוודאי לספוט מרכזי יותר בחגיגות הגאווה הבריטית.
15 שנה אחרי ששחררו את "Be Here Now" על רקע הייפ אינסופי וציפיה דרוכה, ניתן לטעון בוודאות כי מאותה נקודה ועד שהתפרקה לה בקיץ ב-2009, אואזיס לא הצליחה לשחזר את הצלחתה האמנותית. האלבומים שהגיעו אחריו עוד סיפקו פה ושם חצאי להיטים, אלבומה האחרון של הלהקה, "Dig Out Your Soul" מ-2008 אמנם נחשב אלבום ראוי ולחלוטין לא מביך כמו כמה מקודמיו, אבל בינו לבין ימי "Definitely Maybe" תהום בגודל הג'ורה של ליאם גאלאגר. בדברי הימים של הרוקנ'רול "Be Here Now" לנצח יחשב לשירת הברבור של אואזיס בגרסתה ההיולית, זו שמנתה גם את הגיטריסט בונהאד והבאסיסט פול "גיגזי" מקוויגן - הרכב שהפך את בריטניה לכמה שנים למוקד ההתרחשות המוזיקלית העולמית והנהיג סצנה שלמה של להקות מעניינות ממנה מוזיקלית, אך נטולות האפיל, החוצפה והקסם שמבדיל בין להקה מצוינת ללהקה של ההמונים.
האזנה מעמיקה לאלבום עשור וחצי לאחר יציאתו מביאה למספר מסקנות נחרצות. הראשונה והמתבקשת ביותר, היא כי על אף חוסר הפרגון הביקורתי והכישלון המסחרי היחסי, מדובר דווקא באלבום לא רע בכלל, בוודאי במונחים של אואזיס. זה נכון על אחת כמה וכמה כשלוקחים בחשבון את מפגן הטמטום הטקסטואלי שהפגין ליאם מאז לקח את מושכות הכתיבה אליו ב-"Standing on the Shoulder of Giants", האלבום העוקב והפושר במיוחד שהביא אחריו רצף תקליטים אומללים וחצי אפויים. גם אם לא מדובר כאן באסופת שירים שמזקקת את הרגע הנדיר בו אתה תופס ברק בבקבוק ויוצר מאסטרפיס על-זמני (כפי שעשו שני קודמיו), BHN מספק לא מעט רגעי חסד המנוניים שתפסו בהוויתם את רוח סוף שנות ה-90' המפוכחת.
אחרי הכל, כמה גרוע יכול להיות אלבום שהניב ארבעה להיטים ענקיים, מתוכם בלדת בריט-פופ קלאסית בדמות "Stand By Me", המנון רוק מצוין מבוסס ("D'You Know
לא, בהשוואה לחלק מהזוועות ששחררו האחים לבית גאלאגר בשנים שעברו מאז, Be Here Now הוא מאסטרפיס ביכולותיו לייצר להיט. והרי אואזיס, בשונה מאחיותיה לז'אנר, היא לפני הכל להקת להיטים. היא גם להקת הופעות משובחת, שלקחה את התמה העיצובית המקושקשת של האלבום (שכללה שעון חול, תא טלפון אדום וויזו'אל מעט פשטני של רולס רויס טובעת בבריכה), ותרגמה אותה לתפאורת במה חביבה במיוחד בסיבוב ההופעות שבא אחריו.
לא שיחזר את הקסם. ליאם גאלאגר בטקס סגירת אולימפיאדת לונדון:
אחת הבעיות הגדולות ביותר של אלבומה השלישי והמושמץ של אואזיס טמון היה בחוסר יכולתו לחדש באמת. "Definitely Maybe", אלבום הבכורה המשובח של הלהקה, היה מיצג מדויק של רוח נעורים ניינטיזית, מגובה בזעם שרק ילדים בני 19 מהמעמד הסוציו אקונומי הלא נכון יכולים להכיל. "Morning Glory" טמן בחובו רגעי גאונות מלודית נדירים, סימן את הרגע בו להקה טובה הופכת ללהקה גדולה והחזיר לבריטים גאווה לאומית אבודה בניחוח ביטלס. Be Here Now, ולו רק בשל חוסר יכולתו לעמוד בציפיות הענק שהועמסו עליו בחודשים טרם צאתו, פשוט היה עוד מאותו דבר. גרסה גנרית של שני האלבומים הקודמים, בתופסת המרכיב שהפך אותה מאכזבה קלה לפיאסקו אדיר,לפחות בעיני מבקריו: אובר פומפוזיות נטול פרופורציות לחלוטין.
אם היה יוצא היום, סביר להניח שאלבומה השלישי של אואזיס היה פונה לכיוון אחר. כפי שהשכילו האחים גאלאגר לעשות רק כמה שנים לאחר מכן, מוטב היה לגאלאגרים לו היו מפנימים בזמן אמת את חוסר יכולתם לייצר הברקת רוק נוספת מעדות השתיים שקדמו לה. אם רק היו פונים למחוזות אקוסטיים יותר ומשחררים יצירה קטנה ומדויקת, כזו שאינה מנסה להתחרות בשתי הצלחות הענק שלהם, מצבה של הלהקה היום היה נראה אחרת. לעתים הדרך הטובה ביותר לעמוד בציפיות היא להתעלם מהן לחלוטין, לעשות פרסה ולייצר רעש אחר במקום אחר.
אואזיס הייתה צריכה להבין בזמן כי אין לה טעם להתחרות בעצמה, אז היה BHN נתפס כחיה אחרת לחלוטין משני קודמיו ולכן גם היה נמדד בפרמטרים אחרים. במקום זאת, בחרו נואל וליאם לקחת את החומרים שהפכו אותם לפרה החולבת הרווחית ביותר שהוליד הרוק הבריטי בעשור ההוא, לפמפם אותם בסטרואידים ולהגביר את הווליום מעשר לאחת עשרה. התוצאה? אלבום נחמד בבסיסו, שמעט קלקל לעצמו בשל הפקה גרנדיוזית מדי ו-71 דקותיו.
"האלבום הזו הוא תוצר של חמישה אנשים יושבים באולפן, מחוקים לחלוטין מקוק ולא שמים זין על כלום" תאר נואל גאלאגר את תהליך ההקלטות המעודן של אלבומה השלישי של להקתו. "Air guitar gone mental" הוא אמר שם, הרגע בו סולו גיטרה הופך לפארודיה מטורללת של עצמו. לא במקרה תופס הגאלאגר הצעיר מ-BHN אלבום מפוספס (ליאם, אגב, חושב שזה דווקא אלבום נהדר). עבור נואל, הוא מייצג תקופה מעט פרועה בחייו, קפסולת זמן המכילה הוויה של בחור מרושש שהגיע לליגה הגבוהה ביותר שיכל לחלום עליה, ובחר לציין אותה בבינג' בלתי נגמר של מעילי פרווה, משקפי שמש והתנהלות תקשורתית נטולת אחריות. אם לוקחים בחשבון את כמות הסמים שרצה בדם של הגאלגרים בין 95' ל-98', אפשר להגדיר את האלבום הראשון כחגיגת ילדות מתוחזקת בירה ואת האלבום השני כחוויית MDMA לדור חדש של היפים. Be Here Now, לעומתם, הוא מפלצת קוק וולגרית. אגו טריפ מעורר אנטגוניזם. באמת בחור טוב, בסך הכל. רק חבל שסגנון החיים קצת קלקל אותו.
אבל אולי המקל הגדול ביותר בגלגליו של BHN היה מועד יציאתו. הקו שנמתח בין מותה הטראגי של הנסיכה דיאנה ימים ספורים לאחר יציאתו לבין דשדושו של האלבום במכירות כבר מוצה היטב בסרטו המצוין של ג'ון דאוור "Live Forever", המקשר בין נפילת הבריט-פופ לבין התפכחותה של הממלכה הבריטית מהאשליה שמכר לה טוני בלייר. חלום מפלגת הלייבור ושברו, אם תרצו.
זו אמנם קביעה מעט חריפה, אך יש שיטענו כי מאותה נקודה והלאה, אף אחת מלהקות התקופה הבולטות בבריטניה (קרי - סוויד, בלר ופאלפ) לא שחררה מאסטרפיס ראוי שיכל היה לסחוב את התקופה עוד כמה שנים, היישר אל תחילת המיליניום. "This is Hardcore" של פאלפ הוא אלבום מצוין אך נטול להיטים בהשוואה לקודמו. כנ"ל לגבי בלר וסוויד שפעלו עוד מספר שנים, אבל קשה למצוא באלבומיהם המאוחרים (והיפים, ברובם) עוד המנון שיסחוף אחריו את צעירי בריטניה. בספירה מוזיקלית שהוגדרה על ידי היכולת שלה לחגוג את עצמה, העדר להיטים בולטים ואפקט סחף היוו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הרוק הבריטי הפופולרי.
15 שנים מאוחר יותר, הפרק השלישי בסיפורה של אואזיס פשוט נשאר מעט לא רלוונטי. בעידן בו מילת המפתח היא מינימליזם והבון טון הוא "לפשט, לפשט, לפשט", Be Here Now מייצג רוח שפסה מזמן מהעולם. יש בו רגעים חביבים, ללא ספק, אבל בשלב זה הוא לא יותר מממתק נוסטלגי משחית שיניים ומנסר אוזניים. הגדולה שבו היא היכולת לשקף סופה של תקופה עבור מי שהייתה אז הלהקה הגדולה ביותר בעולם. הוא קו פרשת המים בקריירה שהתחילה מצוינת, והפכה עם השנים לפושרת מעט (גם אם הבריטים העדיפו להעניק לה צ'אנסים רבים נוספים).
בסופו של דבר, Be Here Now יכול להתגאות בחשיבות היסטורית ובעובדה כי הוא נוצר על ידי כוכבי הרוקנ'רול האחרונים מסוגם, מפלצות תהילה שהותירו רק אבק קלישאות דיסטורשן לסולנים פשוטים שבאו אחריהם, מזן ג'יימס מרפי או אלכס טרנר. בתוך כל הבלגן מסתתרים להם גם כמה קטעים יפים, שרק היו צריכים שיוף נכון ועדכני. כמה חבל רק, ששיר הנושא של האלבום כל כך מחורבן ושהלהקה שחתומה עליו, באופן אירוני, הייתה אז בכל מקום. רק לא שם, אז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם