אמצע הלילה על האי: הראל מויאל החליט שהגיע הזמן להיחשף
הראל מויאל קיווה ש"הישרדות" תאפשר לקהל לפגוש סופסוף את דמותו האמיתית: בלי האיפור והפלסטיק של "כוכב נולד", ובלי בריתות ואסטרטגיות למיניהן. בסך הכל אבא שמתגעגע לילדים שלו ומסוגל מדי פעם להזיל דמעה. אבל זה לא ממש תפס. אולי עכשיו, באלבום חדש שבו למד מתמיר קליסקי איך לשחרר (ולתת במפוחית), זה יעבוד יותר טוב
"אני אחד שרגיל לדבר על משהו שקרה לפני עשר שנים, אז זה לא חדש לי", הוא אומר בשלווה, ומשווה בין החותם שהותירה השתתפותו ב"הישרדות" לזה שהותיר הניצחון ב"כוכב נולד": "זו עוד אבן דרך. אני לא מבין אנשים שאומרים 'אני לא רוצה לדבר על זה'. למה להתעלם ממה שעשית? אני דווקא שמח שהשתתפתי בתוכנית. למרות הקשיים, זה קרה ואין לי סיבה להתנער מזה".
למרות שלא ממש הלך לך שם.
"אני לא מתחרט על שום דבר, אפילו שעברתי שם קשיים, געגועים כואבים ובדידות גדולה, כי אני לא בן אדם שרגיל להיות לבד. אבל בסופו של דבר יצאו מזה המון דברים. אני מעריך את החיים אחרת. בעשר השנים האחרונות, מאז הפרסום, הייתי מוקף כל הזמן באנשים. פתאום מצאתי את עצמי לבד לגמרי. התבגרתי שם".
וגם קצת השתגעת, אז קיבלת גיטרה מההפקה.
"יש מצב שזה היה השיקול שלהם, כי אתה באמת לבד שם - אתה, אלוהים והנוף. לי, אישית, גם היה קשה מאוד להתנתק מהמצלמות. עד הרגע שהודחתי בעצם הייתי מאוד מודע למה שקורה סביבי. כנראה זו היתה הבעיה שלי. חשבתי כל הזמן 'מה יחשבו עליי בבית?', אז לא הרשיתי לעצמי להוציא את כל הרגשות שהיו לי. הייתי די סגור".
ואתה חושב שזה השפיע על האסטרטגיה שלך על האי?
"כן, זה השפיע על המשחק שלי. לא היתה לי אסטרטגיה כשהגעתי לשם. יש כאלה שראו את התוכנית בעבר ובאו מוכנים, אני באתי נקי, עם האמת שלי, רציתי להישאר נאמן לערכים של עצמי ולזרום. מה שיהיה יהיה. אני יודע שזה יישמע מצחיק, אבל לא באמת באתי לקחת את המיליון. רציתי לעבור איזושהי חוויה שלא עברתי בחיים שלי ושהקהל יעבור איתי דרך שאני עובר בפעם הראשונה. זה קרה לי כבר בתוכנית אחת".
הפעם היית צריך קצת יותר מרפקים. נראה שנכנסת ללחץ מהר מדי.
"זה לא ממש נכון. אם תשים לב לשתי המשימות הראשונות, תראה שאני בין הראשונים, וזה עורר אצלי קצת חשדות לגבי איך אנשים מסתכלים עליי במשחק. אני חושב, וזה כבר עניין שלי, שבאתי לשם בתור אחד שניצח בתוכנית ריאליטי, אחד ששירת ביס"מ, שזה איכשהו מתחבר למג"ב, וזה מתחבר
למה היית צריך את זה בכלל?
"האמת היא שלא הייתי צריך את זה. אבל בגלל שעברתי עם האלבום השלישי הרבה טלטלות, כולל הארדיסק שנפל לי פעמיים ושבעה שירים שנמחקו לגמרי והיה צריך להקליט אותם מחדש, תהליך העבודה הכניס אותי ללחץ. בעידן של זמרים שמוציאים כל חודש סינגל, פתאום אני, שרגיל להוציא אלבום כל שנה-שנה וחצי, עושה הפסקה שנמשכת שלוש שנים ולא באשמתי.
"בהתחלה שללתי על הסף את ההשתתפות, כי לא רציתי להגיע לשם כשאשתי בהיריון. אבל אנשים סביבי שכנעו אותי ללכת על זה, כי אמרו לי שזה מתאים לי מבחינת התחרותיות, הנופים והאהבה לבעלי חיים. גם לא הייתי בתאילנד אף פעם. אבל בסופו של דבר נסעתי כדי לעשות טיול, וכי רציתי שהקהל יכיר אותי לעומק. ידעתי שבאיזשהו מקום, אפילו שזו תוכנית ערוכה, כשאתה חשוף לחלוטין אפשר לראות את הבן אדם מבפנים. אבל עכשיו זהו, לדעתי סיימתי עם ריאליטי. לגמרי".
נראה כי למויאל בהחלט היו סיבות להפגיש את הקהל הרחב עם "הראל האמיתי", כדבריו . על אף הפופולריות הרבה וההצלחה של אלבומיו הקודמים, לא אחת נשמעו כלפיו צקצוקים מצד ציניקנים על נטייתו הברורה לחומרים ידידותיים מדי לסביבה ולרדיו. אולי בגלל זה בחר לקרוא לאלבומו החדש "כמו שמרגיש הלב", כלומר לשחרר.
כדי להוציא את "האמת שלו" - ביטוי מפתח בראיון - מויאל נעזר בתמיר קליסקי (איש אתניקס) ובאהרון קמיגרוב, שדרבנו אותו ללכת עד הסוף; אם זה אומר לתת דרור לשורשי הפיוט מהבית ואם לאפשר לרמיזות המזרחיות הדקות להפוך לברורות יותר. התוצרים הבולטים הם דואט עם גליקריה, ואפילו שיר שהוא ביקורת חברתית לפרצוף, "סמי" שמו - מפגן סטוריטלינג מוצלח במיוחד.
עד כמה השינוי שעשית קשור לביקורת שספגת במהלך השנים על כך שאתה לא חושף את עצמך מספיק?
"באלבום הראשון ואפילו בשני די נזהרתי והלכתי על ביצים. כי בכל זאת, אתה יוצא מתוכנית פופולרית ואתה לא רוצה שיסתכלו עליך בזכוכית מגדלת יותר מדי. אתה די נמנע מסיכונים כאלה בהתחלה".
אבל בסופו של דבר זו האמנות שלך - למה אתה צריך לחשבן?
"כן, אבל אתה גם בוחר מה להוציא. האלבום הזה, לעומת זאת, הוא די מגוון. באחד השירים אתה תשמע אותי עושה פולק אמריקאי עם גיטרה ומפוחית, באחר אני הולך על סגנון יווני. כי זה מי שאני - גם מזרחי וגם מערבי. אז למה בעצם לא להוציא את זה החוצה? אני אוהב לקחת את המאזינים שלי לחוויה שלמה. פעם מאוד נזהרתי מלסלסל יתר על המידה או לגעת ביותר מדי כלים מהפן המזרחי שלי.
"באלבום הזה קליסקי אמר לי 'בלי מחסומים. אם זה מה שאתה רוצה, תעשה את זה'. יש לי שיר שנקרא 'קרן אור', שם באמת חזרתי הביתה והרשיתי לעצמי להביא סלסולים קצת אחרים, שיותר מתקרבים לעולם הים תיכוני. פחדתי מזה בהתחלה".
אז נשמע שקצת הפנמת את הביקורת.
"אני לא חושב שלא חשפתי מעצמי. אנשים שבאמת מתעמקים בטקסטים יכולים לראות בדיוק את מה שעברתי. אני חושב שכן שיתפתי את הקהל שלי, בענק. הכנסתי את הקהל אליי לבית ולריחות שבת בבית של ההורים, והכנסתי גם שירים שנכתבו ב'הישרדות'. אני חושב שאין יותר אישי ואמיתי מזה. קשה לי כשאומרים שאני לא נפתח. זה הדבר האחרון שחשבתי שיגידו עליי".
עובדה שהלכת ל"הישרדות" כדי שיכירו אותך יותר.
"אנשים הכירו אותי מתוכנית טלוויזיה שבה הכל היה מאוד יפה ומאוד מסודר. הסאונד היה מעולה, היינו מאופרים בטלוויזיה, עם שיער עומד. פתאום רציתי שיראו קצת את הלכלוך הזה. הראל מויאל חושף את עצמו, לפעמים גם בוכה - כמו שקרה לי שם. הרשיתי לעצמי להתפרק ורואים שם את האבא שמתגעגע לילדים שלו. רואים משהו יותר אמיתי, לדעתי, מכל האיפור הזה. אם הייתי רוצה להיחשף מספיק לא הייתי הולך ל'הישרדות', אלא להשקות בתל אביב".
בשנים האחרונות מתגורר מויאל בגדרה, הרחק מהעיר הגדולה. מקום ירוק עם אנשים פשוטים וחמים שמזכירים לו את מעלה אדומים, שם גדל. תל אביב היא נושא מעט רגיש אצל מויאל, שמעיד כי שנה בלב המולת הכרך הובילה אותו לחפש מקום שקט יותר, ללא צפירות גסות המפריעות לו לנגן על הגיטרה במרפסת. במובנים רבים מויאל הוא גיבור מעמד פועלים קלאסי: נשוי לשמרית, זוגתו זה שני עשורים, ואב לאלה בת ה-3 ושוהם בן השנה. לא מחפש להתמנגל ולא מתרגש מסכסוכים לאור המצלמות, מהסוג שזימנה "הישרדות".
"יש דרכים חיוביות להגיד כל דבר", הוא מסביר את האני מאמין האופטימי שלו. "אתה יכול להגיד לחבר שלך שהחולצה שלו מכוערת, אבל אתה יכול גם להגיד לו 'אחי, החולצה שלבשת אתמול יותר יפה'". כשאני שואל אותו אם לא התמסד מוקדם מדי, הוא עונה בחיוך: "בהשוואה לחברים מהתחום כן. אבל בהשוואה לחברים מהשכונה, בכלל לא".
נקודת ההשוואה שלך היא עדיין החברים מפעם?
"אני מהפריפריה ואני גאה בזה. אני חושב שגיל 27 זה גיל מאוד נכון להתחתן בו. אני מהשכונה, כן. לא גדלתי בתל אביב, אין לי המנטליות הזאת. היום יש לי את השקט שלי".
אתה לא פוחד שזה יקבע אותך מבחינה מוזיקלית?
"אני אף פעם לא רגוע. אני לחוץ בעבודה על כל אלבום, כי אלבום זה כמו הפסיכולוג שלי. וחוץ מזה גם מאושר יוצאים שירים. תמיד יש מה להוציא".
אבל יש משהו בחוויית המשפחה ששומר את העניינים בווליום מסוים, רגוע.
"לא בהכרח. יש לחצים, יש ילדים שאתה צריך לשמש להם דוגמה ולדאוג להם. זה גם סוג של לחץ. אתה לא חי רק בשביל עצמך, אתה חי בשבילם. זה אחרת. פתאום שיר אהבה לא חייב להיות בהכרח רק לאישה. זה יכול להיות גם לילדה. פתאום אתה מוצא את עצמך שר כאבא לילד. זה אחרת".
יש אנשים שהתפתחות בשבילם היא לעשות משהו אחר לגמרי ממה שעשו. נינט, למשל.
"נראה לי שנינט, מה שקורה לה עכשיו זה מה שהיא באמת. היא תמיד אומרת שהצד הרוקיסטי היה בה, פשוט היא די התחשבה בקהל ועכשיו היא באה ויצאה עם זה החוצה. אני, מההתחלה ועד עכשיו, נשארתי עם אותו סגנון מוזיקלי. כי זה אני, זה לא משהו שאני עושה כדי לרצות. לא אגיד לך פתאום 'תשמע, תמיד רציתי לעשות ראפ'".
בשיר 'לא מכירים אותך' יצא ממך זעם מרענן.
"אני לא חושב שאני צריך כעס במוזיקה, אבל אם יהיה לי איזה משהו כועס לכתוב אז אכתוב אותו. השיר מדבר על זה שבגלל כל התדמית של 'כוכב נולד', האיפור והפלסטיקיות, הרושם שנוצר שגוי. אנשים לא באמת הסתכלו על הבן אדם פנימה, אלא אמרו 'הוא ניצח ב'כוכב נולד''. אז אני אומר - בואו תסתכלו שנייה מעבר. אל תשפטו אלבום לפי העטיפה שלו. תיכנסו לשירים, לטקסטים, תנסו להבין מה עובר על הבן אדם. אולי תתחברו. בלי סטיגמות".
נשמע ש"כוכב נולד" עדיין רודפת אחריך.
"אני גאה שעשיתי את זה, זו היתה מתנה ענקית שהם העניקו לי, אבל יש אנשים שמעדיפים להידבק לסטיגמה. בתור ילד, מכיתה א' עד ט', הרכבתי משקפיים מאוד עבים, ברמה שהייתי פותח אטלס ורואה את האנשים בפנים. למדתי להסתכל על אנשים פנימה ופחות להתמקד בחיצוניות שלהם. אחרי זה, כשהורדתי את המשקפיים, בנות הסתכלו עליי בצורה אחרת ופתאום נהייתי מקובל. מאוד שנאתי את זה, כי אני אותו בן אדם, אותו הראל, רק הוצאתי משהו שכנראה הפריע לאנשים בעין. אז למה הצביעות הזאת?".
יוצא לך להשוות את עצמך להצלחה של בוגרים אחרים מהמחזור שלך?
"לא, זה לא מעניין אותי. אני משווה את עצמי לעצמי".
אפילו לא להראל סקעת?
"עברנו את זה מזמן. בוא נגיד שזה היה כמעט אישי, אבל הרבה אמת לא היתה בזה. זה היה יותר עניין תקשורתי מאשר משהו שקרה בינינו. נגיד, אם היתה מתפרסמת כתבה על הראל באחד מעיתוני השבת, הייתי קורא בה משהו שהיה ברור לי שהוצא מהקשרו. ועדיין, כשאתה נכנס לרכב ונוסע להופעה משותפת, אתה קצת מרגיש לא בנוח וזה מצליח לערער את היחסים ביניכם. אז כן היה סוג של סכסוך. החטא שלנו, במירכאות, היה שלשנינו קוראים הראל, נפלנו על אותה עונה והגענו לגמר. אז לא ראינו את זה, אבל היום אנחנו מבינים את זה לגמרי. גם אני וגם הוא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם