ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

חם אש: איך היה בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז?

למרות שפספסנו אותם בשיאם הודות להברזה הידועה לשמצה של 2001, הגעתם של רד הוט צ'ילי פפרז לארץ היא עדיין אירוע חשוב, שכן הם בוודאי רחוקים מלהיות בשפל אמנותי. עם אנתוני קידיס ופלי על הבמה, אי אפשר היה שלא לצאת מסופקים

לפני הכל, האמת צריכה להיאמר: על אף העובדה שהם מגיעים אלינו באיחור של עשור, וגם אם הספקתם לעזוב אותם איפשהו בין שני אלבומי האולפן האחרונים והפושרים שלהם, הופעה של רד הוט צ'ילי פפרז היא דבר גדול. במדינה שנוהגת לצרוך את האקטים המוזיקליים הבינלאומיים שפוקדים אותה כשהם במצב צבירה לא מוגדר, או לחלופין - במצב ריקבון מתקדם, כל הופעה של ענקית גיטרות שפעילותה מתפרשת על פני למעלה משלושה עשורים היא סיבה למסיבה. ככזו, ההופעה שסיפקו אנתוני קידס, פלי, צ'אד סמית' והרכש החדש יחסית - ג'וש קלינגהופר אמש בפארק הירקון, היתה לא פחות מאירוע מונומנטלי.

>> רגעי השיא והשפל בקריירה של הפפרז

 

פארק הירקון היה גדוש עד אפס מקום, הסאונד היה בהחלט מספק ומסכי הענק הצליחו להוות שילוב מוצלח בין קטעי וידאו ארט מושקעים לבין היכולת להנגיש את ההופעה גם עבור אלו שלא נהנו מפריבילגיית טבעת הזהב. מעל לכל כיכבה להקה אחת, ששנים של ניסיון בעבודה מול קהל ורפרטואר שירים אדיר אפשרו לה להעניק חוויה לא שגרתית עבור מי שזכה להיות חלק מהערב המיוחד הזה. הופעה של רד הוט צ'ילי פפרז אינה שעה וחצי של ביצועים חיים לשירים מוכרים, כמו שהיא היכולת להזכר במי שהיית פעם, להוקיר אותו ולמצוא את נקודת החיבור לדור שמגיע אחריך - זה שצורך את אותם שירים שאהבת באיחור של מספר שנים, אך עושה זאת בדיוק מאותן סיבות.

את הערב הם

פותחים ב-"Monarchy of Roses", הסינגל המוביל את אלבומם החדש. התחלה מבהילה, יש לומר, שכן קשה לחשוב על רוכשי כרטיסים שפקדו את פארק הירקון במטרה להאזין ליבול היצירה הטרי והגנרי של הפפרז. למרבה המזל, תחילת המופע לא מעידה על המשכו, ושירים חדשים מוצאים עצמם משובצים ספורדית בין שורה של להיטי ענק. "Around the World" ו-"Otherside" העוקבים כבר מסמנים קו ברור ואחיד יותר של הערב, שהכיל בעיקר שירים מתקופת הפרץ היצירתי שחווה ההרכב בין 1999 ל-2002, השנים שהניבו את האלבומים "Californication" ו-"By the Way". כמוהם גם "Universally Speaking" , "Can't Stop" ו-"Throw Away Your Television", כולם מאותה תקופה.

עכשיו, אם אתם נמנים עם אוהדי הלהקה שהצטרפו לחגיגה המפולפלת בסביבות שנת 2000, בגלגולה השני של הצ'ילי פפרז כלהקת ענק פעילה, סביר להניח שסט ליסט ההופעה ערב לכם מאוד. לעומת זאת, אם אתם נמנים עם גרעין האוהדים הקשה, זה שהיה שם עוד בתקופת "Mother's Milk" וכאב את עזיבתו של הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה, רוב הסיכויים הם שקצת פחות נהניתם מרשימת השירים בהופעה. על אף הבלחות של קלאסיקות למעריצי ההארדקור, מזן "Me and My Friends", "The Power of Equality" והקאבר המשובח לשירו של סטיבי וונדר "Higher Ground", קשה להגיד שהחלק ההוא בקריירה הארוכה והמפוארת של קידיס ושות' זכה לייצוג הולם בהופעה.

בין השירים וקטעי הג'אמינג הנהדרים, היו גם לא מעט רגעים קטנים שהזכירו את הזווית הישראלית בסיפור של הצ'ילי פפרז. קריאות ה"לחיים" וה-"מזל טוב" של פלי אמנם היוו מחוות חנופה חמודות, אך ההתייחסות להילל סלובק, גיטריסט הלהקה הישראלי המנוח, ושיתוף הקהל בסיפור ביקורו בארץ עשו את מלאכת הקירוב בין אמן זר לבין קהל המחפש את נקודת החיבור האינטימית לכוכב שעל הבמה. גם הבעת התודה של קידיס על הסבלנות והתמיכה רבת השנים נראתה אותנטית למדי.

קלינגהופר, האיש החדש על הגיטרה, הוא לא פחות מהומאז' חי לג'ון פרושיאנטה (איתו עבד בעבר), פלוס מחוות הגוף ומינוס הגאונות. קידיס בן החמישים כבר לא מתהדר בבטן קשיחה כבעבר, אך למרות זאת ועל אף היותו נוכח-נפקד בהופעה (למען האמת, את רוב הערב הנחה פלי), ניכר כי הוא מהסולנים האחרונים ברוק שבגרותם אינה מביישת את נעוריהם. גם עמידת הידיים של פלי הייתה מפגן כושר מרשים למדי, ובסך הכל נראה כי ארבעת חברי הלהקה נהנו לא פחות מהקהל שבא לראות אותם. וזה, בגיל 50 ואחרי שנים רבות כל כך של ניסיון, אינו עניין של מה בכך.

את הערב הם חותמים בביצוע נהדר ל-"Give It Away" ואלו בקהל שלא מיהרו לשלוף את מצלמות הטלפונים הניידים שרים איתם, כמצופה מרגע קליימקס צפוי אך אפקטיבי. ההופעה של הרד הוט צ'ילי פפרז בישראל יכלה אמנם להנות מעוד כמה קלאסיקות ישנות של הלהקה, אך גם בלעדיהן בהחלט סיפקה את העבודה ושלחה הביתה את חלקו הגדול של הקהל מרוצה. יתכן כי אם היינו מקבלים אותם ב-2001 היינו מרגישים קצת אחרת. הצ'ילי פפרז של לפני אחת עשרה שנה היו להקה בשיאה, רגע אחרי קאמבק פנומנלי וכניסה לחלק ב' מפואר ומוצלח של הקריירה שלה. לא בטוח שהגרסה הנוכחית בהכרח פיצתה על הביטול העצוב ההוא, אבל היא בהחלט עזרה לשכך קצת את הכאב. בינינו, גם אנחנו השתנינו קצת בדרך.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...