ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולר

סינגולר: האם אפשר בכלל להגדיר את דודו אהרון כמוזיקאי?

דודו אהרון ממשיך לגרום נזק, ג'קו אייזנברג ממשיך לנסות להתאושש, ג'ירפות מוצאים שוב את הגרוב ולשמוע את אדם בפיוט זה מוזר, אבל לא מוזר כמו לכתוב טור ביקורת סינגלים מבלי לדעת אם ישלמו לך עליו

בשורה העליונה, שצפויה לסגור מעגל עם זו התחתונה, כדאי להבהיר לקורא הממהר שעשוי לדלג על כל האמצע, כי מדובר כאן בשיר מוצלח למדי: המלים רזות וחד-ממדיות אבל מציגות הוויה אמינה למדי של בדידות נוגה, הלחן והעיבוד משלימים את התמונה בעזרת גיטרות חורקות שמנסחות צלילים של זיפים ואבק דרכים, והזמר הטוב מזכיר קצת את גידי גוב. מיותר לציין, כמובן, שחלק מהרושם החיובי הזה נגזר גם מהקונטקסט שבו השיר יוצא - לרבות העובדה שהפעם, בניגוד לאלבום הבכורה שלו, שהופק מוזיקאלית על ידי לואי להב הצפוי והבנאלי, ג׳קו אייזנברג עצמו חתום על העיבוד וההפקה, כמו גם על הניהול האישי ויחסי הציבור. כלומר, הוא באמת לבד עכשיו, כפי שהוא מתאר בשיר, וכתוצאה מכך גם באמת מצליח לעורר חשק לחבק אותו.

הבעיה היחידה היא שההתחלה האמיתית, זו שג׳קו ככל הנראה מדבר עליה פה, תיראה באופק רק אחרי שהוא יעמוד מול מצלמות ערוץ 2 - רצוי בשידור חי, בשיא הפריים-טיים - ויבקש סליחה מעם ישראל, ובמיוחד מצביקה הדר, על כך שהוא נשמע בשיר הזה כמו אליס אין צ׳יינז. גם אז, כמובן, ודאי ייקח זמן עד שהעם, ובעיקר צביקה הדר, ישכח ויסלח - בכל זאת, להישמע כמו אליס אין צ׳יינז זה פשע מוזיקאלי השקול בחומרתו לרצח עם - אבל סביר להיח שאחרי משהו כמו שנתיים (שאותן יוכל לנצל לטובת ניקוי ראש באמסטרדם) העוינות הלאומית כלפיו תתפוגג והביקורת הזאת, כמו החיים, תשוב לנקודת ההתחלה, שהייתה, כזכור, די טובה.

החיים צופנים, לעתים, צירופי מקרים מדהימים. לפני משהו כמו חצי שנה פרץ לתודעה הזמר הברזילאי מישל טלו עם להיט הסאמר-טראש ״Ai se eu te pego", שהפך מאז למטרד סביבתי של ממש, והנה, בקצה השני של העולם, מוציא דודו אהרון - זמר ישראלי ממוצא תימני, שבכלל מתמחה בטראש ים תיכוני - שיר חדש שמבוסס כמעט על אותו מקצב מפגר, עיבוד קופצני של קלידים וכלי נשיפה וטקסט שדורש, לכל היותר, שימוש בעשירית אונה.

קשה מאוד, אם בכלל אפשר, להסביר כיצד נוצר מצב כזה, מנוגד בתכלית לכל הגיון סטטיסטי והסתברותי. האם ייתכן שדודו אהרון הוא מוזיקאי עד כדי כך חסר מקוריות וכושר המצאה, שבמקום לנסות להביא משהו חדש הוא מעדיף ללכת על בטוח ולעשות מעין גרסה עברית ללהיט קיים? האם ייתכן שיותר חשוב לו, לאהרון, להיות עשיר ומפורסם מאשר להיות מעניין ומיוחד? האם ייתכן שהגדרתי קודם, לפני כמה משפטים, את דודו אהרון כ״מוזיקאי״? די נו, לא יכול להיות. באמת? טוב, מצטער, זה היה בטעות. סליחה. לא יקרה יותר.

אחד מהישגיו היותר מרשימים של האמן הרב-תחומי קובי אוז טמון בדרך שבה הצליח למצב את עצמו, לאורך השנים, כמיצג אור-קולי של ישראליות אותנטית. אוז, איש מוכשר וחכם ורגיש, נצמד תמיד, בראש ובראשונה, למה שנתפס בעיניו כייצוגים מילוליים וצליליים של קולאז׳ התרבויות המאכלסות את מדינת ישראל, ולרוב בחר להתמקד, בניסוחיה העממיים, הארציים, אלה ששואבים נוסטלגיה מסיבוב באיזור ״התחנה הישנה״ וחיים קרוב לאדמה, תוך אמונה בשמיים.

העובדה שגם הוא עצמו קטן ורב-תרבותי כמו המדינה שהוא מדבר בשמה מסייעת, כמובן, לאמינות האותנטיות שהוא מביע, מגבירה את תחושת ההזדהות עם יצירתו, כמו גם את ההערכה אליו, וכתוצאה מכך גם כשמדובר בשיר בינוני למדי כשלעצמו, כמו למשל השיר הזה - בית משעמם, פזמון מידבק אבל לא הכי מלהיב, טקסט מבאס מדי לתקופת החגים, קול שהיה ונשאר עניין של טעם ספציפי במיוחד - קצת לא נעים לבוא אליו בטענות, שכן זה מרגיש קצת כמו לבוא לכל עם ישראל בטענות, וזה כבר באמת לא יפה ולא חברי. מה גם שלא כדאי להסתבך עם כל עם ישראל. יש שם מלא ערסים, והם גם ככה כבר בטח עצבניים עלי טילים בגלל הביקורת על דודו אהרון. בקיצור, ביי.

שני הסינגלים הקודמים שג׳ירפות הוציאו מהאלבום הזה - שהולך להיות, כפי שזה נשמע עד כה, חבל על הזמן - אמנם היו מגניבים לחלוטין ואף נענעו היטב את הישבן בעזרת מקצבי סול מהסיקסטיז, אבל יחד עם זאת הם גם עוררו דאגה קלה לנוכח העובדה ששניהם (״דפני דפני״ ו״קיץ 2״) דיברו על המחאה החברתית של קיץ 2011. מעבר לכך שהמסרים הללו איחרו את הרכבת וכתוצאה מכך איבדו את מרבית אונם, החשש היה שג׳ירפות - להקה מגוונת, מקורית, מלאת כישרון ויציבה לפחות כמו ״מעריב״ בשנות השבעים - מתחילים לפתח תסמינים של רעות חולות כמו חשיבות עצמית מוגזמת, חוסר עניין בנעשה מחוץ לבועה התל אביבית ואולי אף, שלא נדע, עדריות. כלומר, שג׳ירפות הופכים ללהקת רוק ישראלית רגילה. השיר הזה, שכל כולו כיף וגרוב וחיים טובים, שבדומה ליציאות ג׳ירפיות מהעבר (״זזה בדאווין״, ״לא יודע למה זה קורה לי״) מבוסס על טקסט בן שורה אחת (שחצי ממנה זה האות נ׳) מפיג את החשש ההוא במהרה. הכל סבבה אצל ג׳ירפות. יותר מסבבה. פצצה.

אין שום סיבה, כמובן, להסתבך עכשיו, לפני יום הכיפורים, בחילול דמותו הזכה של אמנון ממגנצא, שכתב את הפיוט החזק והדרמטי הזה ו/או עם זו הממלכתית של יאיר רוזנבלום, שאזר עוז בערוב ימיו, ניגש בחרדת קודש אל היצירה המוארת הזאת, הנתונה תחת השגחה אלוקית,  והלחין אותה במיוחד עבור אדם. בכלל, בניגוד למה שבדרך כלל קורה בטור הזה, הפעם אין סיבה להשקיע מאמץ כה רב במציאת דפקטים בשיר ולהציגם באופן הכי ברור והכי מעליב שאפשר רק כדי שמישהו יקרא את זה.

אמנם קצת מוזר לראות את אדם - סמל המין הייצוגי של ישראל בשנות השמונים - עם כיפה על הראש, להישבות במוכר, שנותר בדיוק כפי שהיה בעבר, ולקלוט שהבנאדם חזן מלידה, אבל האמת היא שיש בעולם דברים מוזרים יותר. למשל, אנשים שמשקיעים זמן ומחשבה בכתיבת ביקורת סינגלים מבלי לדעת אם יקבלו על כך שכר בסוף החודש. פיוט חדש של אדם זה בקטנה לעומת הדבר הזה. הכי בקטנה.

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר