סינגולר: איזה סינגל ייבש אותנו השבוע?
טובה גרטנר ממשיכה להיות נאמנה לעצמה, טל פרידמן מתאמץ אבל נשאר כיתה, יגאל בשן מפתיע ובעז בנאי צריך ללמוד דבר או שניים מאלישע, קרוב המשפחה המוכשר שלו. הסינגלים של השבוע
טובה גרטנר, ''עצות''
במקרים רבים נהוג לייחס לגרטנר - שזכתה להכרה ראשונה בשלהי האייטיז (בעיקר בזכות להיט הניו-ווייב-פופ הקליט, בעל הקליפ הקריפי, "אתמול") - את התואר "מוזיקאית האינדי הראשונה בישראל". מאז, ובעיקר בשנים האחרונות, היא ממשיכה ליצור בשולי השוליים, תוך נאמנות אבסולוטית לציפור נפשה.
רוב השירים שלה מינימליסטים, כמעט בלתי אמצעיים, נעים בין קדרות אוונגארדית, מונו-כרומוטית, בשפת משוררים (שימו אוזן על האלבום הטוב והמשונה "שירים קיצוניים") לאירוניה דקה, הומור עצמי (חפשו ביוטיוב את "ציפי פיפי" ו״מזליקית״) ומחאה לא מאוד קשוחה ורצינית (״ריאליטי״). על פי ההגדרות של אז, אין ספק שהיא עדיין מאוד "אינדי", אבל ההגדרות ההן כבר לא ממש רלוונטיות לעידננו, נטול הגבולות, שבו יש רק, בהפשטה גסה, מוזיקה שהרבה אנשים שומעים ומוזיקה שמעט אנשים שומעים.
גרטנר, כידוע, מתמחה בסוג השני, המאפיין מוזיקאים לא מוצלחים, או, כמו במקרה שלה, כאלה ששמים את רוב הדגש ביצירתם על סיפוק צרכיהם האמנותיים והנפשיים, וקצת פחות מתייחסים למוזיקה כאל אמצעי תקשורת. במילים אחרות, גרטנר היא יוצרת תובענית: צריך להתקרב אליה כדי להבין אותה ולספוג את רוחה. כשעושים זאת, אגב, מגלים עולם מעניין, מורכב, חיובי וחמוד להפליא.
בניגוד לאסכולה השלטת באזורי השוליים, אין ביצירתה זכר לרחמים עצמיים. היא מוארת לגמרי. היא רק לא ממש רוצה, או יודעת איך, להפיץ את אורה ברבים - וכן, בניגוד למה שמבקרי מוזיקה נוהגים לומר על המיינסטרים, גם זו יכולת חשובה ביותר. יכולת שהופכת מוזקאי טוב למוזיקאי מעולה. גרטנר, לצורך העניין, היא רק מוזיקאית טובה.
טל פרידמן והחתולים השמנים, ''פחיד אותי''
השיר הזה אמנם כיפי ביסודו, מעין סופט-מטאל הומוריסטי, רוק בצחוק שכזה, אבל רק הסיטואציה הנ"ל יכולה להפוך אותו ללהיט ואת יוצרו לאליל רוק מסוקס. בכל סיטואציה אחרת – כולל זו שבה טל פרידמן הוא גבר בן 40 ומשהו שהתמחותו הראשית היא חיקוי של סוניה פרס ובשנים האחרונות הוא מבקש להמציא את עצמו מחדש כגיבור גיטרה – השיר הזה, חביב ומלבב ככל שיהיה, צפוי להישאר כיתה. הוא לא גרוע באופן יוצא מהכלל או משהו כזה - הוא דווקא נחמד, עולץ, פה ושם אפילו מעורר זיק של מחשבה - אבל מה לעשות, הוא פשוט לא ברמה של י"ב.
בעז בנאי, ''יבש''
התוצאה – לחן, טקסט, עיבוד והגשה שמסתכמים בכלום מזוקק – לא עשויה לפגוע רק בשמו הטוב של הנצר הצעיר למשפחת האמנים המיוחסת. היא מהווה סכנה של ממש להמשך התפתחותה התקינה של תעשיית המוזיקה הישראלית.
כששיר כה עייף, כה דלוח, כה משעמם וכה חסר הצדקה אמנותית מוזרק לאוזני ההמונים (וכן, אפשר לסמוך על העורכים המוזיקליים בגלגלצ שהוא אכן יוזרק לשם), בהחלט ייתכן מצב שבו הללו, משום עצם היותם המונים, יאמצו אותו לחיקם ויעודדו בכך עוד ועוד יוצרים בינוניים להמשיך ליצור, לשלוח שירים כאלה לרדיו ולכוון את כולנו לעבר חור שחור ענק ובולעני. אסור לתת לזה לקרות. אסור לתת לכלום הזה להשתלט על חיינו. כל דבר, אבל כל דבר, עדיף על כך. אפילו דודו אהרון. הצילו.
אלישע בנאי וארבעים שודדים, ''הכלב השחור''
את הקול, אגב, הוא לא ירש מאביו – ואולי טוב שכך. להבדיל מיובל, הידוע בזיופיו החינניים, אלישע באמת שר מעולה מבחינה טכנית. גם הגיטרות נותנות כאן עבודה יעילה וסוחפת, בעיקר לקראת סוף השיר, ובכלל, בהתחשב באנרגיות שהלהקה הזאת מייצרת, עושה רושם שתדמיתו המגלומנית של הסולן לא בהכרח מוצדקת, ושבפועל מדובר, בסך הכל, בפוזה רוקנ'רולית מבורכת למדי - כלומר, פוזה מוצדקת, שנתמכת בכישרון. אז נכון, יובל איחר אז, ב"רני בפריז", בגלל הילד - אבל הנה, בסוף זה השתלם.
יגאל בשן, "שמיים"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם