אז זהו שלא: הנחות היסוד הכוזבות של התרבות הישראלית
אין מה לראות בערוץ 1? אל תהיו בטוחים; ארז טל הוא גאון? לא כולם חושבים; עונות VIP בריאליטי הן הכי מצליחות? נסו שנית. פרויקט מיוחד: מיתוסים מופרכים בתרבות הפופולרית בישראל, חלק א'
יכול להיות שטמונה מידה רבה של אמת בקביעה המייחסת לכוכב הקבוע של שידורי יום העצמאות את אהבת העם. שהרי עלייתו לאוויר של ערוץ 2 בשנת 93' אכן הפכה את "הלהקה" של אבי נשר לאחד האורחים החוזרים על עצמם עוד ועוד בשידורי הערוץ המסחרי. אבל בשנת 78', בזמן שהסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע - 15 שנים לפני שהפציעו שידורי ערוץ 2 - הוא לא היה כזה להיט גדול.
אמנם הוא משך
4 בנובמבר 93' הוא ככל הנראה התאריך השחור ביותר בתולדות רשות השידור. מהערוץ הנצפה ביותר בארץ, ששימש במשך שנים גם כערוץ היחיד, כזה ש-73 אחוזי צפייה נחשבים בו לכישלון חרוץ, הוא הפך במהירות שיא לארכאי, לא רלוונטי ובעיקר משעמם. כבר אז, כשהעם נחשף לראשונה לקסם האישי של מיקי חיימוביץ' ולשרמנטיות של יעקב אילון, היו צריכים אנשי הערוץ הראשון לשים בצד את הקרבות הפנימיים המרובים שלהם ולהשיב מלחמה באמצעות תקציבי הענק שהיו להם. אבל אלה העדיפו לשבת על הגדר, לאשר עוד ספיישל "שרים בקיבוץ" עם שרה'לה שרון ולראות כיצד המוצר הוותיק שלהם הופך למושא ללעג.
התדמית של הערוץ הראשון הלכה והידרדרה. דיווחים על טכנאים שמגיעים ללחוץ על מתג ההפעלה וללכת ועל שימוש לא נכון בכספי ציבור הלכו ונערמו, כך גם תקלות בשידור שהוציאו את מיטב מגישיו הכי רע שאפשר. ובעיקר - שיממון כללי. השיא הגיע לפני כשלוש שנים, עם צאת הסרט "המדריך למהפכה" של הבמאי דורון צברי, שתיעד שנים של כאוס, שחיתות והזנחה בירושלים. רשות השידור עברה תהליך של כמעט דמוניזציה, וגם זה רק אצל אלה שלא מצאו את מצבה משעשע.
מי שכן טורח לזפזפ אחת-אחת מגלה שלא הכל מת ברוממה, ושאיפשהו מישהו שם כן מנסה להשתדל, למרות הקלות שבה היה יכול להדליק את האור וללכת לנמנם. רק השנה עלו כמה הפקות מקור מוצלחות, למשל תוכנית הריאליטי המתוקה "בואו לאכול איתי", שנעשתה על פי פורמט בריטי מצליח והצליחה להפוך לסוג של קאלט; "30 שקל לשעה" של היוצרים המוערכים דוד אופק ויוסי מדמוני היתה סדרת דרמה ראויה וחשובה מאוד; תוכנית האירוח של טל ברמן הצליחה להתרומם לאט לאט ולשמש נכון להיום כפלטפורמה היחידה כרגע לקדם משהו בלי לעשות צחוק מעצמך; וכמובן, מחלקת החדשות, שעל אף אינספור הפשלות הטכניות, ממשיכה להציג קאדר כתבים ותוכניות ראוי מאוד. גם בתחום הרכש, שטח מפורז מבחינת זכייניות ערוץ 2 וערוץ 10, ערוץ 1 ממשיך להשקיע. "משפחת סימפסון", "CSI" והסדרה הסופר-מוערכת "אחוזת דאונטון" משודרות בו, וכך גם שידור חוזר של "אדונים ומשרתים" המשובחת.
אז נכון, הערוץ הראשון לוקה לא פעם בתעמולה שמקומה בערוץ הפרטי של קים ז'ונג און, ועל העינוי שהעביר אותנו הקיץ משה גרטל בבריכה האולימפית קשה לסלוח. אבל יש לפחות עוד מקום אחד שבו הוא מנצח את הערוצים האחרים, וזה שימוש נכון וסופר-מהנה בארכיון המופלא שלו. הסובלים מנדודי שינה לא ימצאו שום עניין בצפייה ב"זמן מיסטיקה" של ערוץ 10 בשלוש לפנות בוקר, אבל אם יואילו לעלות עוד מספר אחד בשלט ייחשפו לעולם קסום ונוסטלגי שכולל תוכניות כמו "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", שעדיין מצליחה להפחיד, מצעדי פזמונים באדיבות "עוד להיט" ו"להיט בראש", ציון עשור לפאנק ב"עד פופ", תוכניות של "שעה טובה", "סיבה למסיבה", "עלי כותרת" ומעדנים נוספים. אין ספק שהוא יכול לעשות הרבה יותר עם הכסף שלנו, אבל במבחן לוח השידורים, לא בכל יום האלטרנטיבות שמציעות המתחרות הן טובות יותר. אם הערוץ הראשון הצליח לצאת קצת מהקיבעונות שלו, גם אנחנו יכולים // מיה אבידן.
מדובר, כידוע, בטיעון הנפוץ ביותר בקרב כל מי שתחום עיסוקו נוגע איכשהו לז'אנר הרלוונטי לסוגיה נפיצה זו. לעתים הוא מובא בנוסח תקיף ונחרץ יותר ולעתים, כשמדובר בזמר/מפיק/אמרגן/יחצן/תמלילן שמהסס להסתכסך עם חברי ישיבת הפלייליסט בתחנה הצבאית, הוא עדין ומרומז יותר (לדוגמה: גלגלצ לא מתייחסת לרצון העם).
אבל אפילו עכשיו, נכון לשבוע שבו נכתבות שורות אלה, זמן קצר לאחר שדודו אהרון ועוד כמה כאלה הציעו להחרים את גלגלצ בעקבות "הדיכוי המתמשך", כשאת שלושת המקומות הראשונים במצעד הישראלי של התחנה המושמצת מאכלסים שלומי שבת (מקום ראשון, עם "יש לך"), משה פרץ (מקום שני, עם "זיקוקים") ואייל גולן (מקום שלישי, עם "כשאת איתו"), הנחת היסוד הזאת משום מה עדיין משותפת למסלסלים רבים, ועושה רושם שזה יישאר ככה גם אם אליקו יתחיל להגיש שם את "שתיקת הכבישים" // רועי בהריר.
יכול להיות שבנטילת התואר שהוצמד לארז טל לפני יותר מעשור בעצם נעשה לו חסד. טל הוא איש תקשורת מבריק, מצחיק מאוד ושנון, שהממזריות הידועה שלו מימי גלי צה"ל נשארה בעינה ולא הפכה טרחנית ומנוצלת למטרות ניגוח כמו אצל עמיתו לשעבר אברי גלעד. בגיל 51 הוא חתום על כמה תחנות תרבות בחייהם של לפחות שלושה דורות, כמו התוכנית "מה יש" וההפגנה למען סמי וסוסו, העלמת הר' המתגלגלת והמנדטורית מגלי צה"ל, "העולם הערב", שעשתה לטלוויזיה המכופתרת את מה ש"מה יש" עשתה לרדיו, וכמובן "רק בישראל" הסוחפת. בשנת 2000, אחרי ששימש כמנהל התוכניות של קשת, יצר טל את השעשועון "הכספת", ואפילו הצליח למכור את הפורמט לכמה מדינות. העובדה הזאת, שהיתה נדירה מאוד בשוק הישראלי, אם בכלל, העניקה לו את התואר המחייב "גאון טלוויזיה".
אין ויכוח על העובדה שטל מוכשר מאוד. אבל במבט לאחור, "הכספת" היתה שעשועון מסורבל; השעשועון הנוסף שיצר, "המוח", לא שרד יותר מעונה; וכך גם תוכניות כמו "העולם המופלא", "איפה אתה חי? " ו"מועדון לילה", שאמנם זכתה להצלחה, אבל בשורה התחתונה לא באמת חידשה משהו.
בשנים האחרונות מתמקד טל בעיקר בהנחיה ובהגשה, אם זה בתור מי שנותן את האיזון הנכון והרצוי מאוד לאסי עזר ב"האח הגדול", בצורה שהופכת את הצפייה בטראש המצליח למעט נוחה יותר מצפונית, ואם בשעשועון החביב "אל תפיל את המיליון". לאחרונה סיים את תפקידו כמנהל בפועל של ערוץ 24, תקופה לא ארוכה שבה הצליח להעלות את הרייטינג של הערוץ הלא ברור הזה.
טל בוודאי לא אמר עדיין את המילה האחרונה, ולא נופתע אם בקרוב הוא ייצא מעמדת ההנחיה הנוחה ויפיל עלינו את הפורמט המנצח הבא, או לפחות - כמו ב"מה יש", "העולם הערב" ו"רק בישראל" - ימצא דרך חדשה להצחיק אותנו // מיה אבידן.
כל ישראלי בר דעת יודע להגיד שעתידו של התיאטרון המקומי מאחוריו וכי מקומו המרכזי בתרבות הישראלית נעלם יחד עם חניון הבימה. בניגוד לקולנוע הישראלי הנוצץ, המככב בטקס האוסקר, ובניגוד למחול הישראלי הגורף שבחים מסביב לעולם, האח המבוגר והוותיק - התיאטרון הישראלי - לא מעניין אף אחד.
האומנם? עיון זריז בטבלאות מלמד אחרת: במחול ישראלי צופים כחצי מיליון איש בשנה, האופרה והתזמורות השונות מופיעות בפני כמיליון וחצי איש בשנה, והקולנוע הישראלי מביא לאולמות לא יותר ממיליון וכ-200 אלף איש. בתיאטרון המקומי, לעומת זאת, נמכרים 4,761,000 כרטיסים בשנה. ארבעה מיליון ושבע מאות ושישים ואחד אלף. בערך. אם מורידים את הצגות הילדים, מדובר בכשלושה וחצי מיליון איש הצופים בהצגות תיאטרון ישראליות מדי שנה, שהם כמחצית מהאוכלוסייה.
ועדיין, כל התיאטראות בגירעונות עמוקים. איך זה קורה כשכרטיס להצגה עולה כ-180 שקל? התשובה היא שאף צופה לא משלם כרטיס מלא. פרט לגמלאים, לחיילים ולסטודנטים, שהם המסובסדים המיידיים, ועדי העובדים ותוכניות המנויים השונות - הקניינים - מורידים את מחירי ההצגות לרצפה, כך שכרטיס ממוצע נמכר בכ-50 שקל בלבד. משולש הזהב של התיאטראות הגדולים יושב אמנם בלב תל אביב (קאמרי-הבימה-בית ליסין), אולם ההצגות נשלחות ליותר מ-80 היכלי תרבות הפרוסים ברחבי הארץ. רוב ההצגות נמכרות מראש לסדרות המנויים, והמוני ישראל נוהרים להיכלים והופכים את התיאטרון לתחום התרבות הפופולרי ביותר מבחינת מכירות כרטיסים. איכות ההצגות היא כבר עניין אחר // ניר שאולוף.
העונה המוטרפת של "הישרדות VIP" ניערה את האבק מהפורמט והניבה לערוץ 10 רייטינג כמעט חסר תקדים מבחינתו עם גמר שהשיג 32.9 אחוזי צפייה, שני רק לגמר "הישרדות 1", שבו ניצחה נעמי קסרי לעיני 36 אחוז מהצופים. הנתון הפנטסטי הזה סימן היפוך מגמה בדשדוש המתמשך של "הישרדות", אבל לא פחות חשוב - הוא יצר את התחושה שמכאן אין דרך חזרה ושההישענות על סלבריטיז קבעה רף ריגוש מסוים, שדמויות אנונימיות יתקשו לאתגר. כי בואו נודה על האמת: אחרי שצפית באיתי תורג'מן ובוקי נאה מזהמים את המסך, שום אינטריגה, עסיסית ככל שתהיה, בין "שאול, פקיד שומה במס הכנסה" לבין "רויטל, כרטיסנית ברכבת ישראל" לא עושה חשק.
אלא שהנוסחה הזאת לא בהכרח תקפה לכל תוכניות הריאליטי. עונת ה-VIP של "האח הגדול", למשל, הניבה לקשת את הגמר הכי פחות נצפה, וזאת אף על פי שהתוכנית נהנתה ממוניטין חיובי ומכמה דמויות כיפיות במיוחד (מנחם בן, פנינה טורנה). גמר העונה הראשונה של הפרידמנים נגד הבובלילים השיג 39.1 אחוזים וקרב והגלדיאטורים של סער ואלירז - לימים עונת הכדורים הפסיכיאטריים - סיים בפיק של 36 אחוזים. אחר כך הגיעה עונת ה-VIP עם גמר שצלל ל-31.7 אחוזים בלבד, ודווקא העיסוק המחודש בנובאדיז סייע ל"אח" לשייט שוב באזור הקידומת 4. 41.5 ו-40.2 אחוזים צפו בג'קי מנחם ובקותי סבג (בהתאמה) לוקחים את המיליון. הכי "בושה ל-VIP" // הילו גלזר.
החיבור הישיר בין משינה ללהקת מדנס הוא כבר מעבר לאקסיומה, מדובר בהתניה פבלובית. ההתניה הזו החלה כמעט מיום פריצתה של הלהקה הוותיקה בישראל אצל מבקרי המוזיקה חמורי הסבר דאז, והמשיכה ממוזיקאים כושלים וחובבי אינדי אל יושבי המדורות עם הגיטרה האקוסטית והלא מכוונת, ולבסוף נחתה בתחנה האחרונה - מדמנת הטוקבקים.
אז כן, "רכבת לילה לקהיר" של משינה ו"ספינת לילה לקהיר" של מדנס הם באמת שירים מאוד דומים. גם "ריקוד המכונה" מ-89' הוא פרפראזה מרעננת ל"One Step Beyond", ואין טעם להתווכח על זה. והנה תשובה גם לנוערים האחרים: ב"מפלצות התהילה" אפשר למצוא נירוונה, פיקסיז, סוניק יות'; ו"גברת שרה השכנה" מהאלבום "שיא הרגש" הוא אכן עיבוד (מודע לגמרי, אגב) ל"הוריקן" של בוב דילן.
השאלה היא למה המוזיקולוגים המדופלמים האלה מתעקשים להתמקד במספר כל כך מצומצם של שירים מתוך רפרטואר באמת מרשים של להיטים מיידיים וגדולים ועוד לא מעט שירים שנשארו רלוונטיים גם כיום. למה לא ליהנות קצת? למה לעקם אוטומטית את האף כשזה מגיע למשינה? וכאן אני שוב חוזרת לעניין ההתניה. הסיבה שגם בעוד עשר שנים ימשיכו לזעוק את זעקתה של להקת מדנס היא שזה קל. לרוב האנשים אין באמת אוזן // מיה אבידן.
המשך הפרויקט יפורסם בשלושה הימים הקרובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם