רייצ'ל, התינשאי לי? 35 שנה לביטוי "לקפוץ את הכריש"
מכירים את הרגע שבו סדרה שאתם אוהבים מציגה טוויסט אחד מופרך מדי, או נפטרת מדמות אהובה מדי, או בקיצור מתחילה להעיק? למתרחש ברגע הזה קוראים "לקפוץ את הכריש" וזה קורה גם לטובים ביותר. הנה מדגם מייצג
מה משותף לקלינט איסטווד ששוחח עם כיסא בוועידת הרפובליקנים, לנשיא אובמה שנתן ראיון לתוכנית "The View" ולטיימליין של פייסבוק? כולם הואשמו ש"קפצו את הכריש". מקור הביטוי הזה, שמתאר את הרגע בהתפתחות מותג כלשהו שממנו רק ילך וידרדר, נולד לפני 35 שנה בדיוק, במהלך אירוע שהגדיר מחדש את ההיסטוריה של הטלוויזיה. להלן תקציר הפרקים הקודמים.
בספטמבר 1977 בשעה שמונה בערב, התיישבו 31.4 אחוזים מהאמריקאים מול הטלוויזיה ופתחו אותה על רשת ABC כדי לראות את פרק הפתיחה בעונה החמישית של אחת מהסדרות המצליחות בכל הזמנים, "ימים מאושרים", כאשר מיטב כותבי הרשת התכנסו בחודשים שקדמו לו על מנת לנסות למצוא רעיונות חדשים ומקוריים.
הציפיות היו בשמים. באחת מאותן ישיבות סיעור מוחות יוצר הסדרה גארי מרשל, האדם שחתום גם על סרטים כמו "אישה יפה", " חופים" ו"יומני הנסיכה", הציע לפתוח את העונה בסיפור מסגרת שבו פונזי מקבל הצעה ללכת למבחן בד בהוליווד ולוקח עמו את כל חבורת "ימים מאושרים"; שם , באל.איי, הוא מסתכסך עם נער מקומי שמזמין אותו לתחרות סקי מים שבמהלכה הוא צריך לקפוץ מעל כריש. הרעיון המוזר התקבל פה אחד. אחד הכותבים תיאר את הרגע הזה במילים הבאות: "מה שאני בהחלט זוכר זה שאף אחד מאיתנו לא התנגד לרעיון. איש מאיתנו לא אמר, 'פונזי? קופץ מעל כריש? יצאת מדעתך?'".
אמנם בשבוע שבו שודר הפרק הוא הגיע למקום השלישי ברשימת התוכניות הנצפות, אבל מאותו רגע והלאה משהו השתבש. הצופים הבינו שהמאגר היצירתי של הכותבים יבש והרייטינג החל לצנוח; למרות שהתוכנית ייצרה 164 פרקים נוספים אחרי כן, בכל עונה ועונה נרשמה ירידה משמעותית ברייטינג, וב-1984 החליטה הרשת שהימים המאושרים נגמרו.
עשר שנים אחר כך, סטודנט צעיר בשם ג'ון היין יושב במעונות אוניברסיטת מישיגן עם שניים מחבריו ומנהל שיחת שיכורים כשברקע הטלוויזיה משדרת פרקים חוזרים של תוכניות טלוויזיה ישנות. החברים מתחילים
לא היה צורך להוסיף עוד מילה - לכולם היה ברור בדיוק מה הכוונה. מאותו הרגע הביטוי הזה צבר תאוצה ואף הגיע עד לדפי מילון אוקספורד. לפיכך, לרגל ציון 35 שנים לאותה קפיצה גורלית, אספנו עבורכם את רגעי "קפצו את הכריש" הגדולים ביותר מהסדרות האהובות עליכם בכל הזמנים.
נתחיל בסוגיה מתמטית סבוכה: כמה נשיקות יכולות להתרחש בין שישה חברים? התשובה, מתברר, היא 11, כולל נשיקה בין פיבי לרייצ'ל, נשיקה בין רוס לג'ואי (כשג'ואי נזקק לעזרה בהכנה לתפקיד שעליו לגלם) ונשיקה בין רוס למוניקה - אחים להזכירכם - בזמן שהיא שוכבת בתוך ערמת המעילים במסיבת הקולג' של רוס.
למרבה הצער, כל הקומבינציות הרומנטיות האפשריות שאליהן נחשפנו במהלך הסדרה לא הכינו אותנו לצימוד המזעזע שהתגלה בפרק סיום העונה השמינית. לאחר 47 שעות של צירים מייסרים רייצ'ל נשארת לבד עם ג'ואי ומתייפחת על הקושי בלהיות אם חד-הורית; ג'ואי יורד על ברך אחת כדי להביא לה ממחטה מהתיק אבל שולף בטעות את טבעת הנישואים של רוס; והגברת גרין, שחושבת שזו הצעת אמיתית, משיבה בחיוב.
הסיבה שהרגע הזה היה כל כך מביך נובעת מכך שרייצ'ל היתה דווקא דמות מורכבת יחסית לסיטקום, שעברה תהליך התפתחות מילדה מפונקת לאישה עצמאית, בעוד שהדבר היחיד שהיה עגול בדמותו של ג'ואי זה הפנים שלו. כל כך ברור שקפצו כאן את הכריש עד שמוניקה יכלה להראות את זה לצ'נדלר כסוג של פורנו כרישים (ואם הבנתם את ההערה האחרונה אתם כנראה באמת מעריצים כבדים).
ב"מבעד למראה", פרק סיום העונה השלישית, יוצאים דזמונד וצ'רלי למשימת התאבדות שמטרתה לפוצץ את המשדר הממוקם בתחנת המחקר של יוזמת דהארמה וחוסם את התקשורת עם הספינה של פני אשר צפויה להוציא את הניצולים מהאי המקולל. ברגע של גבורה בוחר הרוקיסט צ'רלי פרקר לפוצץ את המשדר ולגזור על עצמו טביעה, ובמעין מחווה לא מודעת למרדכי ואנונו מצמיד יד לשמשה שעליה כתוב "זו לא הספינה של פני".
אם האזנתם היטב לרגע מותו של צ'רלי, יכולתם לשמוע את הרעש הקולקטיבי של מיליוני לסתות חנונים ברחבי העולם פוגשות ברצפה. אפילו הקשוחים שבינינו לא הצליחו לעצור את הדמעות ולמרר כהוגו, שגילה בדיוק באותו הרגע כי נגמר מלאי המזון בבונקר.
הפרק הזה היה כל כך טוב, שהוא זיכה את יוצריו במועמדות לאמי בקטגוריות הבימוי והכתיבה, וערוץ !E בחר את סצנת הסיום כזוכה בפרס "מעורר הדמעות של השנה" (מתברר שיש כזה). אבל למרבה הצער על מזבח הפרסים והרייטינג הפסידה הסדרה את אחת הדמויות הטובות ביותר שלה. כי פרט לצ'רלי (והוגו), שאר הדמויות היו נטולות הומור כמעט לחלוטין.
אז אמנם באי הזה, כמו באיים אחרים שראינו בטלוויזיה, המוות הוא עניין נזיל והעובדה שמישהו מת לא אומר שהוא לא חי יותר, אבל כשצ'רלי שב הוא חזר כמעין גרסה חיוורת של עצמו, שלא לומר רוח רפאים.
ריקי ג'רבייס, אחד מיוצרי "המשרד", נשאל פעם בראיון על העיבוד האמריקאי של הסדרה שלו. בתגובה הרים את ידו ועשה תנועה שמרמזת על מישוש שטרות כסף - מחווה לא מאוד אלגנטית שמשמעותה היא שכל עוד הצ'ק של האנשים הטובים ב-NBC מגיע אליו בזמן, אין לו שום בעיה עם מה שהכותבים האמריקאים מעוללים לפרי עטו.
ואכן, ההומור השחור והסצנות המדכאות שהפכו את "המשרד" הבריטית לסאטירה אדירה על הבירוקרטיה והפוליטיקה הפנים-משרדיות, התחלפו בבדיחות על סרטוני יוטיוב ושאר פרפראות. אבל למרות השינוי, קורות חברת הנייר הקטנה דנדר מיפלין גרפו 26 פרסי אמי יוקרתיים, בעיקר בזכות יכולות המשחק של סטיב קארל.
העובדה שהרימייק האמריקאי לא נשאר נאמן לתסריט המקורי נתפסה כלגיטימית בעיני הצופים, אבל כאשר חטא בצ'יזיות זה כבר הפך בלתי נסבל. הבחירה לממש את האהבה של ג'ים ופאם היתה טעות קשה, ובפרק "ניאגרה" בעונה השישית, שבה השניים התחתנו, רמת המתקתקות הפכה לבלתי סבירה. תפקידי האורח בעונות הבאות של ויל פרל וג'יימס ספיידר היו בגדר ניסיונות פאתטיים לשמר את העניין בסדרה והם לא צלחו.
"תיקים באפלה" היתה הרבה יותר מסדרה, היא היתה תופעה תרבותית. היא עשתה לחייזרים מה ש"דמדומים" עשתה לערפדים (ועל הדרך רוקנה כסף מכיסי בני נוער חיוורים), ונראה שהיא הולכת ללוות אותנו עוד שנים רבות.
זאת, עד שבפרק בעל השם הנבואי "רקוויאם" בסופה של העונה השביעית, במהלך אחת מהחקירות השגרתיות של הצמד מאלדר את סקאלי, מצא עצמו מאלדר ביער מבודד שבו נגלים לעיניו קבוצה של אנשים ומעליהם קרן אור חזקה ששואבת אותם ואותו לתוך קרביו של עצם בלתי מזוהה. מאותו הרגע מאלדר סיים למעשה את תפקידו בסדרה, זולת כמה הופעות אורח.
אחת מתיאוריות הקונספירציה הנפוצות טוענת שבאותו הפרק נחטפו גם מרבית צופי התוכנית, מה שהוביל לנפילה משמעותית ברייטינג ואט אט גם לסיום הסדרה. "תיקים באפלה" בלי מאלדר היתה כמו "דקסטר" בלי דקסטר, "פרייז'ר" בלי פרייז'ר או "מד מן" בלי סיגריות ושוביניזם. אז לכל הסקפטים אי שם, תזכרו שפרק זה היה אמנם צעד קטן לאדם, אבל קפיצה אדירה מעל לכריש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם