תהרגו אותי וזהו: אין חדש בחדש של הקילרז
'הקילרז' היא להקה של שטיקים מוכרים אבל לא מזיקים, כאלה ששמענו לא פעם ושבהחלט אפשר להאזין להם שוב. האלבום החדש, Battle Born, לא משנה את התמונה
הקילרז, Battle Born, הליקון
תהיה יפה, צבעונית ומוקפדת ככל שתהיה, ברגע שאמנות חוזרת על עצמה מספיק בשביל להידמות לפס ייצור של מקדונלדס, מדובר בבעיה ברורה, משמעותית ומשעממת. עיין ערך הכבשים של קדישמן: ראית אחד, ראית מאה, ראית אלף, ראית את כולם. מקדונלדס יכולים להמשיך ולהמציא מק-קציצה חדשה מדי רבעון בצירוף שם חדש וסופר מגניב, ובלי לטעום תדע שיהיה לה בדיוק אותו הטעם של אותה קציצה מוכרת. באופן אירוני אך מדויק איפיין אביב גפן את התחושה הזאת כ"קטלוג של איקאה", בתוכנית ריאליטי שממילא אחראית על הצפה של עוד מאותו הדבר.
להקת 'הקילרז' מתפקדת כמו אותן הכבשים של מקדונלדס. זאת אומרת, של קדישמן. כל אלבום חדש שלה מעוטר באותן אוזניים גדולות ושמוטות המצוירות במשיכת מכחול אחת, באותן עיניים חסרות הבעה. טעים, אבל נדוש, חמוד, אבל כזה שכבר שמענו, כי כמה אפשר להיצמד לאותו שטנץ בלי לזוז מילימטר מהתבנית המוכרת?
כמה מאפיינים בתרכובת לא פשוטה עשו את הקילרז ללהקה התדמיתית שהיא כיום, שהעניקו לה בזמנו את התואר "הלהקה הבריטית הטובה ביותר שיצאה מארה"ב", וכעת היא הלהקה הבריטית הטובה ביותר שיצאה מארה"ב בשנת 2004. הקול המרוחק של הסולן ברנדון פלאוורס שלא בוחל בפאתוס ועדיין נשאר נאמן לשיר עצמו באופן בלעדי, מבלי להוביל אותו למקום אישי יותר; ההצמדות לתמהיל סגנונות אופייני שלא מחדש דבר אבל ממשיך להרשים בעקביות בדיוקו; וכמובן – לאס וגאס, מוצאה של הלהקה, העיר המלאכותית ביותר בעולם במסווה של ריגוש ענק ונוצץ, בדיוק כמו המוזיקה של הקילרז.
גם Battle Born החדש מורכב מאותן כמויות מדודות של גלאם, ניו-אורדר, מיינסטרים ופוסט פאנק, מפעיל לנו את אותן בלוטות הרוק שעורר Hot Fuss, אלבום הבכורה של 'הקילרז' מלפני שמונה שנים, תחושה ששוחזרה בדיוק מפוהק עם האלבום השני והשלישי. כנראה זהו פרק הזמן הארוך שעבר מאז יציאת האלבום השלישי, הפסקה שניצלו חברי הלהקה כדי לעבוד בנפרד בפרוייקטים שונים, שבכל זאת מעלה חיוך נוסטלגי כמעט עם שמיעת הצלילים הראשונים של האלבום החדש, של אותו סאונד מוכר שניכסה לעצמה הלהקה בכישרון
כמה שירים באלבום החדש שמתכתבים באופן ישיר עם תקופות אחרות, מצליחים אפילו להתבלט מעט מעבר לתחושת ההפקה המתוקתקת והתבניתית של 'הקילרז', זו שלא מעיזה לחרוג מהמסגרת או אפילו להציץ מעבר לחומות. Runaways, הסינגל הראשון והמוצלח, תמיד יעלה חיוך עם בקיעת צליליו הראשונים, שיר נסיעה נחמד שמתאים לפתוח רוד-טריפ ספונטני או להוביל פסקול של סרט אקשן הוליוודי; Deadlines and Commitments מפעיל אצל המאזין געגוע אוטומאטי לשנות השמונים במלודרמת סינת' פופ אמוציונלית; Here With Me הוא אותו שיר שכבר שמענו אבל נחמד גם להקשיב לו שוב בגרסה קצת שונה.
הקילרז היא להקה של שטיקים מוכרים אבל לא מזיקים, כאלה ששמענו לא פעם אבל אפשר להאזין להם שוב. ציון הביקורות המשוקלל שקיבל כל אחד מארבעת אלבומיה של הלהקה עד כה על פי אתר Metacritic.com נע על הסקאלה שבין 64 ל-69 (מתוך מאה), קצת כמו סטודנט שלא שואף גבוה מדי, אבל מתאמץ במידה שתאפשר לו לסיים את התואר בהצלחה. כמו מנה ברשת מזון מהיר לא משנה איך ינסו למכור לכם אותו, תמיד הוא יישאר אותו הדבר. טעים, אבל שבלוני וחסר כל חידוש.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם