סיפורים לשעת לילה מאוחרת: פעם היתה פה ספרות ארוטית
עם או בלי קשר לציונות, לשואה או לפורנוגרפיה, פעם היה פה שמח על מדפי הספרים העבריים. סקירת ספרי הארוטיקה מראשית ימי המדינה
מתוך "סוכן הוד מלכותו" מאת דוד שחר (הדר, 1979)
הרבה לפני ש"חמישים גוונים של אפור" ו"52 פיתויים" פרצו אל חיינו בסערה, היה פה שמח על מדפי הספרים העבריים. בשנות החמישים היו כאן עיתוני "גמד" ו"לגבר" שזקפו את ראשם ועוד כמה איברים ואליהם הצטרפו ספרי הדרכה מינית. כשהופיעו מפעם לפעם ספרים עם "מעשה מכחול בשפופרת", כפי שמכנה התלמוד את האקט המיני הם היו מתונים יחסית, אבל ההמשך היה פרוע בהרבה.
סקירה קצרה מספק איש הספרים המשומשים גדעון גלעדי מאתר "בוקספר" ופותח - איך לא - ב"בתה הצעירה של פאני היל" מאת ישראל ישראלי, שראה אור בשנת 1964. "מי שחשב שפאני היל היא החרמנית שבחבורה, הוזמן להכיר את בתה ב-189 עמודים שכתובים כאנגלית ויקטוריאנית על ידי ישראלי חרמנצ'יק" אומר גלעדי.
אחריו הספר "אילונה - התקרבות" מאת ישראל רינג (1974) שנכתב במשלב גבוה מאוד וטבע מונחים כמו
אחריהם מגיע "מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם - סיפורים לוהטים ומתכונים מטריפים שנכתבו על ידי שתי ישראליות ידועות" מאת זוהר ארוך (1998) ששומר על מעמדו כספר המבוקש ביותר אצל גלעדי. אגב בעיקר בקרב נשים.
בשנות האלפיים כבר נרשמה תכונה ערה כמו בעולם כולו - גם בעברית - עם "ג'ני מתעופפת" של עפרה ריזנפלד "12 פגישות" של מיכל זמיר ו"שמועות על אהבה" של יעל נאמן, שכיהנו כסדרה בעלת מיניות מתפרצת וסקס בלי סייגים ואז הגיעה "פתוחה", הלוא היא יצירתו הפורנוגרפית של איתמר הנדלמן בן כנען.
אבל אי אפשר לדבר על מין בספרות העברית בלי להתייחס למשולש ציונות-שואה-פורנוגרפיה. נחזור אחורה: משלהי שנות הארבעים נהפכו זוועות השואה לא רק למקור של סלידה ודחייה, אלא גם למקור של גירוי מיני. חוקרים טוענים כי מקור השילוב הזה נעוץ בעובדה שהעוצמה נושאת מטען ארוטי. כוח מדכא מעורר תשוקה ומסמל אפשרויות של מימוש פנטזיות דרך כפייה ולכן בתרבות המערבית נהפכה האסתטיקה הנאצית לסדרת דימויים שהיא לכאורה בזויה אבל בעצם מושכת.
ד"ר ליאת שטייר-לבני מהמחלקה ללימודי תרבות לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה ומהמחלקה לתרבות ליצירה ולהפקה במכללת ספיר, מסבירה כי בעוד הקשרים הארוטיים והמיניים העיקריים שהופיעו בספרות הציונית של ראשית ימי המדינה עסקו ביחסים בין הגבר לאדמה התמונה השתנתה כאשר ניצולי השואה החלו להגיע לארץ ישראל. "בשלהי שנות הארבעים, עוד לפני הקמת המדינה, נוצרה כאן חלוקה תדמיתית בין מי שלחמו בגטאות וכפרטיזנים והועלו על נס לבין מי שלא מרדו.
הגברים תוארו לא פעם כמי ש'הלכו כצאן לטבח'. בנוגע לנשים החלו להופיע שמועות שנשים שרדו את השואה כי הן הפכו לזונות של הנאצים. תופעת הזנות בכפייה של הנשים היהודיות בשואה גילמה את ההשפלה ואת הסטייה בשיאן וכן את חוסר האונים של הגברים היהודים - חוסר אונים שנקשר בתכונות השליליות הסטריאוטיפיות של היהודי הגלותי כלומר פסיביות ורכרוכיות.וכך למרות שוליות התופעה במציאות של השואה הופיעה תפיסה זו בשיח הציבורי וביחסים בין-אישיים".
הסופרת מיכל זמיר, מחברת "סימנים של גבר זר" (כתר), מנסה לצייר היכן עובר הקו בין ארוטיקה עדינה מין ופורנו בספרות: "בעיניי, ארוטיקה ופורנוגרפיה הם שני ז'אנרים שונים, כמו שהאפוס והרומן שונים זה מזה. ארוטיקה נועדה לעורר גירוי יותר שלם ופורנוגרפיה נועדה לחרמן, כאילו לסלול את הדרך אל האקט. זה לא קו שמבחין בין ארוטיקה לפורנוגרפיה, אלא שהאחד זה תפוחים והאחר זה שזיפים. שניהם פירות אבל פירות שונים. כשהתפוח מגזים הוא לא נעשה שזיף. זה לא עניין של נועזות, זה עניין של גישה. ולכתוב פורנוגרפי זה קשה".
זמיר מסתמכת על ניסיון אישי: "בספרי הראשון, '12 פגישות', נדמה לי שהצלחתי לכתוב קטעים פורנוגרפיים, אבל יש לי עוד הרבה מה לשפר. ואגב, יש לי כוונה מלאה בעניין הזה. אני מתעניינת בתאוות הבסיסיות האלה שמתגלות בכל אחד מאיתנו בצורה קצת אחרת. אולי אפשר לומר שהפורנוגרפיה מתעניינת בטיפוס יותר מבחד-פעמי והארוטיקה מתעניינת בחד-פעמי וכשהיא מצליחה, זה באמת ארוטי במובן הרחב".
עלון מציינת שתי תופעות סוציולוגיות נוספות: הראשונה - הזליגה האינטנסיבית של מה שקוטלג כפורנו וכחומר תועבה אל המיינסטרים והשנייה - הפמיניזם. "אי אפשר לדבר על פמיניזם בלי לדבר על מיניות האישה. אחת הטענות הקשות ביותר היא שהתרבות הפטריארכלית הדירה את הנשים מגופן ולא נתנה בכלל לגיטימציה ליצרים המיניים", מסבירה עלון. "לכן ספר כמו 'חמישים גוונים של אפור' אפשר לקרוא כמכת נגד לפמיניזם המיני שמתיר לבנות הכל. מצד אחד יש הכרה סוחפת במיניות של נשים שנתפסות היום כיצור מיני לכל דבר, מצד שני זה מתפרץ ומאיים להיות הר געש שיסחף. מה יהיה אם נשים יעזו לבטא את המיניות שלהן כמו גברים? והנה בא הספר ומחזיר אותן למקום. הוא מציג אידיאה רגולטיבית. בואו בנות, אנחנו מרשים לכן להתנסות, אבל אתן הנשלטות ואתן בסוף תתחתנו עם הגבר הזה. זו אגדת הנסיך על הסוס הלבן בתוך המשבצת המינית".
מיכל זמיר טוענת שמעולם לא חשה קושי להתבטא בעברית גם כשנדרשו ממנה התערטלויות. "גבולות העולם הם גבולות השפה וכל מחשבה שלי ניתנת לתרגום מילולי. הימים השתנו מאז שעברית נחשבה שפת קודש, היא טבעית לי ואני יכולה לבטא בה את כל מחשבותיי ורעיונותיי, כולל הפורנוגרפיים. אגב, בעיניי זה בהחלט נס ששפה ליטורגית חוזרת לשמש בפרקטיקה של יומיום. איפשהו זה עושה את זה אפילו יותר כיף להתבוסס בה. מין אירוניה בלתי נמנעת.
"ואם השאלה נוגעת לסוציולוגיה של הפורנוגרפיה בשפה העברית, אני נסמכת על ספרה של ניצה בן-ארי, 'דיכוי הארוטיקה', שקובע שהטהרנות שאפיינה את הספרות העברית עד שנות ה-80 לא נבעה מדלות לשונית או ממוסדות מגבילים, כי אם מצנזורה עצמית של הכותבים. העברית היא שפה הפרושה כמו רשת דקה וצפופה על החיים. השאלה צריכה לגעת ביחסם של דוברי העברית למין וזה נדמה לי שמרני במקצת".
ומה בנוגע לשירה? בספרה "אפשרות שלישית לשירה" (הקיבוץ המאוחד), טוענת ד"ר עלון כי המזרחים והמזרחיות תוארו בשירה העברית כ"היפר מיניים". לדוגמה, דימוי הערס המחצין את מיניותו או מילת הגנאי "פרחה", הרומזת לזילות מינית או כמי שחסרים דווקא יחס משוחרר וחופשי למין. כך כוננה את עצמה האליטה ההגמונית האשכנזית כמי שמצויה לכאורה ב"שביל הזהב".
השירים הנבחנים הם של משוררים ומשוררות אשכנזים ומזרחים המנהלים דיאלוג מול מטעני הסטריאוטיפים. במרכז עומד דיאלוג פואטי מרתק בין המשורר האשכנזי מאיר ויזלטיר למשוררת המזרחית מירי בן שמחון, המתבסס על רומן שהיה והתנפץ. בן שמחון מנכיחה את המסך האתני ומתקוממת כנגדו. בספר נבחנת גם הפריצה שהצליחה ליצור יונה וולך, פריצה שירית שהעזה לגעת במיניות באופנים חדשניים, אך זאת רק בשל הקישור החזק לנצרות, כלומר למערב ששזרה בשיריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם