החתירה מערבה: על "הסיפור האמריקאי הקלאסי"
מגמות חברתיות עזות עולות אל פני השטח מסיפור לסיפור בקובץ "הסיפור האמריקאי הקלאסי" ויוצרות מארג מרתק מבחינה אמנותית ונושאית. מדהימה היא מידת הרלוונטיות של הסיפורים לימינו אלה ולתרבות הישראלית
אם עורך הוא מי שמתווה את הדרך ומדריך את ההולכים בה, הרי שרון הוא העורך האידיאלי. בתור שכזה נוכחותו בספר מובהקת ונחוצה. הוא אינו פקיד עריכה. מחויבותו לספר המוגמר ניכרת בכל היבט מו"לי ואמנותי. גם כאן, כבבחירותיו הקודמות, רון מספק תשתית רעיונית להתמקדות במבחר מסיפורי המאה ה-19 בארצות הברית הצעירה. המחשה ראויה לגודל מעורבותו בתהליך ההבאה לדפוס נמצאת בהתייחסותו לציור שבחר לעטיפת הספר ובפרשנות המפורטת שהוא נותן לו בהקדמה. בעולם שבו מודבקת עטיפה לספר בעטייה של חשיבה שיווקית (מוטעית, בדרך כלל) רון השקיע חשיבה עניינית מעמיקה. מגוון האידיאלים, התהליכים והתחושות המיוצגים בסיפורי הקובץ מסומל בחלקו בציור העטיפה המסקרן.
רון מגיש מגוון מרתק של סיפורים שונים לחלוטין זה מזה בסגנון ובתמה, מאת יוצרים שאין ביניהם דבר מלבד היותם אמריקאים שיצרו בארה"ב בתקופה מסוימת. ועם זאת, המצבים המוקצנים, הפאתוס והדרמה החריפה המתחוללים במרבית הסיפורים, מעידים על תחושת עומק משותפת. האמריקאיוּת החותרת מערבה כדי להתיישב, להתגבש, להיות למהות מוגדרת היא מצב אנושי קיצוני.
כל בוקר עלולה, או עשויה, להתחולל תפנית מרעישה. המסתורין גדול כמו הגילוי. בעל אוהב יחשוד לפתע שבדמה של אשתו זורם דם כושים ("התינוק של דזירה", קייט שופן), אורח שוחר ריב יירצח בליל סערת שלג ("המלון הכחול", סטיבן קריין), אישיותו הסתומה של פקיד חרוץ שהבדידות היא הוויית חייו תשאיר באוויר שאלות ללא פתרון ("ברטלבי הלבלר" הרמן מלוויל), אשה תצא מדעתה תוך התבוננות בטפט בחדר שבו בעלה כלא אותה ("הטפט הצהוב" שרלוט פרקינס גילמן).
גם מי שמכיר חלק מן הסיפורים המופיעים
בצאתך מקריאת אנתולוגיה חזקה עליך שתאמץ לליבך ולזיכרונך סיפורים אחדים מתוך הקובץ, גם אם נהנית במידה זו או אחרת מקריאת האחרים. אחד מן הסיפורים שדיברו אלי בלי הסתייגות הוא "המדונה לעתיד לבוא" של הנרי ג'יימס. הסופר מציג כאן את עמדתו התקיפה כלפי השטחיות התרבותית של האמריקאים לעומת נדבכי התרבות המושרשים אצל האירופים, ובתוך כך הוא בוחן את נפש האמן ואת התייחסותו ליצירתו.
ג'יימס ממקם את העלילה בפירנצה, העיר האולטימטיבית לדיון באמנות נשגבת. תוך שיטוט בגלריות אופיצי ופיטי מתוודע המספר לאמן השקוע בתהליך של יצירה בת אלמוות. מבחינת האמן גם המודל שלו הינה בת אלמוות. כשעיניו נפקחות לראות שהמודל הקלאסית שלו זָקנה ככל בשר ודם, מתגלה למספר גם הבד הריק שבו טמונה לנצח היצירה שלא תצא מן הכוח אל הפועל.
ההתוודעות לאין-אונים הביצועי תהיה התחלת גסיסתו של האמן. רוב הסיפור מובא כמונולוג מפי האמן והוא נדמה לעתים כהרצאה נלהבת על מהות האמנות האיכותית. "לא יכלה להיות עדות מובהקת יותר למוצאו האמריקאי מן הקדחת האסתטית הזאת", קובע המספר. והאמן: "אני סולד מהמנהג המודרני הזה לפרסם בטרם עת. יצירה גדולה זקוקה לדממה, לפרטיות, למסתורין אפילו".
אך זמן המסתורין והדממה של האמן התארך יתר על המידה ויצירתו לא נולדה. דומה שג'יימס מדבר בשני קולות, שניהם אמריקאים הסולדים מהאמריקאיות. הוא בתפקיד המספר והאמן גם יחד. הוא, כנראה, מעדיף יצירה טהורה, שלא צוירה לבסוף, על פני כל יצירה אמריקאית. העצב על מות האמן אינו מערער את אנינותו של האמריקאי המעריץ את אירופה הקלאסית.
בקינת האמן על מוצאו האמריקאי יש משום הד מכאיב לתחושה דומה התוקפת ישראלים רבים כשהמציאות הישראלית חובטת בפניהם: "אנחנו מנושלי האמנות! נגזר עלינו להיות שטחיים! מודרים אנו ממעגל הקסם. קרקע החוויה האמריקאית היא מרבץ קטן ועלוב, עקר, מלאכותי (...) חסר לנו עומק התחושה. אין לנו לא טעם, לא טקט, לא כוח. ומניין יהיו לנו? אקלימנו הגס והכעור, עברנו הדומם, ההווה מחריש האוזניים שלנו, הלחץ המתמיד מכל עבר של סביבה חסרת חן, ריקים מכל אשר מזין ומעודד ומעניק השראה לאמן (...) אנו העורגים המסכנים, נידונו לחיות בגלות נצחית".
הנרי ג'יימס, שנדד בין אירופה לאמריקה בצעירותו, רכש השכלה בערי אירופה והרבה לקרוא ספרות אירופית, כתב את הדברים האלה ב-1873. רוב חייו התגורר באנגליה ושנה לפני מותו (1916) בחר להיות לאזרח אנגלי. כך הביע מחאה כלפי ארה"ב שעדיין נמנעה מהתגייסות למלחמת העולם הראשונה.
הסיפור האמריקאי הקלאסי, מבחר ועריכה: משה רון, תרגום: משה רון (אברהם יבין, שירלי אגוזי), ספריה לעם, עם עובד, 470 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם